תמונתה של חיה-זיסל בראון, תינוקת יהודייה בת שלושה חודשים שנהרגה אתמול בפיגוע דריסה בירושלים, מתפרסמת בשעריהם של כל עיתוני הבוקר. "תינוקת נהרגה ושבעה נפצעו בפיגוע דריסה בירושלים", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ". "טרור נגד תינוקות", הולמת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "רק בת 3 חודשים", זועקת הכותרת הראשית של "ישראל היום". "חיכינו לחיה שנים רבות, והיא נשארה איתנו רק שלושה חודשים", מצטטת הכותרת הראשית של "מעריב" את סבה.

תצלומו של עבד אל-רחמן א-שלודי, פלסטיני בן 20, תושב סילואן, שרצח את התינוקת בראון ופצע שבעה אנשים, מתפרסם בעמודים הפנימיים. הידיעה על אודותיו ב"ישראל היום" נפתחת במלים "משפחה של מחבלים", שכן שלודי היה קרוב משפחה של מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, שחוסל על-ידי צה"ל ב-1998.

מה הסיבה?

"חוסר המעש, העדר הנחישות וההימנעות מתגבור הכוחות בעיר למרות אינתיפאדת האבנים הם שגרמו להסלמת הפיגועים", נכתב במאמר המערכת של העיתון החרדי "המבשר". "[...] הסלמת הטרור היא תמיד תוצאה של תגובה פושרת על פיגועים קלים".

"המחשבה שבמדינת ישראל, 67 שנים לאחר הקמתה, פורעים שונאי ישראל המבקשים את רעתנו יכולים לפגוע ביהודים ככל העולה על רוחם לאורך זמן ובלי הרתעה, נובעת מהיותו של נתניהו אפוף פחד, חשש והססנות תמידית", כותב יעקב (כצל'ה) כ"ץ ב"בשבע". "[...] הערבים, בהרגישם את חולשתו, ממשיכים, מעזים ומשפילים".

זירת הפיגוע בירושלים, 22.10.14 (צילום: יונתן זינדל)

"המגף הישראלי מכביד את דורסנותו בבירה עוד יותר, ובעקבותיו מחריפה ההתנגדות. הגטו בדרך: מוכה ומדוכא, מוזנח ועני, גדוש ברגשות שנאה ובתאוות נקם. גם ההתקוממות בדרך", כותב גדעון לוי במדור הדעות של "הארץ". "כשמסמטאות מזרח העיר ייצא גל הטרור הבא, יעמידו הישראלים פני נדהמים וזועמים. אבל האמת צריכה להיאמר: למרות המחיר המזעזע אמש, עדיין מתגלים הפלסטינים כבני אחד העמים הסובלניים ביותר בהיסטוריה. מעצרים המוניים, מתנחלים אלימים, קיפוח, גירוש, הזנחה ונישול — וזולת מחאת האבנים, הם שתקו עד כה".

"בירושלים מתחוללת אינתיפאדה. אתמול מלאו לה 112 יום", כותב נדב שרגאי ב"ישראל היום". שרגאי נותן לעצמו ולעיתונו קרדיט על כך שהיו הראשונים לזהות את האינתיפאדה החדשה של ירושלים, שהחלה לפני 112 יום, אבל במאמרו הוא נמנע מלציין מה בדיוק התרחש לפני 112 יום. בהמשך הוא כותב: "פיגועי הדריסה, גם זה של אתמול, הם אמנם פיגועי יחיד, שלא ניתן למנוע ולאסוף עליהם מודיעין מוקדם, אבל הם שואבים השראה מהאווירה הכללית שהשתררה בעיר, מאובדן ההרתעה ומהמהומות הנמשכות בהר-הבית שהמשטרה אינה מצליחה לשים להן סוף".

"מה שבאמת חשוב זה סיפורה של ירושלים בחודשים האחרונים, מאז שצעירים יהודים רצחו ושרפו את הנער מוחמד אבו-חדיר", כותב אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות", תוך אזכור השם המפורש. "אף אחד כבר לא זוכר איך זה התחיל, אבל מאז הרצח נמצאים אזור עוטף ירושלים והר-הבית על סף אנרכיה".

אף אחד לא זוכר? נדמה כי הפלסטינים במזרח ירושלים דווקא זוכרים היטב איך זה התחיל. שלטים נושאים את דמותו של אבו-חדיר, אנדרטה הוקמה לכבודו, התקשורת בשפה הערבית משמרת את זכרו. קריאות הנקם מהדהדות. בישראל, לעומת זאת, אולי באמת אף אחד לא זוכר איך זה התחיל. זהו מצב מובן מאליו בהתחשב בכך שגם כאשר מגדירים את הנעשה בירושלים "אינתיפאדה" וגם כאשר מציינים את המועד המדויק שבו פרצה, לפני 112 יום, לא מזכירים מה התרחש באותו היום.

מה לעשות?

"הגיע הזמן לפעול" היא הכותרת לטור מאת שמעון שיפר המתפרסם ב"ידיעות אחרונות". באותו העמוד רואה אור רשימה מאת אלכס פישמן תחת הכותרת "לעצור את האנרכיה". פישמן טוען כי יש להתקדם בתהליך המדיני מול הפלסטינים. שיפר מפרט יותר ומציע לפתוח במשא-ומתן על המקומות הקדושים בירושלים, להפסיק לאפשר לגופים פרטיים לפלוש לשכונות מעבר לקו הירוק ולהציע לפלסטינים פתרונות שייגעו בשורשי הסכסוך. במקביל קורא שיפר להעניש "בלי רחם" כל פלסטיני מתפרע.

"אף שהמשטרה נוקטת יד קשה כלפי מתפרעים פלסטינים בעיר, היא אינה נהנית מחופש הפעולה שעומד לרשות צה"ל בהתמודדות עם הפגנות אלימות בתוך הגדה המערבית", מציין עמוס הראל ב"הארץ". "השימוש בנשק חם ובאמצעים לפיזור הפגנות מבוקר ומועט יותר. על האמצעים המשפטיים שלרשותה, כמו נהלי המעצר ובפרט הטיפול בקטינים, חלות כמה מגבלות שמטיל החוק הישראלי".

זירת הפיגוע בירושלים, 23.10.14 (צילום: הדס פרוש)

ב"בשבע" מציע כצל'ה לשאוב השראה מהאופן שבו פעלו הטורקים כאשר הם שלטו בארץ, תוך התאמה לתקופתנו: "שכונה שמתוכה יוצאים פורעים ערבים משליכי אבנים תיכנס לעוצר מיידי של חודשים רבים. משליכי האבנים, כולל קטינים, ייענשו בעונשים כבדים כתוצאה מחוקים שיחוקקו הממשלה והכנסת. קנסות כבדים יוטלו על הורי הקטינים".

דן מרגלית קורא ב"ישראל היום" ל"מהלך כפול": "מצד אחד להבהיר לעולם כי המתקפה המילולית של ירדן [בנושא הר-הבית] מתבססת על טיעוני שווא. [...] מצד אחר על ישראל להפשיל שרוול משטרתי ולהפגין נוכחות גבוהה המבוססת על נכונות ממשית להפעיל כוחות רבים. זה סוג של סיכול ממוקד כלשהו".

כדי לבצע "סוג של סיכול ממוקד כלשהו", מרגלית מציע לשלוח את המשטרה, מג"ב וכוחות צה"ל אל "מוקדי התסיסה" עוד "בטרם יתחילו ליידות אבנים ולדרוס עוברי אורח תמימים". במלים אחרות, מרגלית מציע להשליט משטר צבאי על ירושלים שמעבר לקו הירוק.

ירון דורון מדווח ב"ידיעות אחרונות" על הצעדים שהוחלט לנקוט: "שירות הביטחון הכללי יחל לפעול במזרח העיר כדי לאתר ולעצור את הפורעים". לפי דיווחו, ראש הממשלה בנימין נתניהו אישר את פעילות השב"כ בירושלים ובמקביל גם את תגבור כוחות מג"ב באזור.

מה יהיה?

"הגישה שלפיה מה שלא עבד בכוח יעבוד ביותר ויותר כוח לא הוכיחה את עצמה עד כה בירושלים", כותב ניר חסון ב"הארץ". בעיתונים שאינם "הארץ" לא מוזכרת תובנה דומה לזו של חסון.

ובינתיים, באור-יהודה

גלעד מורג מדווח בתחתית עמ' 19 של "ידיעות אחרונות" כך: "בני זוג מעורב, יהודייה וערבי, עברו באחרונה להתגורר יחד בשכונת רמת-פנקס באור-יהודה. הדבר לא מצא חן בעיני כמה מהשכנים, והם הציתו את המכונית של השניים. בני הזוג עברו להתגורר במקום כשבועיים לפני ההצתה, והם קיבלו איומים טלפוניים לפני ההצתה ואחריה. לפני כחודש, סמוך לחצות, הוצת הרכב".

התחזות בנסיבות מחמירות

אירוע חריג התרחש אתמול במהלך ישיבת הממשלה. בעת דיון על תוכנית להרחבת החינוך המקצועי בישראל הביע סילבן שלום, שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים, השר לפיתוח הנגב והגליל והשר לשיתוף פעולה אזורי, התנגדות חריפה. שלום פנה לראש הממשלה בנימין נתניהו ואמר לו: "שלח את הבן שלך להיות פחח".

השר סילבן שלום (צילום: מרים אלסטר)

בשלושה מארבעת העיתונים המרכזיים מדווח הבוקר על האירוע תחת כותרת דומה. "עימות בממשלה על בתי-ספר מקצועיים; השר שלום לנתניהו: 'שהבן שלך יהיה פחח'", נכתב בשער "הארץ". "שלום לנתניהו: 'שלח את הבן שלך להיות פחח'", נכתב בשער "מעריב". "סילבן שלום לנתניהו: 'שהבן שלך יהיה פחח", נכתב ב"ידיעות אחרונות".

ב"ישראל היום", אות הקלון של העיתונות הישראלית, מתנוססת הבוקר הכותרת "שלום, נתניהו והוויכוח הסוער: מי ישלח את בנו להיות פחח". כרגיל, כשנתניהו בא במבוכה, הביטאון שמתחזה לעיתון ומשרת אותו ואת רעייתו בנאמנות עיוורת אינו מסוגל לפרסם כותרת עניינית. בכל הקשור לנתניהו, חברי מערכת "ישראל היום" מוותרים פעם אחר פעם על העיתונאות לטובת יחסי-ציבור: הדהוד ההישגים והצנעת הכשלונות.

אתמול דיווח שלמה צזנה בכפולה הפותחת של "ישראל היום" על חגיגות יום-ההולדת ה-65 שנערכו לנתניהו בלשכתו, "בהשתתפות רעייתו שרה". צזנה כלל בדיווחו ציטוט נבחר, ברכה מפי השר גלעד ארדן, המכהן בימים אלה כממלא-מקום השר לענייני חנופה וליקוק, תוך שמירה על ניהול המשרד לתיאום התרפסויות אסטרטגיות. ארדן, לפי צזנה, אמר כך: "בהשוואה בינלאומית, אתה למעשה רק בתחילת הדרך. כשמסתכלים על וינסטון צ'רצ'יל, ואתה אוהב מאוד לצטט אותו, הוא הרי נבחר לראשות הממשלה רק כשעבר את גיל 65; רייגן נשיא ארה"ב התחיל בעצם בגיל 70 ואריק שרון נבחר כשאני עוד כיהנתי כעוזרו, רק בגיל 72. אז כמנהיגים לאומיים, הם רק התחילו אחרי הגיל הנוכחי שלך".

הבוקר נחתם "ישראל היום" בידיעה נוספת על יום-הולדתו של נתניהו. האייטם האחרון במדור הרכילות "סויסה כבר יודע", שרואה אור בשער האחורי של העיתון, מופיע תחת הכותרת "חוגגים בצניעות". ערן סויסה מדווח כך: "שלשום בערב, בדיוק כשציין את יום-הולדתו העברי, הגיע ראש הממשלה בנימין נתניהו עם רעייתו שרה ואחד מבניו לבית-הקפה דרך-הגפן במושב בית-זית סמוך לירושלים. בניגוד לאובאמה, כרטיס האשראי שלו דווקא כן עבר".

ב"ישראל היום" נוהגים לזלזל בביקורת שמוטחת עליהם משמאל. אלו האליטות הישנות, שעדיין נאחזות בשאריות נקודות הכוח שנותרו בידן, משתוללות ומקללות כמו פעוט שלקחו לו צעצוע, לא מבינות שבעצם הקרב כבר אבוד. אולי. אבל "בישראל היום", עם כל האיבה שלהם ל"תשקורת", עדיין נושאים אליה פנים, מבקשים את אישורה.

סגן עורך "ישראל היום", אהרון לפידות (צילום: "העין השביעית")

הבוקר מדווחים בעיתון על מותו של עורך ה"וושינגטון פוסט" לשעבר, בן ברדלי. במדור הדעות מספיד אהרון לפידות, סגן העורך של "ישראל היום", את העיתונאי האמריקאי הנודע. ברדלי, מזכיר לפידות, הוא שהוביל את חשיפת פרשת ווטרגייט, "דוגמה מזוקקת לעיתונות לוחמת, אמיצה ומשנה סדרי עולם". ברדלי, לפי לפידות, "הוא-הוא האיש שהפיח את רוח הקרב במפרשי העיתון, שקבע את הסטנדרטים המקצועיים הבלתי מתפשרים, שסיכן את עתידו – ואת עתיד ה'וושינגטון פוסט', בתמיכתה האיתנה של המו"לית האגדית שלו, קתרין גרהאם, והוציא לאור את השערורייה הבלתי נתפסת של ממשל ניקסון".

סגן עורך "ישראל היום" ממשיך וכותב: "לא יהיה מוגזם לומר שהעיתונות המודרנית נחלקת ללפני ולאחרי ברדלי. הוא היה נושא הלפיד של העיתונות החוקרת העצמאית, הצינית, זו שאינה מקבלת תכתיבים מהשלטון ואינה חסה עליו. איתו העיתונות החלה באמת למלא את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה: מפודל כנוע היא הפכה לדוברמן עז נפש, שנביחתו מבשרת על נשיכתו".

לסגן עורך "ישראל היום" אין זכות להספיד כך את עורך ה"וושינגטון פוסט". האם בן ברדלי היה נמנע מלהוביל את חקירת ווטרגייט לו בבית-הלבן היה יושב נשיא דמוקרטי? האם ה"וושינגטון פוסט" באותה תקופה היה עסק שהפסיד מיליונים אבל מומן על-ידי חברו הטוב ותומכו המובהק של פוליטיקאי אמריקאי בכיר?

"ישראל היום" תחת שלטונו של נתניהו הוא דוגמה מזוקקת להפך הגמור מהאתוס של ברדלי: עיתון לא לוחם, לא אמיץ, שרק רוצה לשמר את שלטונו של ראש הממשלה. עיתון שנמנע באופן עקבי מתחקירים עצמאיים שעלולים לפגוע בשלטון נתניהו, עיתון ללא טיפת ציניות (אולי חטאו המובהק ביותר), עיתון שמקבל דרך קבע תכתיבים מהשלטון וחס עליו כאילו חייו תלויים בכך. פודל כנוע שנביחותיו נועדו, בדרך כלל, להסיט את תשומת לב קוראיו ממבוכות וביקורות שמוטחות באדונו, מחזיק הרצועה, ראש הממשלה של ישראל בנימין נתניהו (ורעייתו שרה).

רוצה סגן עורך "ישראל היום" לכבד עיתונאי המשמש לו מגדלור, דוגמה ומופת? יספיד בבקשה את עורכי "פרבדה" או יהלל וישבח את יוזם פוקס-ניוז רופרט מרדוק. ישאיר נא את ההספדים לבן ברדלי לעיתונאים אחרים.

משגשגים ונהנים

בשולי העיתונים נמצא מקום לא רק ליריבות האישית שנחשפה אתמול בין השר שלום לראש הממשלה נתניהו, אלא גם לנושא שהצית את הוויכוח – בתי-הספר המקצועיים.

"עיקר הלומדים כיום בחינוך המקצועי הפשוט – לא זה הטכנולוגי המתקדם – הם ילדי הדור השלישי ואף הרביעי לאותם סבים שחינוך זה הוצב עבורם כאופציה המרכזית כשלמדו הם בחינוך הממלכתי הישראלי", כותבת יפעת ביטון במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "בתי-הספר המקצועיים בתל-אביב עמוסים כיום לעייפה בתלמידים מדרום העיר, ה'מתחנכים' במגמות כמו עיצוב שיער, טכנאי רכב וחשמל. בה בעת, כל בתי-הספר העיוניים בעיר, למעט אחד, מצויים מחוץ לשכונות דרום העיר ומרוכזים בעיקר בצפונה. אף בעיירות הפיתוח פורחות כעולות המגמות המקצועיות, גם אם הן יושבות בתוך בתי-ספר שיש בהם כיתות עיוניות מעטות".

"הייתי מורה בבתי-ספר מקצועיים; הם מיותרים", נכתב מעל טור מאת מוטי בסוק, המתפרסם ב"דה-מרקר". לדבריו, "העמדה העקרונית שהביע אתמול בישיבת הממשלה השר סילבן שלום, בעניין בתי-הספר המקצועיים, היא העמדה הנכונה. במדינה המתיימרת להיות מתקדמת ומודרנית אין מקום לבתי-ספר מקצועיים".

במדור הדעות של "דה-מרקר" מתפרסם מאמר שככל הנראה נכתב והוגש לפני העימות בין שלום לנתניהו, מאת אירית תלמוד, מנהלת תיכון מקצועי-טכנולוגי דב הוז בתל-אביב. בשונה מביטון ובסוק, תלמוד טוענת כי דווקא הלימודים העיוניים אינם הולמים את התלמידים.

"בניגוד לעבר", היא כותבת, "כיום בתי-הספר המקצועיים-טכנולוגיים מלמדים מקצועות שפעם לימדו רק באוניברסיטה ובמכללות, כמו ניהול ארגונים ו-SAP, תעופה, רובוטיקה וחשמל. התלמידים מתנסים בעבודה מעשית במקומות עבודה נחשבים תוך כדי לימודים, כך שהם יוצאים עם ניסיון שמאפשר להם להתחיל קריירה בגילי העשרה. בגלל גילם הצעיר והניסיון שצברו, בוגרי בתי-הספר המקצועיים-טכנולוגיים נהפכים במהרה למצרך מבוקש מאוד בשוק העבודה והם משתלבים בקלות בחברות המובילות במשק הישראלי, משגשגים ונהנים מעבודה במקצועות מבוקשים עם שכר יפה בצדן".

ההשקעה בשטרנליכט השתלמה

חזי שטרנליכט, "ישראל היום" (צילום מסך)

חזי שטרנליכט, הכתב הכלכלי הבכיר של "ישראל היום", ביקר בתאילנד על חשבון משרד החוץ התאילנדי. שטרנליכט נכח בסיור במה שמכונה "ועדת המשקיעים", מרכז ייעודי שאליו יכולים להגיע יזמים מישראל ויתר מדינות העולם כדי להציע לתאילנדים שיתופי פעולה כלכליים. שטרנליכט חזר לישראל עם כתבה שכולה נופת צופים ושירי הלל לאפשרויות של אנשי עסקים ישראלים להצליח בתאילנד. "ברור לגמרי שהמשטר הצבאי לא מורגש", הוא מציין אי-שם בעומק הטקסט.

בשולי החדשות

"יש אמירות שאתה מצטער עליהן?", שואלת תמר דרסלר את פרופ' אמיר חצרוני, שפוטר מאוניברסיטת אריאל, במסגרת ראיון המתפרסם במוסף "מעריב". חצרוני משיב במלה אחת: "לא".

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי שר החינוך שי פירון הביע נכונות לתמוך בחוק לפיצול ערוץ 2 אם הערוצים העתידיים של רשת וקשת ימשיכו לשדר רצועות מטעם הטלוויזיה החינוכית (עד לסגירתה הצפויה עם הקמת תאגיד השידור הציבורי החדש). הכותרת בעיתון "גלובס" היא "השר פירון: 'אתמוך בפיצול ערוץ 2 אם הערוצים החדשים ישדרו את החינוכית'". זו היתה גם הכותרת לידיעה שעלתה אתמול באתר "גלובס", אולם בינתיים היא שונתה וכעת נעדר ממנה ריח האיום והקומבינה: "פירון: להמשיך לשדר את החינוכית גם אחרי פיצול ערוץ 2".

נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר", על סמך מחקר של חברת יפעת, כי התקשורת הישראלית אינה מסקרת באהדה את "מחאת המילקי" כפי שסיקרה לפני שלוש שנים את "מחאת הקוטג'".

חיים ביאור מדווח ב"דה-מרקר" כי שופט בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו, יצחק לובוצקי, קבע כי החלטת עיריית לוד לפטר עובדת שהביעה באתר פייסבוק שמחה על נפילת חיילי צה"ל במהלך מבצע "צוק איתן" היתה "זכות ניהולית של העירייה, לנוכח התבטאותה החריפה ובשים לב לאופי תפקידה". תפקידה של העובדת, לפי הדיווח, היה לבצע אבחונים פסיכולוגיים לתלמידים ובני משפחותיהם.

ב"כלכליסט" מתפרסמת, זה היום השני ברציפות, מודעה לקראת כנס "ניהול קריירה לשם שינוי", שמארגן אריה מליניאק. לפי המודעה, "כלכליסט" מעניק חסות לכנס. לפני שלוש שנים היה למליניאק מדור קואוצ'ינג' קבוע ב"כלכליסט" בשם "בדרך למיליון". במסגרת המדור המליץ לקוראים על סדנאות שהוא עצמו העביר.