חיכוך שמייצר דו-שיח

העיתונאי נבו זיו סייר בשכונת עיסאוויה בירושלים עם רפ"ק עופר דרור, מפקד נקודת המשטרה בגבעה-הצרפתית. את רשמיו העביר ל"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". בין היתר מתאר זיו כיצד במהלך הביקור, בעוד רפ"ק דרור משוחח עם תושבי השכונה, עבר לידם כוח של יחידת מג"ב מיוחדת בפנים רעולות, קסדות ומיגון, רובים, מטולים ושרשראות של רימוני גז והלם. "נוכחות צריכה להיראות כל הזמן", הסביר דרור לזיו, "זה חלק משגרת החיים, החיכוך הזה גם מייצר דו-שיח".

"הרחק מעין התקשורת, בין בריכת השילוח לבין שער האשפות, בואכה הר הבית והכותל המערבי, ועל מורדות הר ציון הגולשים לעבר עיר דוד – נוצרות גם רקמות של דו-קיום, שיתוף פעולה ונורמליות", כותב נדב שרגאי במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "איש שם אינו מסתיר את המאבק הלאומי והדתי", ממשיך שרגאי, "הוא קיים, אלא שבניגוד לכל הציפיות ולהנחות התקשורתיות המוקדמות – החיים יחדיו דווקא מרככים את המאבק הזה, ואף עושים לו סוג של האנשה, שבמסגרתה לומדים גם היהודים וגם הערבים להכיר אלה את אלה כבני-אדם".

"המטרה שלי היא שיהיה כמו עכשיו בעיר-דוד, שהכניסה של היהודים עברה בשקט מופתי", אומר אריה קינג, חבר מועצת עיריית ירושלים, למשה שטיינמץ בראיון המתפרסם במוסף "מעריב". "מפלס האלימות במזרח ירושלים לא קשור בכלל לפעולות ההתיישבות של היהודים", הוא מוסיף. "אין שום התאמה בין כניסה של יהודים למפלס האלימות, שמושפע מחמאס, ממבצעים כמו 'צוק איתן' וכדומה".

גם עיתונאי "גלובס" דרור פויר שוחח עם קינג, במסגרת סיור שערך השבוע בשכונת סילואן. "כל עוד תפיסת העולם הרופסת של אהרונוביץ' תישאר על כנה, לא ישתנה כלום", אמר לו קינג. "אז מה אתה רוצה?", שואל פויר. "דבר אחד קטן. יש הפגנה, מיידים אבנים – תוריד ברך. בבילעין זה עזר".

"המהומות בסילואן, עיסאוויה ושכונות אחרות במזרח ירושלים תפסו את הישראלים, כמו תמיד, בהפתעה", כתב השבוע הבלוגר עידן לנדו. "התקשורת והפרשנים מתחרים ביניהם מי סופר יותר בקבוקי תבערה ואבנים, נקודת מבט מצומצמת ושטחית להחריד, שמעידה על אמנזיה קשה (אך רצונית ונשלטת). ההשכחה וההדחקה עמוקות במיוחד במקרה של סילואן, מורסה מרוכזת של עוולות תכנוניות ומוניציפליות זה 30 שנה. אי-אפשר להבין שום דבר מן האירועים הנוכחיים בלי להבין את מציאות חייהם של תושבי סילואן בעשורים האחרונים. אבל אי-אפשר להבין את המציאות הזאת מכלי התקשורת, ששוב מתפקדים – כפי שקורה יותר ויותר בזמן האחרון – כשופרות תעמולה [...] אם רשויות המדינה וזרועות הביצוע שלה אחראיות על ניקוי שכונות מזרח ירושלים מערבים, התקשורת אחראית על ניקוי התודעה היהודית ממה שקורה לערבים. האחד ניזון מן השני ומאפשר אותו בו זמנית".

ב"ישראל היום" מציג שרגאי דוגמאות לדו-קיום בשכונה: "איך אפשר למשל לפרש אחרת מירוץ זאטוטים – יהודים וערבים – ב'בימבות' סמוך למתחם עוז, או הזמנות לחתונה בכתב ערבי מסולסל על המקרר בבתיהן של אחדות מהמשפחות היהודיות בעיר-דוד? כיצד אפשר להסביר בנייה משותפת, יהודית-ערבית, של סוכות בערב החג? באיזו משבצת צריך לקטלג את הפעילות המשותפת, הסמויה מן העין, של יהודים וערבים מול הרשויות העירוניות לטובת הסדרת אספקת המים או התקנת מדרכות, או את ביקורי הקפה ההדדיים והקניות במכולת המשותפת; את קריאות הצהלולים למראה כלה יהודייה היוצאת מפתח ביתה, או ביקורי התנחומים ההדדיים בעת אבל".

"לא מי יודע מה קשה להבחין בין בית של יהודי לבית של ערבי בשכונה", כותב פויר ב"גלובס" על סיורו באזור. "הראשון יהיה חדש ומשופץ, מוקף גדר וסגור בשער חשמלי שמעליו בדרך כלל גם מצלמה, ובעל הבית יישא נשק. הבית של הערבי: בדיוק הפוך".

"יש לתושבים היהודים בעיר-דוד, ולמתנחלים בכלל, דרך מיוחדת מאוד להביט ולהציג את המציאות", מוסיף פויר. "זו תהא שורפת, מדממת ומלאה עוול ככל שתהא – הם רואים בה הרפתקה מלהיבה. מבחינתם, כל העניין פה – מלבד זכותם הטבעית להתיישב בכל מקום בעיר – הוא לא יותר מסיפור של יחסי שכנות. גם לך בתל-אביב יכול להיות שכן נאחס, הם אומרים על הערבים במזרח העיר. בסך-הכל, הם חוזרים ומקפידים, יש פה יחסי שכנות טובה. נכון, קצת עדינה, צריך ללכת על ביצים ולהיזהר, אבל בגדול די סבבה.

"בשבת, הם מספרים, עשינו טיול לסילואן", ממשיך פויר בתיאורו, "אז נכון שהיינו עם נשקים והכל, אבל היה ממש שקט ונחמד. כשיש בלגן למטה בכפר, אנחנו והשכנים הערבים צופים בזה יחד מהמרפסות ודברים מהסוג הזה. מבחינתם, בסך-הכל די שמח. כל השיחות האלה מתבצעות בהליכה נינוחה דרך מתחמים מבוצרים. לוחצים קוד, נכנסים, דלת ננעלת, לוחצים קוד, יוצאים מהצד השני, דלת ננעלת".

בהמשך סיורו מגיע פויר לסוכת האבלים של משפחת המחבל שדרס עוברים ושבים בתחנת הרכבת הקלה. עבדו שלודי, בן דודו של המחבל, אומר לו: "תיכף ייהרג עוד מישהו והכול יתפוצץ". פויר מרגיש בלתי רצוי. "לפני כמה ימים ישבנו כמה חבר'ה בערב", מספר לו שלודי, "כולם בני ארבעים ככה, כולנו בוגרי בתי-הכלא בישראל, וראינו צעירים יוצאים לזרוק אבנים. יא אללה, אמרנו, אנחנו כבר עם שערות לבנות וכלום לא השתנה".

משתמשים באמת כדי לשקר

"אנו חבים את ההבחנה המושגית החשובה בין היסטוריה להיסטוריה-שכנגד (counter-history) לעמוס פונקנשטיין המנוח, היסטוריון ואינטלקטואל שקולו חסר עד מאוד בימים אלה", כותב הפסיכואנליטיקאי ערן רולניק במדור הדעות של "הארץ". "פונקנשטיין זיהה שמאז העת העתיקה מהוות היסטוריות-שכנגד ז'אנר מובחן של כתיבה היסטורית פולמוסית, שמטרתה היא עיוות תדמיתו העצמית של האחר וזהותו באמצעות הרס הזיכרון הקולקטיבי שלו. היסטוריות-שכנגד, טען, עושות שימוש במקורותיו המהימנים ביותר של יריב על מנת להפוך על פיו את הזיכרון העומד ביסוד תפיסתו העצמית.

"בין הדוגמאות להיסטוריות-שכנגד מנה פונקנשטיין את הפירוש המרקסיסטי להיסטוריה ואת ההיסטוריונים מכחישי השואה, המנצלים את אי-המובנות ואי-הנתפסות של פשעי המדינה הנאצית על מנת להכחיש את עובדת קיומם. ומה הופך סיפור אחד לאמיתי יותר מן האחר, או איך נבחין בין רביזיה לגיטימית של נארטיב היסטורי או של עמדה פרשנית-מדעית, לבין רביזיה שכולה בדותה? התשובה על כך היא שעל פי רוב, מחבריהם של היסטוריות-שכנגד נשענים על הסיפור ההיסטורי שאותו הם מבקשים להפריך, וכל מה שיש בסיפור האלטרנטיבי המוצע על-ידיהם הוא השתקפות דמות הכותב עצמו".

רולניק מתייחס ברשימתו לגילוי-הדעת שפירסמו כמה עשרות מדענים וחוקרים ובו יצאו נגד הרשעות בבית-משפט המתבססות על זכרונות מודחקים של התעללות מינית בגיל צעיר, שצפו ועלו בגיל בוגר יותר, על רקע הרשעה מתוקשרת של אב (בני שמואל) באונס בתו (ורד דורון) שנים לאחר שאירעו המעשים ולאחר שזכרון ההתעללות צף בה בעקבות חלום שחלמה.

"החותמים על גילוי-הדעת נהגו בחוסר אחריות כאשר ניצלו פיסת ידע מדעי כדי לגנוב באמצעותה את דעת הציבור, לערער על הלגיטימיות של הכרעת דין ולהסיט לפסים סנסציוניים את הדיון החשוב בהשלכותיה של טראומה נפשית מסיבית על הזיכרון", טוען רולניק. "איש מבין המדענים הכבודים החתומים על גילוי-הדעת לא היה רוצה להיזכר כמי שהצטרף לאחת המשפחות המפוקפקות בהיסטוריה של המדעים והרעיונות: משפחת המדענים-שכנגד, המשתמשים באמת כדי לשקר".

הכותרות הראשיות (ומי ממשיך לגונן על דנינו?)

הכותרות הראשיות הבוקר מוקדשות ברובן למצב בירושלים, על רקע נסיון הרצח של יהודה גליק והחשש מהסלמת האלימות בעיר. הכותרת של "מקור ראשון" היא היחידה שעוסקת ישירות בנסיון הרצח של מי שהיה אחד הפעילים המובילים למען תפילות יהודים בהר-הבית. "גליק התריע, המשטרה התעלמה", נכתב בה.

"במשטרה הודו כי קורבן הירי, פעיל הימין יהודה גליק, התלונן בשנתיים האחרונות על איומים", נכתב בכותרת המשנה של "הארץ". "במקום להגן על יהודה, המשטרה התעללה בו", מצוטטים בני משפחת גליק בכפולה הפותחת של "מעריב". ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה מאת איציק סבן תחת הכותרת "דנינו: לא קיבלנו מידע בדבר איום על חייו של גליק".

לצד הכותרת הראשית של "מקור ראשון" כותב ארנון סגל טור שכותרתו "המרדף אחר יהודה". לפי סגל, "גורמים אסלאמיים" שרדפו את גליק קיבלו רוח גבית "מפעילי שמאל יהודים, מרשויות המדינה ואפילו מהנהגתה הבכירה". "גם בתקשורת הישראלית היו לא מעטים שמילאו את חלקה בהשחרת פני פעילי החופש היהודים בהר, גליק ושות'", כותב סגל. עיתונאי "מקור ראשון" מזכיר כי שעות אחדות לפני נסיון ההתנקשות פירסם אורי משגב רשימה ב"הארץ" על הכנס שבו השתתף גליק. "כנס של מטורללים", כינה את האירוע והוסיף: "שמישהו ינסה לעצור אותם" (למען הדיוק משגב כתב על כנס בהשתתפות "מבחר ממטורללי הימין המתנחלי" וסיים במשפט "ושמישהו ינסה לעצור אותם").

משגב עצמו מגיב הבוקר במדור הדעות של "הארץ" להאשמות נגדו. "עמדתי ואני עומד מאחורי כל מלה בטקסט שפירסמתי", מבהיר משגב. "[...] רבים נתפסו למשפט שבו סיימתי את המאמר – 'ושמישהו ינסה לעצור אותם"' – ועשו בו שימוש מגמתי ומיתמם, אף על פי שכל בר-דעת יודע שמשמעות הביטוי איננה מילולית, ואין מי שקורא אותו כפשוטו. [...] היו מי שהגדילו לעשות. אדם ששמו ארנון סגל, המציג את עצמו כ'עיתונאי המתמחה בהר-הבית', האשים באתר nrg את המשטרה ואותי באחריות ישירה להתנקשות. [...] אסור להתרגש משקרנים ומסיתים ולהוריד את הראש לפניהם. צריך לעמוד מולם בקומה זקופה ולהילחם בהם".

"האיומים על חייו של גליק לא עיניינו איש, משום שגליק לא נמצא בצד הנכון של המפה", כותב קלמן ליבסקינד ב"מעריב". "התקשורת, שעוסקת בלי סוף בהסתה, העדיפה לדון מאה פעמים על המאבטח של גדעון לוי ולהיעלב מאתיים פעמים בשביל אורנה בנאי על מה שכתבו עליה בפייסבוק, ולא להקדיש שתי דקות לאיומים המפורשים על חייהם של גליק וחבריו [...] האם לשיח התקשורתי שקובע שאנחנו אחראים למצב בירושלים, משום שאנחנו לא מטפלים היטב בערביי העיר, אין תרומה לאווירה שהביאה את המחבל מסילואן לדרוס למוות את הפעוטה חיה זיסל ברון? והאם מי שמצייר את יהודה גליק כאיש מסוכן ומחרחר מדון, אין לו אחריות לדמו שנשפך?".

שאכטיונר

"מה הם מעשנים שם בירושלים?", שואלת כותרת מאמרו של ארי שביט, הרואה אור במדור הדעות של "הארץ". "מה הם מעשנים שם בירושלים?", כותב שביט בגוף המאמר. "באיזה עולם הם חיים? האין להם עיניים לראות את הקרחון שלפנינו?".

בהמשך מאמרו, בבואו לתאר את מנהיגי המדינה, משתמש שביט פעם אחר פעם בדימוי השאכטיונרי. "אם חבורת המעשנים הירושלמית תמשיך בדרכה, הקריסה בוא תבוא", מתריע שביט. "[...] אותם מעשנים ירושלמים, המסכנים את הברית עם ארצות-הברית, מסכנים בעת ובעונה אחת את אחינו ואחיותינו וקהילותינו בתפוצות. הגיע הזמן להפסיק את מסיבת העישון הפרועה זאת. הסמים הקלים נהפכו זה כבר לסמים קשים. ההזיה הקלה היתה לטריפ רע. ירושלים הנשלטת בידי גוש אמונים היא ירושלים המתנהלת בעולם מקביל, שאין לו קיום. ירושלים של הקנאים אפופה בעשן מתקתק, המנתק אותה מהמציאות, מרחיק אותה מהעם היהודי ועלול להבעיר בה תבערה נוראה. הגיע הזמן לנער אותה, להעיר אותה, לגמול אותה – ולהחזיר את ישראל לשפיות".

את רשימתו פותח שביט באזכור העובדה כי בשבוע האחרון ביקר בחמש ערים אמריקאיות: לוס-אנג'לס, קולומבוס, סינסנטי, בולטימור ומיאמי. למעט זו האחרונה, כל היתר שוכנות במדינות שבהן היחס למריחואנה התמתן בשנים האחרונות ונע כעת בין דה-קרימינליזציה (אוהיו) לדה-קרימינליזציה ואישור למכירת קנביס רפואי (קליפורניה ומרילנד).

ברגע הראשון, המחשבה על ארי שביט תחת השפעת מריחואנה מעוררת פלצות. הרי גם כך הוא חופר עד זוב דם. אולם ככל שחושבים על כך יותר, פתאום הכל נראה הגיוני. דרמטיות היתר, הפרנויה שתמיד מציצה מתחת לפני השטח, הרפטטיביות עד אין קץ, האפוקליפסה שנמצאת כל העת מעבר לפינה, הביטחון העצמי שהרגע עלית על משהו שעתיד לשנות את העולם.

בונוס נחמד

"מספר המיליארדרים בעולם הוכפל מאז המשבר הפיננסי", דווח אמש ב"גלובס". לפי נתוני ארגון אוקספם, במרץ 2009 היו בעולם 793 מיליארדרים, ואילו נכון לתחילת שנת 2014 עלה מספרם ל-1,645.

אחד המיליארדרים הוותיקים הוא שלדון אדלסון, איל הימורים יהודי-אמריקאי שהחליט להוציא לאור בישראל חינמון בשם "ישראל היום". בשער "הארץ" נפתח הבוקר דיווח מאת גידי וייץ על דברי ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט כשנחקר לפני כחצי שנה בחשד לשיבוש הליכי משפט. בשבוע הבא תעיד נגדו מזכירתו לשעבר, שולה זקן. דיווחו של וייץ מביא את גרסתו של אולמרט לטענותיה.

"לטענת ראש הממשלה לשעבר בחקירתו", כותב וייץ, "זקן עברה צד לאחר שפותתה לכאורה בידי איל הון נסתר בעל אג'נדה לפגוע בו. 'אני משוכנע שהיא מצאה מישהו שמממן אותה. תחשבו אתם מי יכול לממן אותה, מישהו שרוצה לפגוע בי פוליטית', אמר אולמרט בחקירתו". "האם מדובר בשלדון אדלסון?", שאל אותו החוקר. "אתה אמרת", השיב אולמרט. "האם את העיתון ב-150 מיליון דולר הוא עושה סתם? עכשיו הוא משקיע הרבה פחות כדי לאיין אפשרות שאותו ראש ממשלה יחזור לזירה הפוליטית" (אדלסון, באמצעות יועצו ומקורבו דן רביב, מסר ל"הארץ": להד"ם).

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת היום ידיעה קטנה בעמ' 12 תחת הכותרת "קונים את הקונגרס". אורלי אזולאי מדווחת כי בבחירות לקונגרס שיתקיימו בשבוע הבא בארה"ב יושקעו כ-4 מיליארד דולר. אזולאי אינה מציינת כי אחד התורמים הגדולים למפלגה הרפובליקאית (ובכלל) הוא אותו אדלסון.

"השיא הגיע השבוע", כותב בן כספית ב"מעריב", בבואו לתאר את היחסים המתוחים בין נתניהו ופטרונו אדלסון לבין הבית-הלבן. "ימים ספורים לפני בחירות האמצע, שיקבעו את גורלו של הנשיא במחצית האחרונה של כהונתו, הכניס אדלסון, שוב, יד לכיס ושלף 5 מיליון דולר במזומן, סיוע של הרגע האחרון לקמפיין הרפובליקאי. זה חירפן את האמריקאים לגמרי. אבל אז, כעבור יומיים, נשבר השיא מחדש: הנשיא אובמה ירד באופן אישי לסייע למועמדת הדמוקרטית למשרת מושל ויסקונסין. אובמה עדיין פופולרי בוויסקונסין, יש שם סיכוי אמיתי לדמוקרטים להחליף את המושל הרפובליקאי, ואובמה החליט להופיע בקמפיין. באותו יום ממש הזרים אדלסון 650 אלף דולר לקמפיין הרפובליקאי בוויסקונסין. מדובר בטירוף מערכות של ממש, שאיש לא מבחין בו, איש לא פוצה פה ומצפצף, איש לא ניגש לראש הממשלה ומבקש ממנו, בעדינות, להפסיק למכור את נכסיה האסטרטגיים של ישראל למען מי שמממן עבורו את העיתון המשפחתי".

"בחירות האמצע בארה"ב: המומנטום עם הרפובליקאים", מדווח יוני הרש ב"ישראל היום". כפי שהיה נהוג לאורך תקופה ארוכה בדיווח של עיתון זה על הבחירות לנשיאות ארה"ב, גם הפעם אין מצוין כי בעלי העיתון, אדלסון, הרים תרומה משמעותית לטובת אחת המפלגות. גם כתבה נרחבת מאת אברהם בן-צבי, הרואה אור במוסף הפוליטי של "ישראל היום" ("אובאמה: בדרך למפלה?"), אינה מזכירה את הקשר הישיר והמהותי של בעל העיתון למירוץ.

כל עמ' 13 ב"הארץ" תפוס על-ידי מודעה מטעם "ישראל היום" הקוראת להתנגד ל"חוק 'ישראל היום'". "כ-80% מהאוכלוסייה היהודית מתנגדת לחוק", נכתב במודעה. ב"ישראל היום" בישרו על ממצאי אותו הסקר במלים "כ-80% מהציבור נגד החוק".

"2,836 הצעות חוק הונחו עד היום על שולחן הכנסת ה-19, ואף לא אחת מהן העסיקה את לשכת ראש הממשלה כמו זו הנוכחית", כותב עמית סגל על הצעת החוק להגבלת חלוקתו בחינם של "ישראל היום". סגל כותב את הדברים ב"מקור ראשון", עיתון שאף הוא בבעלות אדלסון.

לפי סגל, "אביגדור ליברמן הוא המנוע הפוליטי העיקרי מאחורי הצעת החוק שתביא לסגירת החינמון" (ב"גלובס" כותבת לילך ויסמן כי זו הדעה בקרב אנשי הקואליציה). ראש הממשלה, מוסיף סגל, "חושד שמטרתה העיקרית של הצעת החוק אינה בהכרח לסגור את היומון החינמי הפופולרי – זה כמובן יהיה בונוס נחמד – אלא לזעזע את יסודות ממשלתו".

באחרונה, מסביר סגל, שינה נתניהו את גישתו לחוק. במקום לנסות לבלום אותו – לנסות להכילו: לאפשר את העברתו בקריאה טרומית ואז לקבור אותו בוועדת הכנסת. "השאלה היא אם זה אפשרי", כותב סגל. "[...] אם הכנסת לא תתפזר עד הקיץ, קשה לראות איך אפשר למנוע את אישור החוק לפחות בקריאה ראשונה – מהלך מסוכן מאוד מבחינת העיתון של שלדון אדלסון: אישור כזה יאפשר להחיל על ההצעה דין רציפות, ולהעלותה גם בכנסת הבאה".

יוסי ורטר, פרשן "הארץ", מספק דעה מעט שונה. "לכל השחקנים הפוליטיים ברור שהחוק לא יגיע לקו הגמר, דהיינו לקריאה שנייה ושלישית", הוא כותב. "בידי הליכוד יש אמצעים ומנופים לגנוז אותו לזמן ארוך, בוועדת הכנסת למשל. וזה עוד לפני שהתבשרנו מהי חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בסוגיה. בדרך כלל עורך-הדין יהודה וינשטיין מספק לראש הממשלה חוות דעת שהאחרון יכול לחיות עימן".

"מה עובר על ח"כ כבל?", שואל מרדכי גילת ב"ישראל היום", ומספק תשובה: חבר-הכנסת ממפלגת העבודה, שהגיש את "חוק 'ישראל היום'", פעל בשירות נוני מוזס כדי לקבל מ"ידיעות אחרונות" תמיכה במירוץ לראשות ההסתדרות. בהמשך גילת חוזר על סיפור שפירסם השבוע גונן גינת, ולפיו ח"כ כבל הגיע בעבר למערכת "ישראל היום" וביקש לעניין אותה בפרסום כתבת תחקיר על עופר עיני, זאת לאחר ש"ידיעות אחרונות" גנז תחקיר דומה. "הוא דיבר על התנהלות עיני והבטיח לחזור אלינו עם הוכחות ורשימת אנשים שראו ושמעו", כותב הבוקר גילת. "מאז אנחנו ממתינים, אבל הוא לא הגיע. כבל קיבל רגליים קרות? חשש מהיד הארוכה, הנוקמת, של עיתון הפשע? אני מניח שכן".

"זה נכון. אני לא מכחיש. הגעתי ל'ישראל היום', ביקשתי את עזרתם", אמר ח"כ כבל לאביב הורביץ ב-mako. "הם קיבלו אותי מאוד-מאוד יפה, אבל התוספת שלא חזרתי אליהם עם חומר על עיני היא שקר וכזב. התחננתי לפניהם. שיגעתי אותם בטלפונים. הבאתי להם את כל החומר. אתה ראית אצלם כתבה על עיני? לא. גם אני לא. זאת אומרת, אין צדיקים בסדום".

כיצד לדווח על שרה נתניהו

"שרה דרשה מעובדי הניקיון להחליף בגדים שלוש פעמים ביום", מצוטט מני נפתלי, אב-הבית לשעבר בבית ראש הממשלה, בשער "ידיעות אחרונות", מתוך תצהירים שהגיש אתמול לבית-הדין לעבודה. כותרת הידיעה בפנים העיתון היא "שרה דרשה: תארוז כל ביצה לחוד".

"שרה נתניהו ראתה בעובדים 'בעיה היגיינית'", מצוטט נפתלי בתחתית עמ' 8 של "מעריב", בידיעה המתפרסמת בלא תצלום של נתניהו.

"אב-הבית של משפחת נתניהו: 'שרה ראתה בעובדים בעיה", לשון כותרת ידיעה המתפרסמת בעמ' 26 של "הארץ".

"עבודתו כמאבטח הופסקה בגלל התנהגות לא הולמת" היא הכותרת לידיעה ב"ישראל היום" על מני נפתלי.

ב"מקור ראשון" אין ידיעה על תצהירי נפתלי.

כלכלה

העיתון "גלובס" הקדיש אמש עמודים רבים לתעשיית ההייטק בישראל. הטור הפותח, מאת סגן עורך העיתון אלי ציפורי, הוקדש ברובו להייטק הישראלי ולניתוקו מיתר המשק. לסיום הזכיר ציפורי כי שכרו של פועל ניקיון שבדי עומד על 55 שקל לשעה.

"למה אנחנו מביאים את המספר הזה?", שואל ציפורי, ומשיב: "לפני זמן מה פגשנו מעסיק שקונן בפנינו על האבסורד וההשלכות של פסק דין פלאפון, שלא מאפשר למעסיקים להתערב כלל בהתארגנות עובדיהם. במקביל הוא דיבר גבוהה-גבוהה על המודל הנורדי כאיזשהו מודל אוטופי לשיתוף פעולה נהדר בין עובדים למעסיקים. שאלנו אותו אם הוא מוכן, כמעריץ של המודל הנורדי כמובן, ליישם את המודל בארגון שלו בפרט אחד בלבד: למנות שני עובדים למועצת המנהלים ולאפשר להם למתוח ביקורת על החלטותיו, בלי שהוא ייצא למסע נקם נגדם. המעסיק התחיל לגמגם, ואז שאלנו אותו אם הוא מכיר בכלל את חוקי הקביעות בשבדיה. הפעם הוא כבר לא גימגם אלא החליף נושא.

"השיחה הזו לימדה אותנו שכל אותם פרשנים, מעסיקים, אנשי ממשל ורגולטורים שמנפנפים במודל הנורדי כדי להעיד על עצמם עד כמה הם נאורים ומתחשבים בעובדים לא ממש רוצים ליישם אותו, אלא רוצים לחסל לחלוטין את העבודה המאורגנת בישראל, על כל בעיותיה. אז למען כל הנאורים, למען כל המתחפשים והמחופשים למיניהם שדואגים לכאורה לעובדים בישראל ולרשתות הביטחון החברתיות פה, החלטנו לפנות שוב לד"ר עמי וטורי כדי שיציג את המודל הנורדי, על פרטיו, על תנאיו ועל שכר המינימום שלו. אם יש מעסיק אחד, אחד בלבד, שמוכן ליישם את המודל הזה על כל תנאיו, שיקום בבקשה, שיכריז בפנינו בריש גלי שהוא מקבל את תנאיו ללא תנאי, ואנחנו כבר ניתן לו במה מכובדת ב'גלובס', אפילו את הכותרת הראשית".

וטורי, מומחה ליחסי העבודה בנורבגיה וממייסדי כוח-לעובדים, מזכיר בעמ' 4 של "גלובס" כמה מעקרונות היסוד של המודל הנורדי, עם דגש על זכות השביתה הרחבה ושכר המינימום הגבוה.

"תעשייה על הכוונת" היא כותרת טורו של יהודה שרוני ב"מעריב". לדבריו, שר האוצר לפיד, "שהתמסר ליוקר המחיה, פוגע על הדרך בתעשיינים מילולית ומעשית, הגם שאינו מתכוון לכך. גם אם הוא אינו מצביע עליהם כעל האחראים הישירים למחדל יוקר המחיה, זה מה שמשתמע מדבריו". שרוני ממשיך וכותב כך: "השבוע צירף ללקסיקון שלו את המונח 'טייקונים'. 'שכבה דקה של טייקונים ומנהלים בכירים התעשרו ללא קשר לביצועים, אלא הודות למערכת הקשרים והיכולת להטות לטובתם את החוקים', אמר לפיד בכנס יועצי המס. שר האוצר מצטט את האג'נדה של 'דה-מרקר', עיתון שלטענתו הוא אינו קורא.

"לגופו של עניין", מוסיף שרוני, "לא ברור מי מבין הטייקונים התעשרו בזכות קשריהם ויכולתם להטות חוקים. האם זה סטף ורטהיימר מישקר והטבות המס הנדיבות שקיבל, או שאולי הכוונה לבעלי השליטה בטבע בזכות הרווחים הכלואים. האם לפיד מתכוון לנוחי דנקנר (שאיבד את אי.די.בי), למוטי זיסר (שנזרק מהבית) או לאילן בן-דב (שנזרק מפרטנר)?".

גם ב"דה-מרקר" שמעו את לפיד מדבר על "טייקונים", וגם שם מגיבים. "סוף-סוף", פותח גיא רולניק את טורו בעיתון שייסד. "בינגו, בינגו, בינגו!", הוא מוסיף בהמשך הטור. "יאיר, עכשיו יש על מה לדבר. זה לא פחות מלאחוז את השור בקרניו. 80% או 90% מהאתגרים הכלכליים והחברתיים של ישראל נעוצים בשלושת הנושאים האלה: קפיטליזם המקורבים והריכוזיות, עיצוב הכלכלה על-ידי קבוצות האינטרס (ולא 'אינטרסנטים'), והאפקטיביות של המגזר הציבורי בכלל ושל הממשלה בפרט. אם תציב את שלושת הנושאים האלה ככוכב הצפון של המדיניות הכלכלית שלך, של משרד האוצר ושל הממשלה כולה – נתחיל סוף-סוף לנוע בכיוון הנכון. יהיה עתיד".

ענייני תקשורת

חיים גריידינגר כותב ב"מעריב" על העימות שפרץ באחרונה בין הרב שלום כהן, מרבני ש"ס, לבין תחנת הרדיו החרדית קול-ברמה. בכותרת המשנה מצוטטים גורמים בתחנה שטוענים: "מדובר בנסיון השתלטות של אריה דרעי על תחנת שידור".

במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כותבת גבי בר-חיים על הטרדות מיניות בקולנוע ובטלוויזיה מצד שחקנים וטאלנטים בכירים.

עורכי-הדין גיורא ארדינסט ורמי בן-נתן מתראיינים ל"דה-מרקר" ומתייחסים, בין היתר, לתביעה שהגישו בארה"ב הרב יאשיהו פינטו ומקורבו בן-ציון סוקי נגד אילנה דיין. "רק העלות של ניהול ההליך הזה היא דרמטית", אומר ארדינסט. "אנחנו עוזרים למשרד עורכי-הדין האמריקאי, וברור לחלוטין שהתביעה נועדה להשתיק את הדיון וזו לא תביעת לשון הרע אמיתית".