בעוד חודשיים או שנתיים אתם עשויים לגלות את פואד ב"יציע העיתונות", שם יביע את דעתו על האלימות בכדורגל, הבעיות המקצועיות בהפועל תל-אביב והתקופה הנפלאה של רונאלדו בכל המסגרות. ככה זה כשיש חלקים בתקשורת שבוחרים לרומם חוליגנים למעמד של גיבורי תרבות.

שדרוגו המסתמן של בעל האגרוף לסלב שעיתונאים משחרים למוצא פיו הוא ביטוי לדו-ערכיות של גוף התקשורת ביחס לאוהדים אלימים בפרט ולענף שהם מסקרים ויושבים עליו בכלל

אלרואי ידעי, אוהד הפועל תל-אביב הידוע בכינויו "פואד", החל במהומה שגרמה לפיצוץ המתוקשר של הדרבי התל-אביבי בבלומפילד. כמעט מדי יום בשבועיים האחרונים מתפרסמות באתרים ובעיתונים התמונות שבהן הוא תקף את ערן זהבי. טירוף המערכות שגרם פיצוץ המשחק יעסיק עוד זמן רב את הכדורגל ואת התקשורת. ואז מגיע הרגע שבו אתר ספורט מוביל שוכח מי האיש ומהי תרומתו הייחודית לענף, והופך ציטוט שערורייתי מפיו למושא בכותרת הראשית שלו.

יום קודם התייצבו הפועל ומכבי תל-אביב בבית הדין של ההתאחדות לכדורגל, לדיון באירועי המשחק. חיים רמון, הבעלים של הפועל תל-אביב, פנה לדיינים וסיפר על האלימות של אוהדי הקבוצה הפוגעים במועדון: "הם בריונים. תעזרו לי להילחם בהם. תתפסו אותם. כשאני בא ומשקיע הון באבטחה ובשיטור וממלא אחר ההוראות ואתם מענישים אותי, אתם מענישים את כל הכדורגל הישראלי. מה עוד אתם רוצים? להוריד אותנו ליגה? אתם חושבים שהפואדים יירתעו מזה? אתם רוצים שאני ומיץ' גולדהאר [הבעלים של מכבי תל-אביב] נהיה שבויים של הפואדים? העונש שלכם לא מעניין את הפואדיזם".

מאז הדרבי ההוא הובא "פואד" כמה פעמים להארכות מעצר. התקשורת נכחה בבית-המשפט, לבריון הופנו שאלות, ורק ביום שלישי השבוע הוא זרק לאוויר כמה משפטים. בתשובה לשאלה של הכתבת שירי אלג'ם מערוץ הספורט הוא אמר: "רמון הוא גנב שבא להתעלק על הפועל, אין לו מקום אצלנו". הציטוט הפך לכותרת ראשית באתר הערוץ, ובכך התהפכו היוצרות. החוליגן, הבריון, האלים, השיכור, הועלה לדרגת גיבור-עם, אנרכיסט ברישיון, מהפכן באדום, צ'ה גווארה להמונים, שדעתו על הניהול בקבוצה חשובה ומעניינת עד כדי מיתוגה ככותרת ראשית.

יצוין כי חלפה שעה ארוכה עד שנמחקו מהטקסט הדברים החריפים שאמר "פואד" על רמון, הידיעה עברה ריכוך והכותרת הראשית שונתה.

כדאי לחדד: לא על זהבי שאותו תקף דיבר "פואד", לא על פיצוץ המשחק, לא על הנזק שגרם לספורט ולקבוצה שהוא אוהד. הוא הביע את דעתו על חיים רמון, שהעז להתריע על תופעת הבריונות, ואמר שהוא גנב ומתעלק. הנה כי כן, האדם שגרם לפיצוץ משחק מוסיף חטא על פשע וזוכה לתהילה.

יידעו נא אוהדים צעירים הרואים ב"פואד" מופת ומודל לחיקוי (השבוע הם שרו לכבודו בדרבי הכדורסל "פואד זיין את זהבי"): עבור פריצה למגרש, תקיפת שחקן, הורדת נקודות לקבוצה וסגירת יציעים בפני אוהדים, הם יבלו אמנם כמה ימים במעצר ואחר-כך כנראה יישבו קצת בכלא, אבל מה זה לעומת התהילה שמחכה להם בחוץ: יכתבו עליהם שיר, ערוץ הספורט יעניק כותרת ראשית להגיגיהם ואולי אף יזכו לככב בתוכניות ריאליטי.

ציטוט של האוהד האלים אלרואי ידעי ("פואד") מקבל כותרת ראשית באתר ערוץ הספורט, 11.11.14

אי-אפשר שלא לתהות: מה מניע גוף תקשורתי להעניק מחסדיו – פרסום, יוקרה, פתחון פה, לגיטימציה ורהביליטציה – למי שמסומן כתמצית הרעה החולה ביציעי הכדורגל? רמז אחד אפשר למצוא בבחירה של ארי שמאי לציין את העובדה שהבריון האלים הוא "ידידי" בתוכנית "תיק תקשורת" האחרונה.

שמאי אמנם הוקיע את מעשהו של "פואד", אבל מיהר להפנות את האש למחוזות כלליים יותר: "הסכנה שיש לספורט הישראלי גבוהה הרבה יותר בניגוד האינטרסים של ערוץ הספורט המסואב מאשר כל אוהד אלים אחר", אמר שם. שמאי הוא כנראה לא ה"ידיד" המתוקשר היחיד של "פואד", אבל לא רק קשרים בחלונות הגבוהים (או שמא ההולכים ומתנמכים) מסייעים בהפיכתה של תחתית החבית לקצפת של העוגה התקשורתית.

שדרוגו המסתמן של בעל האגרוף לסלב שעיתונאים משחרים למוצא פיו הוא ביטוי לדו-ערכיות של גוף התקשורת ביחס לאוהדים אלימים בפרט ולענף שהם מסקרים ויושבים עליו בכלל.

מצד אחד, מצוות אנשים מלומדה היא להתנער מהעשבים השוטים בקרב אוהדי הכדורגל ולהתריע על הנזק העצום שהם מסבים. מצד שני, דווקא אותם עשבים הם שמייצרים את הדרמה המסעירה ביותר, המקוממת וגבוהת האפיל, ומעוררים בצופים ובקוראים את התערובת הנחשקת ביותר, של משיכה-דחייה, גועל והיקסמות. הפיכתם לדוברים לגיטימיים היא רק פרס מתבקש אחרי שהעניקו לתקשורת מנת בידור עסיסית כל-כך.

במובן זה, ערוץ הספורט לוקח חלק פעיל, המתחזה לחינוכי, במציאות שעליה הוא אמור בעיקר לדווח: הוא פועל כמו מורה שמעניק למופרע של הכיתה תפקיד אחראי, וכך מסייע לו לנתב את האנרגיה השלילית שלו למחוזות חיוביים, ולספק בדרכים מועילות את הצורך שלו לבלוט ולשלוט.

אלא שהמרחב התקשורתי הוא לא כיתה טיפולית, ובמקום שבו כל דאלים טאלנט – המסר המתבקש הוא הפוך מזה הבית-ספרי: כל הדרכים לכותרת הראשית כשרות. מעשה האלימות מרוכך ואף נצבע בגוונים רכים, סלחניים, ומושאי האלימות – שחקנים, בעלי קבוצות ובעיקר הקהל – נאלצים להיחשף לצליפות לשונו של בעל הזרוע. בכך נוהג ערוץ הספורט אלימות לא פחותה מהפואדים באשר הם, רק שנגדו לא יועיל שום מאבטח לעת מצוא.

בקטנה

רדיו-ללא-הפסקה: יוני הללי טועה פעמיים בזהות המרואיין, מחליף שמות של שחקנים וקבוצות, והחברים הטובים לא מרחמים (קופמן: "האיש נטול הכנה למוח"). תערובת שגרתית, ומצחיקה בדרכה העכורה, של עבודה רשלנית ואפס כבוד קולגיאלי.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il