"הערעור נשוא סיכומים אלו ממחיש שוב עד כמה מסוגלת המערערת 'למתוח' את טענותיה, לפסלן ולעצבן מחדש, במנותק מן האמת, גם אם אלו נוגדות לחלוטין טענות שרק זה עתה השמיעה בהליך קודם, והכל על-פי צרכיה המשתנים באותה נקודת זמן", כך טוענים באי-כוחם של ברוך קרא, שמואל רוזנר ועמוס שוקן בסיכומים שהגישו לבית-המשפט העליון בתשובה לערעור של ליאורה גלט-ברקוביץ' על החלטת בית-המשפט המחוזי.

לפני כשנתיים דחה שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, אבי זמיר, את התביעה שהגישה גלט-ברקוביץ' נגד עיתון "הארץ". גלט-ברקוביץ' טענה בתביעתה כי העיתון ועובדיו התרשלו וגרמו לחשיפתה כמקור. השופט זמיר קבע כי כתב העיתון לשעבר ברוך קרא ועורך החדשות לשעבר שמואל רוזנר פעלו כראוי בכל הקשור למידע שהתקבל מגלט-ברקוביץ' על אודות חיקור דין בדרום-אפריקה לראש הממשלה דאז אריאל שרון (הפרשה הידועה כ"פרשת סיריל קרן").

שבועות אחדים לאחר דחיית תביעתה הגישה גלט-ברקוביץ' ערעור לבית-המשפט העליון. בבקשת הערעור טענו באי-כוחה, עורכי-הדין רקפת פלד, צבי בר-נתן ואפרת רוזנר, כי "נפלו סתירות" בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי. מצד אחד, נטען, קבע בית-המשפט "חובת זהירות נרחבת יחסית של עיתונאים כלפי מקורותיהם". מנגד הדגיש בית-המשפט כי "עיתונאי איננו בלש, חוקר, סוכן סמוי או מפעיל סוכנים", ועל כן קבע שיש להטיל על העיתונאי חובת זהירות סבירה ולא מוגזמת כלפי מקורותיו. בערעור נטען כי הסייג לחובת הזהירות "למעשה רוקן אותה מתוכן".

בחודש אפריל האחרון הגישה גלט-ברקוביץ' לבית-המשפט העליון את סיכומיה, שכללו טענות דומות לאלו שנכללו בבקשת הערעור. "הלכה למעשה", נכתב בסיכומים, "קבע בית-המשפט כי עיתונאי אינו נדרש להפעיל שיקול דעת עצמאי בהחלטתו לפרסם מידע שנמסר לו על-ידי מקור, אלא רשאי הוא להסתמך על הסכמה פוזיטיבית, או למצער הסכמה שבשתיקה, הניתנת על-ידי המקור, לפרסום פרט זה או אחר. בעשותו כך, בית-המשפט רוקן מתוכן את חובת הזהירות שהטיל על עיתונאי כלפי מקורו, והטיל את מלוא האחריות לגורל המקור על כתפי המקור.

"לדאבון לב המערערת", נכתב בחלק אחר של הסיכומים, "התנהגותם הרשלנית של עיתון 'הארץ' וכתביו מהווה אך דוגמה לאופן בו מפקיר העיתון את מקורותיו, באופן שיטתי, תוך התעלמות מוחלטת מהצורך בנקיטתם של אמצעי זהירות בסיסיים אשר נועדו להבטיח את חסיון מקורותיו. בהקשר זה יוזכר כי אך לאחרונה דווח בתקשורת כי הגב' ענת קם פנתה למו"ל עיתון 'הארץ' בטענה כי מעשיהם הרשלניים של העיתון והכתב אורי בלאו הביאו לחשיפתה כמקור ולהעמדתה לדין פלילי" (מאז הוגשה תביעה נגד העיתון).

החודש הגישו באי-כוחו של "הארץ", עורכי-הדין זאב ליאונד, אלון נדב ודור ליאונד, את הסיכומים מטעם קרא, רוזנר ושוקן. "אין עסקינן בהפרה נטענת של חסיון עיתונאי, אלא בהליך סרק, שכולו, מראשיתו ועד סופו, נשען על גרסה כבושה וכוזבת שנרקמה על-ידי המערערת בדיעבד ולאחר מעשה, באופן ציני, תוך פגיעה בשמם הטוב של המשיבים, באמינותם ובמוניטין המקצועי והמוסרי שלהם", נכתב בסיכומי המשיבים.

לטענתם, גלט-ברקוביץ' "משליכה את כל יהבה בערעור על טיעון חדש", כאילו בית-המשפט שגה כשעירב בין "ההסכמות החוזיות" שנכרתו בין הצדדים לבין "בחינת סבירות מעשי העיתונאים מכוח עוולת הרשלנות". לפי סיכומי המשיבים, טיעון זה "סותר את הגדרות עילות התביעה" המקורית.

"דרישתה המופרכת של המערערת כעת, כי בית-המשפט הנכבד יבחן את 'שאלת התרשלותם של המשיבים במנותק מהתנהגות המערערת'", נכתב בהמשך, "שקולה למעשה לדרישה כי הכרעת בית-המשפט תינתן במנותק מן האמת, במנותק מן העובדות".

באי-כוחו של "הארץ" טוענים כי בניגוד לטענה בערעור גלט-ברקוביץ', "אין כל סתירה בפסק דינו של בימ"ש קמא. [...] בימ"ש קמא הבהיר למעשה כי אין להטיל על עיתונאים חובות זהירות המבוססות על הנחת עבודה שהשלטונות יעקבו אחר התקשרויות טלפוניות של עיתונאים המבקשים לפרסם חשדות בדבר שחיתות אישית של בכירים בממשל. כל קביעה אחרת משמעותה הטלת סטנדרט 'זהירות' חריג (שאף לא הוכח כלל על-ידי המערערת) וחסר תקדים, ההולם אולי פעילות של סוכנים ומרגלים, אך לא עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית".

בהמשך הסיכומים מדגישים באי-כוחו של "הארץ" כי בניגוד לנטען בסיכומי גלט-ברקוביץ', בית-המשפט המחוזי קבע שקרא ורוזנר לא התרשלו כלפיה לא רק על סמך דחיית הטענות ל"סיכומים" שנכרתו בינה לבין העיתונאי, אלא גם על סמך "ניתוח מנומק של סבירות פעולות המשיבים בהתאם לחובת זהירות של עיתונאי כלפי מקור, נוכח נסיבות המקרה וכלל התשתית העובדתית".

"שלא כפי שנטען כעת על-ידי המערערת", נכתב בהמשך הסיכומים, "אין בפסק הדין כל קביעה או אמירה השוללת 'הפעלת שיקול דעת עצמאי' של העיתונאי. ההפך הוא הנכון. [...] בימ"ש קמא בחן באופן מעמיק את סבירות כלל פעולות המשיבים, לאור חובת הזהירות המקובלת של עיתונאי כלפי מקור, תוך שהוא מיישם את התשתית הנורמטיבית על המקרה דנן. פסק הדין מספק הכרעה ברורה כי המערערת לא עמדה בנטל הוכחת היקף חובת הזהירות נשוא עילת תביעתה, כי המשיבים נהגו על-פי הפרקטיקה העיתונאית המקובלת, ואף נקטו אמצעי זהירות מסוימים על דעת עצמם, מבלי שהמערערת דרשה זאת מהם".

בסיום הסיכומים מתייחסים באי-כוחו של "הארץ" לאזכור של גלט-ברקוביץ' את המקרה של ענת קם. "עסקינן בטענות בעלמא, שלא נטענו בערכאה דלמטה, וממילא לא הובאו לגביהן ראיות, ואין להתייחס להן", נכתב בסיכומים. "הניסיון של המערערת 'להגניב' לערעור, בדרך לא דרך, תוך הפרה בוטה של סדרי דין, טענות אלו, שאין להן קשר לפרשה דנן [...], ראוי לכל גנאי. התנהלות זו של המערערת מעידה אך על מצוקתה ועל קלישותו של הערעור כולו".

ע"ע 9705/11