"הנאמנים של גילדת עושי הבגדים", רמברנדט, 1662
עיתונאי ישראל עורכים לראשונה כנס חירום "למען תקשורת חופשית". בין מוביליו של הכנס מיטב העיתונאים, ובהם רזי ברקאי, אילנה דיין, חגי סגל, איילה חסון, עורך "הארץ" אלוף בן ועורך "מעריב" ניר חפץ. זהו כנס חשוב וצודק, אבל שגוי.
הוא חשוב וצודק כי העיתונות בישראל אכן מאוימת על-ידי פוליטיקאים מסוימים, על-ידי אילי הון המצוידים בסוללות עורכי-דין, על-ידי בעליהם של כלי תקשורת שקצה נפשם בהפסדים, על-ידי מצב כלכלי משברי שבו נתונה מרבית התקשורת בישראל. תקשורת מאוימת אינה יכולה להשיב מלחמה שערה כאשר מולה צעדי חקיקה המגדילים את הענישה על הוצאת לשון הרע באופן שיפחיד כל עיתונאי, כאשר מולה מכתבי איום קשים מעורכי-דין יקרים ומפחידים.
ערוץ 10 נאלץ להתנצל התנצלות גורפת ואולי גורפת מדי לפני שלדון אדלסון, לאחר לחצים קשים. כמה פוליטיקאים שראו את ערוץ 10 בחולשתו מיהרו "לסגור חשבונות" כאשר ביקש הערוץ הצולע דחייה של תשלום חובו: היו רבים בוועדת הכלכלה שנהנו מכל רגע של השפלת הערוץ ודחיית בקשתו, והיו ששלחו רמזים עבים באשר לתנאים שבהם היה הערוץ יכול "לתקן את דרכו" כדי שדחיית החוב תאושר. גם ברשות השידור נשלחו, שוב, ידיים ארוכות ממשרדו של ראש הממשלה ודאגו לשורת מינויים שנויים במחלוקת, אם להשתמש בביטוי עדין. בוטים ממני יגידו כי כל המינויים, ובכלל זה של מנכ"ל הרשות, מנהל הרדיו ומנהל הטלוויזיה – נעשו מתוך שיקולים זרים לגמרי לשליחות העיתונאית והציבורית של רשות שידור ציבורית.
זהו כנס חשוב וצודק כי מצבה הכלכלי של התקשורת בישראל (ובכלל זה רוב העיתונות המודפסת וערוצי הטלוויזיה המסחרית) קשה. מרביתם מפסידים, וכמה מהם נוכחים בדאגה בירידה ברווחים. במצב כזה מפטרים עיתונאים, מצמצמים בהוצאות (למשל על תחקירים והפקות איכות), נכנעים ללחצים של החדרת פרסום סמוי (או "תוכן שיווקי", בשמו המכובס). עיתונות חלשה אינה יכולה להילחם; היא מתרפסת, מתחנפת ומפחדת.
זהו כנס חשוב וצודק, אך הוא גם שגוי: ככה לא בונים מאבק. העיתונאים שיתכנסו בתל-אביב ייחדו את הכנס לעצמם בלבד. כמו גילדה מקצועית מימי הביניים, הם נאספים למאבק חסר שותפים. הם לא הושיטו ידיהם לשותפים חשובים והכרחיים כמו האקדמיה. יש בישראל מאות חוקרי תקשורת, ובהם רבים המתמחים בחקר התקשורת בישראל. הם היו יכולים לצייד את העיתונאים בנתונים, בממצאי מחקר ובעובדות אובייקטיביות המחזקות את מאבקם. אך רזי ברקאי ושותפיו לארגון המחאה אינם מכירים בצורך להושיט יד, לשתף ולהרחיב את המעגל. בכך הם מקבעים עוד יותר את התדמית (השגויה) של קבוצה מתבדלת, מתנשאת ונזעקת רק להגן על עצמה.
מי שמובילים את הצעדים המאיימים על העיתונות בישראל הם "גולשי גלים" מקצועיים: הם פוליטיקאים ויועציהם המזהים מגמות של מרירות ציבורית כלפי התקשורת ותופסים את הגל. הם מתעלים כעס ציבורי כלפי הממסד וכלפי כשלים תקשורתיים אל צעדי ענישה מחמירים כלפי התקשורת. חוקרי תקשורת בישראל חקרו וחוקרים מגמות אלה (שהוצגו בכנסים כמו כנס העיתונות השנתי באילת), ויכולים היו לסייע למאבקם הצודק של העיתונאים גם בהכרת האקלים הציבורי כלפיהם. מאבק המחאה של העיתונאים אינו זקוק להילה אקדמית או לגושפנקה מדעית: הוא זקוק בהחלט לנתונים אובייקטיביים שישקפו את חומרת המצב, את הידרדרות הפרופסיה העיתונאית בישראל ואת האיומים הממשיים על תפקודה החיוני לחברה דמוקרטית.
תנועת המחאה החברתית, שהשכילה להרחיב מעגלים, לקרב חוגים שונים וליצור הבנה ואהדה כלל-ציבורית היתה צריכה ללמד את רזי ברקאי ועמיתיו כמה לקחים על ניהול מאבק צודק. כי בניהול מאבק צודק כמו של העיתונאים כיום, בהחלט לא מספיק להיות צודק.
גבי וימן הוא פרופסור בחוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה