הבוקר, עם חידוש הדיון בתביעה שהגישה ליאורה גלט-ברקוביץ' נגד עיתון "הארץ" והמעבר בשלב ההוכחות מחקירת עדי התביעה לחקירת עדי ההגנה, השתנו הדגשים בחקירות העדים. הניסיון לערער את אמינות התובעת פינה את מקומו לדיון עמוק באחד מעקרונות היסוד של הפרקטיקה העיתונאית – מחויבותו של עיתון כלפי מקורותיו. עד כמה קדוש החוזה שנחתם בעל-פה בין עיתונאי למקור? האם יש לנקוט הליכי הגנה על המקור גם מעבר למה שסוכם במפורש? ומתי, אם בכלל, מחייבת סכנה לחשיפת המקור את ביטול הפרסום?

רותי יובל: ב"ידיעות אחרונות" לא בטוח שפרשות שרון היו זוכות לפרסום

הדיון המשפטי נפתח בחקירה נגדית של רותי יובל, עורכת מהדורת שישי ב"חדשות 10" ולשעבר עורכת "מעריב" והמוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", נמשך בחקירת שמואל רוזנר, עורכו של ברוך קרא בעיתון "הארץ" בעת פרסום הפרשה שהדליפה גלט-ברקוביץ', והסתיים בחקירת עמוס שוקן, מו"ל העיתון. כל העדים הסכימו, בנוסח זה או אחר, כי באופן עקרוני על העיתונאי לשמור על חסיון המקור ולמלא אחר התנאים שסוכמו עם המקור. בכל זאת, נשמעו גם סייגים.

יובל, שהתבקשה לשמש עדה מומחית מטעם ההגנה, נחקרה על הנוהל לגבי עבודת עיתונאים מול מקורותיהם בכלי התקשורת שבהם עבדה. "לא היה נוהל כתוב", ציינה, "אבל כן היה רענון מפעם לפעם של היועץ המשפטי", שלדבריה עסק בעיקר בענייני דיבה ולשון הרע. יובל העידה כי נכחה בהשתלמויות כאלה שהעביר עו"ד מיבי מוזר. בהמשך עדותה הסבירה כי מלבד תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, אין ספר הדרכה המורה לעיתונאים כיצד לעבוד מול מקור, וזאת משום שקיומו של מדריך כזה "כמעט לא אפשרי", כהגדרתה. "המקורות הם כל-כך שונים", אמרה, "הפחדים שונים, האינטרסים שונים. אתה צריך לתפור חליפה למקור".

כשהתבקשה להניח מצב התואם את טענת התובעת, שבו מקור מסר מסמך לעיתונאי לצורך אישוש מידע תוך הדגשת איסור השימוש בו והצגתו ברבים, הגדירה זאת יובל "דבר מוזר". לדבריה, "אם אני רק רוצה לשכנע באמינות הדברים אני לא צריכה למסור את המסמך", אלא להסתפק בהצגתו בפני העיתונאי. בהמשך עדותה, ביחס למצב היפותטי שבו מקור מוסר לעיתונאי מסמך שמצוי רק ברשותו וברשות אדם אחד נוסף, אמרה שמקור שכזה הוא "מקור שערורייתי" וכי מנסיונה המקור לא ימסור את המסמך.

"כל הדיון עלול לגרום נזק ליחסים בין מקור לעיתונאי", העיר בשלב מסוים השופט אבי זמיר. "יושב מקור פוטנציאלי בבית ורואה את המשפט ואומר לעצמו, 'בשביל מה אני צריך את הבלגן?'". "אני לא זוכרת הרבה מקרים כאלה", השיבה יובל, והוסיפה: "אם אני המקור בבית, יש לי מסקנות אחרות".

עוד העידה יובל בחקירתה כי לדעתה הבחירה של גלט-ברקוביץ' בעיתון "הארץ" היתה נבונה, בין היתר משום שעיתון זה "יותר מעמיק ויותר רציני" מאשר יתר העיתונים בישראל, ומשום שהתעסק באותה תקופה בפרשות שרון באופן תדיר.

"האם יש ספק שלו היתה יוצרת קשר עם כתב ערוץ 2 זה היה זוכה לפרסום?", שאל אותה עו"ד צבי בר-נתן, בא-כוחה של התובעת. "כן", השיבה יובל, והסבירה כי אם גלט-ברקוביץ' היתה פונה ל"ידיעות אחרונות", למשל, "לא בטוח שזה היה זוכה לפרסום". לדבריה, "הנושאים האלה לא תמיד זכו לפרסום בעיתון הזה, ואני מניחה שהאנשים שהתעסקו בנושא הזה היו מודעים לכך. היא עשתה בחירה ערכית. מקור אינטליגנטי צריך לדעת שהוא מתקשר עם מישהו שיודע על מה הוא מדבר ושלא הוא יצטרך לעשות מלחמות בנושא הפרסום [...] מנסיוני, ערכתי כלי תקשורת יותר מרכזי בתקופה ההיא [הכוונה למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"] וטיפלתי בפרשות רבות שקשורות לשרון, ואני יודעת שהיה לפעמים קשה מאוד לפרסם את זה. שרון היה ראש ממשלה מכהן והיו לו מהלכים בהרבה מערכות".

שמואל רוזנר: "לא מדובר במקור תמים"

שמואל רוזנר, שטיפל מקרוב בפרסום פרשת סיריל קרן מתוקף תפקידו כראש מערכת החדשות ב"הארץ" באותה תקופה, נשאל לגבי נהלי השמירה על חסיון מקורות שהיו נהוגים בעיתון. "אין נהלים כתובים", אמר רוזנר והסביר: "לא משום שמישהו מתעצל לכתוב את הנהלים האלה, אלא משום שנהלים מהסוג הזה הם דבר מאוד מסובך ומשתנה מאירוע לאירוע".

לדבריו, בתקופתו ב"הארץ" הודרכו הכתבים בכמה דרכים, בין היתר על-ידי הפצת תקנון האתיקה של מועצת העיתונות וספר מאת משה רונן על האתיקה העיתונאית. כמו כן, לדבריו נערכו השתלמויות בנושאים מגוונים בתדירות של פעמיים בשנה לערך. בדרך כלל, אמר, ניתנה בהשתלמות הרצאה מאת עו"ד מוזר, שעסקה בעיקר בנושאי לשון הרע, אך גם העורך דאז חנוך מרמרי והמשנה לעורך באותה התקופה יואל אסתרון היו מרצים בפני העיתונאים ולעתים גם הוא עצמו או עורך אחר. במסגרת ההדרכות הללו, אמר, עלה גם נושא חסיון המקורות.

בתשובה לשאלה מה בדיוק לימדו את העיתונאים בנוגע לחיסיון מקורות, השיב רוזנר כי הודגשה החשיבות העליונה לשמירת החיסיון ואי-מסירת שמו או "פרטים מובהקים שיכולים לחשוף את זהות המקור". לפי רוזנר, "הכפיפות הראשונה לעבודה מול המקור היא להסכמות בין המקור לעיתונאי".

בתשובה לשאלה מה על עיתונאי לעשות במקרה שבא אליו "מקור תמים", שאינו מקיים שום משא-ומתן עם העיתונאי מעבר לבקשה כללית לשמירה על החיסיון, אמר רוזנר כי "במקרה כזה צריך לנסח את הסיפור באופן כזה שמצד אחד הסיפור יתפרסם", ואילו מצד שני יש לעשות ככל האפשר כדי שהמקור לא ייחשף.

"איפה עובר הגבול?", הקשה עו"ד בר-נתן. "מתי לא תפרסם?". "המוטיבציה הבסיסית של עיתונאי, והחובה של עיתון, היא לפרסם מידע", השיב רוזנר. "בכל מצב?", שאל עו"ד בר-נתן, ורוזנר השיב כי מעבר למגבלות חוקיות וצנזוריאליות, "יש סוג של סיפורים שתיקח לגביהם סיכון X כי הם נורא חשובים".

"אתה אומר לי שחסיונו של המקור הוא לא ערך מוחלט אלא יחסי לחשיבות הסיפור", הטיח בו עו"ד בר-נתן. "לא", השיב רוזנר. "חסיונו של המקור הוא דבר שצריך לשמור עליו מכל משמר". בהמשך הוסיף: "בכל פרסום יש אלמנט מסוים של סיכון. אני לא אקח סיכון, אבל אני יודע מנסיוני שעצם הפרסום הוא סיכון. כדי לא להסתכן לא מפרסמים. אז, זה אפס סיכון".

רוזנר הביא כדוגמה מצב שבו פרקליט ניגש לעיתונאי ומדליף לו מידע מתוך ישיבה שהתנהלה בנוכחותו יחד עם עוד ארבעה פרקליטים. גם אם הוא אמר שאינו רוצה להיחשף, הרי עצם הפרסום "מצביע עליו", אמר רוזנר. "הוא צלול, הוא מכיר את החוק, והוא למרות זאת בא לעיתון ואומר, אני רוצה שתפרסמו שיש חקירה, נניח, נגד השר לאיכות הסביבה. זה מקרה שבו נפרסם את הסיפור".

לאחר שעו"ד בר-נתן שב ושאל על חוקי השמירה על מקורות, העיר רוזנר: "אני מבין את הצורך בתשובות שמוגדרות בכללים, אבל זה לא עובד ככה, כי יש הבדל בין שר שמוסר ידיעה, לפרקליט, לשוטר, לעוזרת בית. ובאיזה יום מדובר, שבועיים לפני הבחירות או שבועיים אחרי הבחירות. אני כמעט מרגיש צורך להתנצל כי אתה מבקש ממני להגדיר כללים ברורים, כשהם לא יכולים להיות ברורים. הם מושתתים על המקרה ועל איזשהו קומונסנס".

שמואל רוזנר (משמאל) וברוך קרא, שלשום בבית-המשפט (צילום: "העין השביעית")

שמואל רוזנר (משמאל) וברוך קרא, שלשום בבית-המשפט (צילום: "העין השביעית")

עוד נשאל רוזנר בחקירתו לגבי הפעולה הרצויה במקרה שמקור ביקש מעיתונאי "לא לעשות שימוש" במסמך שהוא מעביר לו, כפי שטוענת התובעת שביקשה מקרא. "מה זה שימוש?", תהה רוזנר, ואמר כי במקרה כזה היה מנהל שיחת הבהרה עם המקור כדי להבין למה בדיוק הוא מתכוון במלה "שימוש". "אחרת", הסביר, "אני נכלא בהגדרה גורפת שאני מפסיד ממנה".

ביחס למקרה נשוא התביעה, הדגיש רוזנר כי "לא מדובר במקור תמים". יחד עם זאת, הוסיף כי בשיחה שקיים בזמנו, טרם פרסום הפרשה, עם ברוך קרא, עלה נושא ההגנה על המקור לידיעה. "היה ברור שזה לא לרצונה של התובעת להתגלות ושאנחנו צריכים לפעול בהתאם", נזכר רוזנר, וציין כי הוא וקרא הקפידו להסיר את מספר הפקס מתצלומי טיוטת חיקור הדין שמסרה המדליפה. לדברי רוזנר, לגבי המסמך המצולם השני שקיבל קרא מגלט-ברקוביץ', מכתב שכתבה הפרקליטה לעדנה ארבל, "ברוכי אמר מיוזמתו – היא לא הגבילה אותי בשימוש, אבל אני מבין שזה מסמך שנמצא אצל פחות אנשים, אז בוא לא נצטט ממנו ישירות".

אותו מכתב לעדנה ארבל והפרסום שבא בעקבותיו הניב שאלות רבות היום בבית-המשפט. המכתב, שממנו עלו פרטים לגבי חקירת פרשה נפרדת שבה נחשד שרון בזמנו, הוביל לפרסום ידיעה ב"הארץ" מאת ברוך קרא, בנפרד מהידיעה המרכזית על חיקור הדין בדרום-אפריקה בפרשת סיריל קרן. בחקירתה במשטרה הציגו החוקרים בפני גלט-ברקוביץ' השוואה מפורטת בין המכתב לידיעה של קרא כעדות מחזקת לכך שהיא המקור של העיתונאי. עו"ד בר-נתן הקריא בפני בית-המשפט קטעים משני הטקסטים והדגים את הדמיון הרב בין הנוסחים.

במהלך עדותה של רותי יובל, נשאלה העדה לגבי אופן הניסוח של הידיעה לעומת המכתב שעליו היא התבססה, ואמרה, לאחר כמה סייגים, כי לדעתה "אפשר היה להיות יצירתיים יותר, אבל במרחב לא גדול". היא הסכימה בלשון רפה עם קביעת בא-כוחה של התובעת כי מי שמסתכל בידיעה ומכיר את המכתב מגיע למסקנה שהידיעה נכתבה על-ידי אדם שראה את המכתב.

רוזנר התנגד בחקירתו לקביעה אחרונה זו. "הידיעה הזו נעשתה על-פי החומר שקיבלנו מהתובעת ועל-פי ההסכמות שהתובעת הסכימה ביחס למה שמותר לנו לעשות בחומר", אמר, "בתוספת נדבך נוסף של זהירות שהכתב יזם. אנחנו לא כתבנו שיש לנו מכתב ביד, אנחנו לא כתבנו שיש מכתב בכלל למיטב זכרוני, שינינו את הידיעה באופן שאפשר יהיה להבין ממנה שהיא מתבססת על מקורות משטרתיים. לא הכנסנו בידיעה אף קטע בציטוט ישיר במסגרת מרכאות. את כל הפעולות האלה נקטנו".

עוד הוסיף רוזנר בהקשר זה: "אומר משפט בהיסוס מסוים כי זו אמירה לא נעימה, אבל נכונה. עיתון לא יכול להציל את המקור מפני עצמו. עיתון יכול ללכת כברת דרך כזו או אחרת בהתאם לנסיבות, אבל יש איזשהו רגע כאשר מקור מחליט לעמוד ולצעוק 'אני המקור', אז זה לא בידי. נדמה לי שהאירוע המצער שקרה עם הכתבה הזאת הוא בדיוק הרגע הזה".

רוזנר העיד כי היתה זו גלט-ברקוביץ' שהפנתה את תשומת לבם של החוקרים לידיעה הזו, אף שהם כלל לא התמקדו בה בחקירתם. הוא ציין כי בתרשומת ראשונית שהעבירה התובעת לצוות החקירה היא התייחסה בהרחבה לידיעה השנייה, שכלל לא עמדה במוקד החקירה. "כמעט הייתי אומר: מפנה את צוות החוקרים להתעסק בידיעה הזו", אמר רוזנר.

עוד הוסיף רוזנר כי המידע העיקרי שהעבירה גלט-ברקוביץ' על סיריל קרן היה משול בעיניו ל"פצצת אטום". לעומת זאת, הידיעה השולית, שנבעה מהמכתב לעדנה ארבל, היתה "אקדח קפצונים". לדבריו, "אם היה מתעורר אצלי או אצל ברוכי או אצל עורכי העיתון איזשהו ספק ביחס למכתב הזה, זה לא היה עולה לנו בכאב לב אפילו קטן להגיד: 'על האקדח קפצונים הזה נוותר'".

רוזנר: "לא מעלה על דעתי שנוסבאום מסר מסמך למשטרה"

"במובן מסוים נוסבאום בחר בנו", אמר רוזנר כשנדרש לשאלה מי החליט להעביר עותק מטיוטת חיקור הדין לידי כתב "חדשות 2", משה נוסבאום. לדבריו, נוסבאום הוא שיצר קשר עם קרא בבוקר הפרסום, כמו עיתונאים רבים אחרים. הבחירה בו וב"חדשות 2", הסביר רוזנר, נבעה ראשית לכל מהיכרותו של קרא עם נוסבאום ("אתה לא רוצה לתת את זה למישהו שיעשה חוכמות, שיצטט לא נכון, שינסה לגלות מי המקור שלך", ציין), ומהתהודה הרבה שיש לפרסום במהדורת "חדשות 2".

"מה התמורה שאתה מקבל?", שאל אותו עו"ד בר-נתן. "קרדיט", השיב רוזנר. לדבריו, כדי לוודא שאופן מתן הקרדיט יהיה מוסכם, שוחח עם מי שכיהן כעורך המהדורה וכיום מנהל את חברת החדשות, אבי וייס. "ברור לך שכשאתה מוסר את המסמך לצד שלישי אין לו דבר ועניין עם המקור שלך", אמר עו"ד בר-נתן. "יש לו חובה כלפי. אני המקור שלו", השיב רוזנר. "אין לו טיפת חובה כלפי המקור שלך", הדגיש עו"ד בר-נתן. "זו שאלה פילוסופית מעניינת", אמר רוזנר. "אני לא יודע אם אי-פעם מישהו נדרש לשאלה הזו".

"לא העלית על דעתך שנוסבאום ימסור את זה למשטרה?", התעניין עו"ד בר-נתן. "ודאי שלא", השיב רוזנר. "לו היית מעלה על דעתך לא היית נותן לו?", תהה עו"ד בר-נתן. "לא הייתי מעלה על דעתי", קבע רוזנר, "אני לא יודע איזה מסמך הגיע למשטרה, ואני לא יודע ממי. גם היום אני מאוד-מאוד מתקשה וכמעט לא מעלה על דעתי שמשה נוסבאום מסר מסמך למשטרה, זה נראה לי בלתי סביר לחלוטין".

עמוס שוקן: לא חשפנו את ענת קם על-ידי הצגת מסמך

אחרי רוזנר עלה גם מו"ל העיתון עמוס שוקן על דוכן העדים. עדותו לא נגעה ישירות לעבודה העיתונאית, שכן הוא כמעט אינו מעורב בה. לפי עדותו, נגיעתו לעבודת המערכת מתמצה בהשתתפותו במה שמכונה "ישיבות הנהלת המערכת", גוף שאינו מנהל את המערכת בפועל, אלא מפגיש את כותבי המאמרים הבכירים בעיתון עם העורך הראשי כדי לדון בתוכן מאמרי המערכת של העיתון. שוקן העיד כי בעבר נהוג היה לכנס את הגוף הזה חמישה ימים בשבוע, אך מאז שדב אלפון נכנס לתפקיד העורך הראשי, הצטמצמה התדירות לכדי פעמיים בשבוע.

שוקן הדגיש בעדותו כי הוא אינו משוחח עם עיתונאים לגבי עבודתם, וגם לא עם עורכים בדרג משנה, אלא רק עם העורך הבכיר, וזאת כדי לשמור על "הייררכיה ברורה", כהגדרתו. גם במקרה זה, כשהבטיח לגלט-ברקוביץ' בפגישתם כי יבדוק את טענותיה, העיד שוקן כי לא שוחח עם קרא אלא עם העורך הראשי, מרמרי.

"היית אצלה בבית פעמיים", אמר עו"ד בר-נתן לשוקן. "זו לא סיטואציה שגרתית, שאתה, דירקטור ומנהל, מגיע לביתו של מקור עיתונאי הביתה פעמיים". "זה לא קורה הרבה", הסכים שוקן, "זו סיטואציה בהחלט חריגה". "הצעת לה כסף, נכון?", שאל עו"ד בר-נתן. "כן", השיב שוקן, שבתצהיר שהגיש לבית-המשפט כתב כך: "הצעתי לתובעת, ביוזמתי המלאה, לפנים משורת הדין ומבלי שביקשה דבר, כי עיתון 'הארץ' ישתתף עימה בהוצאות הכרוכות בניהול ההליכים המשפטיים בהם היתה מעורבת בעקבות הודאתה בהדלפה, עד לסך של 10,000 דולר".

"הצעת כסף לעוד מקורות עיתונאיים שהתגלו על-ידי 'הארץ'?", חקר עו"ד בר-נתן. "לא שאני זוכר", השיב שוקן, ואמר כי אולי הציע עזרה בהגנה משפטית, אך לא תשלום כספי. "רק לליאורה גלט-ברקוביץ' הצעת כסף?", חידד עו"ד בר-נתן. שוקן השיב בחיוב.

שוקן הדגיש בעדותו כי המקרה של גלט-ברקוביץ הוא "מקרה חריג, יוצא דופן, שונה". עו"ד בר-נתן תהה בפניו אם המקרה הזה שונה "מפרשת קם, שגם אותה חשפתם על-ידי חשיפת מסמך". ושוקן השיב לו: "אם אתה מתכוון להעיד במשפט של ענת קם, תיתן עדות". "האם גם אותה חשפתם על-ידי הצגת מסמך ויזואלי?", ניסח עו"ד בר-נתן מחדש את דבריו. "ממש לא. חד-משמעית לא", ענה שוקן.

חלק מחקירת שוקן התמקד בהימצאותה של כספת בבניין מערכת "הארץ". כזכור, גלט-ברקוביץ' טוענת כי קרא הבטיח לה להשמיד את המסמכים שהעבירה לו, או לחלופין להפקידם "בכספת של שוקן". קרא ורוזנר הכחישו בתצהיריהם ידיעה כלשהי על "כספת של שוקן". בעדותו היום הוסיף רוזנר: "מכיוון שמעולם לא בא אלי מישהו וביקש להפקיד מסמך, מעולם לא נדרשתי לשאלה אם יש כספת". שוקן עצמו מסר בתצהירו כך: "לא ידוע לי על כספת המשמשת לשמירת חומרי מערכת, או מסמכים שנמסרו בידי כתבי העיתון על-ידי מקורות שונים".

היום, כשנשאל שוקן אם בבניין מערכת "הארץ" יש קופה או כספת השיב: "יש שלוש". לדבריו, ישנה כספת קטנה בחדרו שלו, שבה הוא "כבר לא משתמש", ושתי כספות במחלקת הנהלת החשבונות. בתשובה לשאלות המשך הבהיר שוקן כי הכספת בחדרו הוחלפה מכספת בעלת קוד אלקטרוני לכספת בעלת מפתח, כיוון שמחוסר שימוש בה התרוקנה הסוללה והוא נאלץ להביא פורץ כדי לפותחה. "מרמת השימוש אתה מבין שאין שם מציאות גדולות", ציין.

בתום עדות שוקן סיים השופט את הדיון. המשפט יתחדש בחודש הבא, עם החקירה הנגדית של ברוך קרא. לפני התפזרות הנוכחים העלו באי-כוחה של התובעת את האפשרות שיזמנו לעדות גם את כתב חברת-החדשות של ערוץ 2, משה נוסבאום.