בליצקריג

"אחרי ההכרזה על הקדמת הבחירות לכנסת שיגרו דיפלומטים אירופים בישראל המלצה לממונים עליהם: תשקלו מלים בכל הנוגע לראש הממשלה הישראלי", כותב הבוקר שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות". "הסיבה לאזהרתם היתה ברורה. 'ביקורת פומבית רק תסייע לנתניהו בבחירות', כתבו. 'ראש הממשלה יגיב בתקיפות בניסיון להוכיח לבוחריו שהוא היחיד שעומד על שמירת האינטרסים החיוניים של ישראל מול העולם'".

האירופים קיבלו את השגר הדיפלומטי, אולם לא פעלו לפיו. נתניהו, מנגד, פועל בדיוק כפי שנחזה.

"זעם בישראל: הם לא למדו דבר", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "ישראל היום". כשמדווחים ב"ישראל היום" על עמדת "ישראל", מתכוונים פעמים רבות לעמדת ראש ממשלת מדינת ישראל בנימין נתניהו. למעשה, לנוכח הסיקור הפוליטי של העיתון, אולי היה מדויק יותר לשנות את שמו, ובמקום "ישראל היום" לכנותו "בנימין נתניהו היום".

גם הבוקר קיימת בעיתון זהות בין "ישראל" ל"נתניהו". "רה"מ נתניהו: 'באירופה נטבחו 6 מיליון יהודים; נגן על מדינתנו מפני הטרור והצביעות'", נכתב בפתח כותרת המשנה לראשית. הסיבה לזעם של ישראל/נתניהו נעוצה בשתי החלטות שהתקבלו אתמול באירופה: הפרלמנט האירופי אישר החלטה התומכת "עקרונית" במדינה פלסטינית, ובית-הדין הגבוה לצדק של האיחוד-האירופי החליט להסיר את חמאס מרשימת ארגוני הטרור (מסיבה טכנית, עם עיכוב ביצוע, מדווח בעומק הידיעה).

"בליץ אירופי אנטי-ישראלי", מוגדר המהלך בשער "ישראל היום", כמו היה האיחוד האירופי הצבא הנאצי. "אתמול היה ליל הבדולח השני באירופה", קובע הפובליציסט הבכיר ב"ישראל היום", דן מרגלית, וממשיך בכך את ההשראה של ראש הממשלה מעולם הדימויים של שואת יהודי אירופה. אגב, גם לפי הספירה של "ישראל היום", אין מדובר בליל בדולח שני. לכל הפחות שלישי. רק לפני שבועות אחדים כתבה אמילי עמרוסי ב"ישראל היום" על הדמיון בין נובמבר 1938, מועד ליל הבדולח הראשון, לנובמבר 2014.

הידיעה המרכזית ב"ישראל היום" על ההחלטות באירופה מסתיימת בפסקה המוקדשת לסדרת גינויים מפי ציפי חוטובלי, גילה גמליאל ודני דנון. הידיעה נחתמת במלים: "לעומת זאת, ח"כ דב חנין (חד"ש) בירך על ההחלטה ואמר כי 'ההכרה הזו היא עוד צעד בדרך להסדר צודק המבוסס על עקרון שתי המדינות'". כיוון שפסקת הגינויים הזו נפתחת בהתייחסות של חוטובלי ל"הודעה של האיחוד-האירופי כי חמאס אינו ארגון טרור", יש חשש כי קוראי "ישראל היום" עלולים לחשוב שח"כ חנין בירך על החלטה זו ולא על ההחלטה השנייה שהתקבלה אתמול באירופה, להכיר במדינה פלסטינית, שאליה התייחס בפועל. בלבול שכזה עלול להפוך את חבר-הכנסת מהמפלגה הערבית-יהודית למשתף פעולה עם האויב בעיניהם של קוראי "ישראל היום".

"גם הפעם, בדיוק כמו במפלגה הנאצית, יש יהודונים הממריצים את שונאי ישראל. האיחוד-האירופי, שהעניק למדינת ישראל זמן של שתי שנים למימושה של ההכרזה 'שתי מדינות לשני עמים', הוזן והוסת על-ידי ישראלים", כותב הבוקר מ' שלום ב"המודיע". "אין כל חדש תחת השמש. תמיד פעלו יהודים בוגדניים בשירותם של אויבי ישראל".

"נתניהו אינו מבין את אירופה", כותב ברק רביד ב"הארץ". "גישתו למשבר המדיני עם מדינות כמו צרפת, בריטניה, גרמניה ומדינות נוספות ביבשת היא פשטנית. [...] לנתניהו אין באמת פתרון לבידוד המדיני העמוק אליו נקלעה ישראל תחת כהונתו כראש ממשלה. התגובה שלו להצטברות האירועים אתמול היתה לא פרופורציונלית ושידרה בעיקר היסטריה. אבל נראה שמה שהניע את נתניהו לצאת בהצהרות חריפות כאלה היא מערכת הבחירות. לצערו של נתניהו, מבצע 'צוק איתן' ותוצאותיו הלא-מזהירות הפך את סיסמאות הבחירות של הקדנציות הקודמות ללא רלבנטיות. אם לא חזק מול החמאס, נתניהו יהיה לפחות חזק מול אירופה הקלאסית".

כל אזרחי ישראל

חיים שיין (צילום מסך, אתר "ישראל היום")

"יידעו עמי אירופה שכל אזרחי ישראל, ללא הבדל מפלגה או שייכות פוליטית, לא יאפשרו לשום גורם בעולם לפגוע באינטרסים הקיומיים הבסיסיים ביותר של ישראל", מצהיר חיים שיין, פובליציסט "ישראל היום", בכפולה הפותחת של העיתון. לדעת שיין, ההחלטה האירופית להסיר את חמאס מרשימת ארגוני הטרור היא "הוכחה מובהקת כי אירופה מודל 2014 אינה שונה בהרבה ממודל 1939". אולם, כאמור, שיין סמוך ובטוח כי "העם היושב בציון" יצלח את המאבק. "רצון היהודים להתקיים כבני-חורין חזק מכל ויכוח", הוא פוסק.

הרטוריקה הנרגשת של שיין מכילה סתירה פנימית קטנה. מצד אחד כותב הפובליציסט על "כל אזרחי ישראל, ללא הבדל מפלגה או שייכות פוליטית"; מנגד הוא כותב על "העם היושב בציון" ו"רצון היהודים להתקיים". דומה כי איפשהו בדרך, בין "כל אזרחי ישראל" ל"רצון היהודים", נעלמו כחמישית מאזרחי המדינה, שאינם יהודים. הייתכן כי שיין עד כדי כך עיוור לקיומם של כ-1.7 מיליון מאזרחי המדינה היהודית, שהוא מסוגל לכתוב על "כל אזרחי ישראל" בלי לכלול אותם בספירה? אם כן, בוודאי תרם לכך יחסו העקבי של העיתון שבו כותב שיין לערבים, מוסלמים ונוצרים, בעלי תעודת זהות כחולה וזכות לבחור בבחירות לכנסת.

המועמדים לכנסת, לפי "ישראל היום", 14.12.14

בסקרי האפרטהייד של "ישראל היום" מתעלם העיתון באופן עקבי ממי שאינם יהודים. אלה אינם נדגמים, אינם נסקרים ואינם זוכים להשמיע את קולם מעל דפי העיתון בשאלות העומדות על סדר היום. לאחרונה, עם ההכרזה על פיזור הכנסת וההיערכות לבחירות חדשות, החל "ישראל היום" ללוות את העמודים המוקדשים לסיקור מערכת הבחירות ברצועה דקה הכוללת את דיוקנם של עשרה ממנהיגי המפלגות העתידות להיכלל בכנסת הבאה. גם מחלקת הגרפיקה של העיתון מיישמת אפרטהייד. משה כחלון נמצא ברשימה, אף שכעת אינו ח"כ מכהן. יעקב ליצמן נמצא ברשימה, אף שאינו ציוני. אולם חברי-הכנסת הערבים, מנהיגי המפלגות הלא-ציוניות שמשמאל, נעדרים. אפילו אחד מבין השלושה אינו נראה.

ח"כ חנין זועבי (צילום: יוסי זמיר)

ערבי הקורא את "ישראל היום", ורבים מהם קוראים בעיתון, אינו רואה את בן-דמותו נשקף ממרום עמודי החדשות המוקדשים לסיקור הבחירות. הייצוג של הערבים בכנסת, שבו מתהדר ראש הממשלה בנימין נתניהו בכל פעם שהוא נדרש להוכיח את עקרונות הדמוקרטיה בישראל, אינו מחלחל למערכת "ישראל היום".

אחרי שבימים האחרונים פורסמה ביקורת חוזרת ונשנית באתר זה על הדרת ערבים מהרצועה הגרפית של "ישראל היום", הבוקר נראה סוף-סוף שינוי. במקום עשרה דיוקנאות של מנהיגי מפלגות הצפויות להיכלל בכנסת הבאה, נמצאה הדרך להוסיף דמות נוספת, והבוקר מתנוססים דיוקנותיהם של 11 מנהיגי מפלגות. עם זאת, לרשימה לא נוסף ערבי, אלא יהודי: ח"כ אלי ישי, שפרש מש"ס והכריז על הקמת מפלגה חדשה.

המועמדים לכנסת, לפי "ישראל היום", 18.12.14

משימה בת-השגה

דמותו של אלי ישי ניבטת גם משער "שישבת", המוסף השבועי של "ישראל היום", לרגל ראיון שהעניק לכתב העיתון יהודה שלזינגר. בעוד ש"ידיעות אחרונות" מקדם, גם במערכת הבחירות הנוכחית, את ח"כ אריה דרעי, "ישראל היום" מעניק במה נרחבת ואוהדת ליריבו, ח"כ ישי. לפי שלזינגר, ישי פרש אחרי שקיבל רשימת דרישות מדרעי שכללה, בין היתר, דרישה שלא יתראיין ולא יערוך פעילות תקשורתית ללא אישורו ושיפקיד מכתב התפטרות, שיופעל במקרה שלא יעמוד בתנאים.

"על מה אתה הכי גאה בקריירה שלך?", שואל שלזינגר את ישי, וזה משיב: "במשרד העבודה והרווחה עשיתי הרבה דברים. פנסיה לכל עובד, מהפכה בשירות למפגר. אני חושב שהטיפול במסתננים, בניית הגדר ומתקני השהייה והוצאתם – זה אחד הדברים הגדולים שעשיתי למען עם ישראל. ידעתי שאני אותקף, הזהירו אותי, אבל צריך לשמור על הרוב היהודי. הם היו מתרבים והופכים למיליון איש [...] אני מצטער שלא נשארתי במשרד הפנים, כדי להוציא את כל המסתננים בחזרה לארצם. זו משימה בת-השגה. זה אחד הדברים החשובים שנעבוד עליהם".

אלי ישי בכיכר ציון, ירושלים, 17.12.14 (צילום: יונתן זינדל)

ישי, שהקים את המפלגה החדשה בצירוף ח"כ יוני שטבון מהבית-היהודי, מתראיין גם לשבועון המכוון לציבור הדתי-לאומי, "בשבע". בכפולת התוכן הראשונה של "בשבע" מוקדשת הכותרת המרכזית לישי ותיבה צדדית לשטבון. "איך מתיישבת ההחלטה [להצטרף למפלגת ישי] עם קריאותיך בעבר לאחדות ציונית-דתית?", נשאל ח"כ שטבון. "זו בדיוק האחדות המיוחלת", הוא משיב. "לאחר שמפלגת הבית-היהודי החליטה, בצורה לגיטימית, להפוך למפלגת ימין כללית ולא ציונית-דתית, מוכרחים להקים מפלגה דתית-לאומית עממית, חזקה ויעילה".

ב"ישראל היום" שומרים אמונים ליו"ר הבית-היהודי ח"כ נפתלי בנט. מאז שהוא וחברי סיעתו בכנסת נמנעו מלהצביע על החוק להגבלת הפצת החינם של "ישראל היום", הפך בנט מח"כ אהוד ב"ידיעות אחרונות" לח"כ אהוד ב"ישראל היום". הבוקר מתפרסם ציטוט מפי בנט בכותרת המשנה לראשית, מיד לאחר ציטוט מפי נתניהו. שמו של שטבון, לעומת זאת, אינו מוזכר כלל בראיון הנרחב שערך שלזינגר עם ח"כ ישי.

אגב

ארי שביט חושב שמערכת הבחירות הקרובה היא הזדמנות שלא היתה כמוה מאז 1992 של יצחק רבין ו-1999 של אהוד ברק.

עבודת קודש

"בית-המשפט על המעצרים בלהב"ה: פעילות נגד התבוללות אינה עבירה", נכתב ב"הארץ" מעל דיווח מאת חיים לוינסון. "חלק הארי של חומר החקירה מתבסס על הנחת מוצא שספק רב אם ניתן להניח [שהיא] מקימה עבירה", כתב השופט רם וינוגרד מבית-המשפט המחוזי בירושלים. "לפחות חלק מהטענות נוגעות להנחה לפיה פרסומים נגד התבוללות הם בהכרח הסתה לגזענות. קביעה זו מעוררת שורה של סוגיות המצריכות דיון, אלא שעצם הקביעה נגד התבוללות בוודאי שאינה מקימה עבירה, אלא אם כן מתקיימת גם האפשרות הממשית שתביא למעשה אלימות".

מודעה מטעם יד-לאחים, "בשבע", 18.12.14

"במקום שמדינת ישראל תיתן לי פרס, היא מכניסה אותי לכלא", מצוטט בנצי גופשטיין, יו"ר להב"ה, ב"בשבע". "אני מחכה לממשלה עם עוצמה יהודית שתכניס את זועבי ואת טיבי לכלא. אי-אפשר לכבות את הלהבה". עו"ד איתמר בן-גביר, בא-כוחו של גופשטיין, מצוטט בהמשך הידיעה ב"בשבע" כאומר: "בנצי עושה עבודת קודש ומציל בנות יהודיות מנישואין לערבים. אז גם אם שי ניצן מתקומם, הוא צריך להבין שגופשטיין הוא הרבה יותר דמוקרטי מחנין זועבי".

פישמן בשער, ב"דה-מרקר" וב"גלובס"

איש העסקים אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס", תופס היום את המקום המרכזי בשער "דה-מרקר". "5 מיליארד שקל: החובות הפרטיים של פישמן מדאיגים את הבנקים", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. מיכאל רוכוורגר מדווח כי היקף החשיפה של חברות פרטיות מקבוצת פישמן לבנק הפועלים ולבנק לאומי עומד על קרוב ל-2 מיליארד שקל כל אחד, ונוסף לכך קיים חוב של מאות מיליוני שקלים לבנקים דיסקונט, מזרחי-טפחות ואיגוד. רוכוורגר מזהיר מהשלכות ההידרדרות בכלכלה הרוסית על קבוצת פישמן, לנוכח פעילות הקבוצה במדינה.

"בשל החשיפה הגבוהה של פישמן למערכת הבנקאות, הדבר עלול לגרום תגובת שרשרת שלילית מהחברות בתחתית הקבוצה לעבר אלה שנמצאות מעלה, כפי שקרה, למשל, אצל נוחי דנקנר, מוטי זיסר ויוסף גרינפלד", מוסיף רוכוורגר.

איש העסקים אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס", יולי 2012 (צילום: משה שי)

"לפי הערכות, הפועלים, המנוהל בידי ציון קינן, נמצא במצב הכי מאתגר מבין הבנקים בכל הקשור לאיכות הבטחונות", כותב רוכוורגר בהמשך ומציין כי הבטחונות העיקריים שמחזיק הפועלים בהקשר זה הם אחזקות פישמן בקבוצת "ידיעות אחרונות", "שנכון להיום, בשל המשבר בענף העיתונות, לא ברור מה שוויין". אם יסכימו הבנקים, ובראשם בנק הפועלים, לוותר על חלק מהחובות של פישמן, אפשר לצפות שכמו במקרה של נוחי דנקנר ואנשי עסקים אחרים, "דה-מרקר" לא יעמוד מנגד.

אם כך אכן יקרה, תפרוץ מלחמת עיתונים כלכליים שכמוה לא נראתה מאז ש"מעריב" היה בשליטת איש העסקים נוחי דנקנר, בשלהי ימיו כבעל השליטה באי.די.בי.

בעיתון של פישמן שוב נקלעו השבוע לבעיה, כמו בכל פעם שאיל ההון שמסבסד את "גלובס" מגיע לכותרות שלא בהקשר חיובי. בגיליון שיצא לאור שלשום פורסם תצלום גדול של פישמן, אולם לא בשער העיתון, שהוקדש למפלה הכלכלית ברוסיה, ואף לא בשער מוסף "שוק ההון", שהוקדש אף הוא לנושא, אלא בכפולה הפותחת של המוסף. גם שמו של פישמן נדחק לעמודי הפנים. עם זאת, המידע על נפילת מניות החברות שבשליטת פישמן הוגש בבהירות. שונה מאוד מאיך שדיווח בעבר "מעריב" על נפילת המניות של בעל השליטה בעיתון דאז, דנקנר. בגליון "גלובס" שיצא אמש הוזכר שמו של פישמן בשער הראשי ("ני"ע של מירלנד בשליטת פישמן ממשיכים לצלול", קראה כותרת בצד עמוד השער).

בשולי החדשות

במוסף היומי של "מעריב" אפשר למצוא גם היום תוכן מעורר סקרנות. תמר דרסלר מראיינת את ערן ורד, פעיל חברתי בדימוס. 18 שנה נאבק במגוון חזיתות, עד שלאחרונה החליט לפרוש. "אין לי זוגיות בעיקר בגלל התחום שבו בחרתי לעסוק, שהוא הרבה מעבר לעבודה. הוא דרך חיים", מסביר ורד. "אין לי הכנסות קבועות, יש לי תדמית מסוימת של אקטיביסט פרובוקטיבי שלעתים מרתיעה אנשים מלעבוד איתי. נעצרתי לא מעט פעמים על-ידי המשטרה. הוחרם רכוש מביתי, נפצעתי כמה פעמים, שברו לי מצלמות וגם ויתרתי על רשיון נהיגה. זה מחיר שאני כבר לא מוכן לשלם, כי הוא פוגע בי נפשית, ולעומת זאת מרבית הציבור רואה בי בוגד בגלל מעשים שמכוונים בעצם לטובתו. אני רוצה חיים שקטים, 'לעשות לביתי', כמו שהפוליטיקאים נוהגים לומר".

שי ניב מדווח ב"גלובס" על האופן שבו משווקים בחברת הנדל"ן ארזים וילות למגורים בהתנחלות אשכולות. "אנשי השיווק של ארזים בחרו למחוק כליל את הקיום של השכנים הכי צמודים לאשכולות, תושבי הכפר הפלסטיני ראמדין", כותב ניב. "במפה שמופיעה בסרטון של הפרויקט מסומנים יישובים מרוחקים יותר כמו מיתר, עומר, להבים, קיבוץ להב וההתנחלות סנסנה, אבל לראמדין אין זכר במפה [...] במפה מסומן בדיוק איפה עובר כל כביש, אבל לקו הירוק לא נמצא מקום. גם את גדר ההפרדה שחוצה את הכפר ראמדין וצמודה לאשכולות לא תמצאו במפה הזו". לפי ניב, כשדוחקים באיש המכירות של ארזים ומאלצים אותו להתייחס לכפר הפלסטיני הסמוך, הוא מנסה להבליט את היתרון השירותי הטמון בכך: "הכפר הזה כמו משפחה אחת גדולה... בכל בית פה יש מין 'פאטימה' כזו שגם מנקה, גם מגהצת, גם עושה כביסות ב-50 שקל ליום".

ענייני תקשורת

המוסף "פירמה" שצורף השבוע ל"גלובס" (עורך: לי-אור אברבך) היה מוצלח במיוחד. הוא נפתח בראיון שערך אברבך עם ישראל טויטו, העורך הראשי של מהדורת החדשות המרכזית בערוץ 10 ("הראיון הראשון שלו אי-פעם"). טויטו מספר על הדרך שעשה מהילדות ברמלה, דרך העבודה כשוטר מג"ב ועד שהגיע לעיתונות. הוא מוצג כזן שונה מהעיתונאי הבכיר הממוצע בכלי תקשורת של הזרם המרכזי, ובצדק. הנה כך הוא משיב לשאלת אברבך כיצד ניתן לשמור על ראש צלול אל מול העוצמה והאחריות הגדולים שבידיו: "קמים בשש ורבע בבוקר, עוברים על כל העיתונים ואז מעירים את הילדים, מלבישים אותם לגן. אחרי ששמים אותם בגן, מתקלחים, מניחים תפילין, עושים את הדברים הרגילים".

בהמשך "פירמה" מתפרסם ראיון של יונתן כיתאין עם צוות כתבי "עובדה", שמבקרים את התנהלות דובר צה"ל ("מונע מאיתנו לעשות את העבודה שלנו עד הסוף"); מעידים על נאמנותם למדינה ולזרועותיה ("זה קורה כמעט בכל סיפור שלנו שבו אנחנו מתעסקים בצבא או בשב"כ או בגוף אחר כזה. אנחנו מוצאים את עצמנו הרבה פעמים עסוקים בלשמור עליהם, יותר ממה שהם יודעים לשמור על עצמם"); וקובלים על קיצוצים בתקציב ("עד לעונה הזאת צוותי הצילום שלנו כללו תמיד שלושה אנשים, והחל מהעונה יש רק צלם ומקליט").

היחיד מבין עיתונאי "עובדה" שמתראיין בנפרד, איתי אנגל, הוא גם היחיד שמעז להשמיע ביקורת ישירה על הזכיינית קשת: "פעם היו משבצים את הפרסומות בין הכתבות, והיום, כדי להשאיר את הקהל, מכניסים את הפרסומות באמצע הכתבות, וזה הורג אותך, כי הכתבות האלה הן לא רק סיפור עיתונאי, זאת יצירה. אתה עושה כתבה על נשים שנאנסות בקונגו, ואתה נכנס לאזור הכי עצוב בכדור הארץ, ופתאום יש לך את הברייק הזה וכולו היסטריה שלמה ושמונה דקות צרחות, ואז את הפרומו לאח הגדול ולאחות הקטנה, וכשאתה חוזר לכתבה אתה כבר לא יודע איפה היית".

עוד ב"פירמה", ראיון שערך יובל אביבי עם יועצת התקשורת אמילי מואטי, המדבררת בימים אלה את מפלגת בל"ד; ראיון שערך חן מענית עם רינת קליין, המנהלת ועורכת במקביל את ערוץ 8 וערוץ הוט בידור ישראלי, וראיון שערכה עינת טורס עם איתי סגל, מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" לשעבר, שיצר סדרת דרמה לערוץ 1.

מתוך הטוויטר של נתי טוקר, כתב המדיה של "דה-מרקר"

שי באב"ד, עד לאחרונה מנכ"ל הרשות השנייה וכעת מועמד מסתמן לכנסת מטעם מפלגת כולנו, העניק ראיון קצר לנתי טוקר ואמיר טייג ב"דה-מרקר". בתשובה לשאלה מדוע התפטר אחרי שנה וחצי בלבד מקדנציה של חמש, משיב באב"ד: "הגעתי לקצה, הבנתי שזה הולך למקומות שאיני מאמין בהם".

לפני ימים אחדים צייץ טוקר חליפת מסרים בינו לבין באב"ד, שבה הכחיש מנכ"ל הרשות השנייה נחרצות כי בכוונתו להצטרף לפוליטיקה במפלגתו של משה כחלון. "פאק באמינות", הגדיר זאת טוקר. הבוקר, בתשובה לשאלה "היית קשור כל הזמן לכחלון וכולם העריכו שתחבור אליו ברגע האמת. ידעת שהוא מקים מפלגה?", משיב באב"ד: "נפגשתי עם כחלון כמה פעמים במשך הכהונה והתייעצתי עימו בשיחות רבות על פיצול ערוץ 2. ידעתי שהוא מקים מפלגה, אבל לא הייתי מעורב בזה".

במדור הרכילות של "גלובס" מדווח על אירוע טעימות קוניאק. לפי הדיווח, מחיר הבקבוק שממנו נמזגו טעימות למשתתפים באירוע עומד על 7,000 שקל ומחיר כל כוסית 466 שקל. באירוע הטעימות, כך מדווח, השתתף בין היתר חיים רמון. לא מדווח אם בת-זוגו, העורכת הבכירה ב"גלובס" ורד רמון-ריבלין, טעמה גם היא קוניאק יקר מדי.

ב"ידיעות אחרונות" מצאו עיתונאי שיסכים ששמו יתנוסס מעל ידיעה על "גיליון ענק של העיתון 'וסטי'", שרואה אור לרגל 25 שנה לעלייה מברית-המועצות: עורך "וסטי" דני ספקטור.

ב"הארץ" מדווח כי פרקליטות המדינה הודיעה כי לא תיפתח חקירה נגד כתב העיתון גדעון לוי בעקבות מאמרו "הרעים לטיס".

במדור הדעות של "הארץ" קורא יובל אלבשן להשיב את פרס לנדאו ליצחק לאור. נילי מירסקי מחרה-מחזיקה אחריו במדור המכתבים למערכת.