באמצע מאי 2011, כתב ג'וליאן אסאנג' בהקדמה לספרו "כשגוגל פגשה את ויקיליקס", פנה אליו עמיתו ג'וזף פארל ומסר לו שיו"ר חברת גוגל, אריק שמידט, מעוניין לקיים איתו פגישה. אסאנג', מייסד "ויקיליקס", שהה באותה העת במעצר בית בבריטניה. "בשלב הזה כבר ניהלנו מלחמות עם פקידי ממשל בכירים בארצות-הברית במשך שנים", כתב. "אבל מוקדי הכוח הצומחים בעמק הסיליקון נותרו מעורפלים, ולפתע הבנתי שנפלה בחלקי הזדמנות להבין את החברה שנעשתה המשפיעה ביותר עלי אדמות, ולהשפיע עליה".

הפגישה המובטחת היתה אמורה לספק חומר גלם לספר שעליו עבד אז שמידט בשיתוף עם ג'ארד כהן, מנהל גוגל-רעיונות. חודשים אחדים לאחר השיחה, כתב עוד אסאנג', התחוור לו כי בין בכירי גוגל לממשל האמריקאי, היריב המוצהר של "ויקיליקס", מתנהלים קשרים אישיים ומקצועיים ענפים. "הבנתי שאריק שמידט לא היה שליח מטעמה של גוגל בלבד. רשמית או לא, היו לו חברים שמיקמו אותו קרוב מאוד לוושינגטון הבירה, וכן יחסים מתועדים היטב עם הנשיא אובמה".

כשיצא ספרם של שמידט וכהן ב-2013, כתב אסאנג', הבחין כי המחברים פירשו לא נכון את דבריו. החזון ששורטט גם הוא לא מצא חן בעיני מייסד ארגון ההדלפות. כשהאזין להקלטת הראיון שנתיים לאחר קיומו, הגיע למסקנה כי יש טעם בפרסום התמלילים כפי שהם, בטיפול מינימלי.

"הדיון מכיל תיאורים חיים שמעולם לא תועדו קודם, של הפילוסופיה המנחה את 'ויקיליקס' וכיצד הטכנולוגיה משפיעה על מאבקי כוח ועל מבנים חברתיים", כתב אסאנג'. "הוא כולל תפיסות לגבי אופן השימוש בטכנולוגיה מבוזרת לצורך הגנה על פעילות מהפכנית – רעיונות שהייתי שמח לראותם מאומצים ומיושמים. וברמה הסמלית, הדיון מייצג שיחה בין שתי תפיסות שונות של עתיד האינטרנט: האחת, אינטרנט חודרני בשליטה תאגידית ריכוזית; והשנייה, אינטרנט שונה, תוסס ומבוזר, תואם לאמנסיפציה של ההיסטוריה האנושית ושל בני-האדם" ("העין השביעית").

* * *

1. צנזורה

ג'וליאן אסאנג' (ג"א): נתחיל עם המסגרת. הסתכלתי על משהו שקורה בעולם, כלומר מה שנראה לי כמו יותר מדי עוולות. ורציתי שתהיה יותר הגינות, ופחות עוולות. אפשר לשאול, "מה האקסיומות הפילוסופיות שלך בנושא הזה?", ואני אומר, "אני לא צריך לנסח אותן. זה פשוט המזג שלי. ולכן זאת אקסיומה". זה מונע ממני להיכנס לדיונים פילוסופיים מיותרים לגבי הרצון שלי לעשות משהו. עצם הרצון שלי מספיק.

"צנזורה היא תמיד סיבה למסיבה. היא תמיד מספקת הזדמנות כי היא חושפת פחד מפני רפורמה. זאת אומרת שעמדת הכוח חלשה כל כך שאין לה ברירה אלא להתעניין במחשבות של אנשים"

כשחשבתי איך נגרמות עוולות ומה מקדם אותן בדרך כלל, לעומת מה שמקדם הגינות, ראיתי שאנשים, מעצם הווייתם, לא משתנים. כלומר הנטיות והמזג הביולוגי שלהם לא השתנו הרבה במשך אלפי שנים. אי לכך, מגרש המשחקים היחיד שנשאר הוא: מה יש להם ומה הם יודעים? מה יש להם – כלומר, אילו משאבים עומדים לרשותם, כמה אנרגיה הם מסוגלים לרתום, איזו אספקת מזון יש להם וכן הלאה – זה משהו שדי קשה להשפיע עליו. אבל על מה שהם יודעים אפשר להשפיע בדרכים לא לינאריות, כי כשאדם מעביר מידע לאדם אחר, השני מעביר אותו לעוד מישהו, ולעוד מישהו, בצורה לא ליניארית.[1] אז אפשר להשפיע על המון אנשים עם כמות קטנה של מידע. ככה אפשר לשנות התנהגות של הרבה אנשים באמצעות כמות מידע קטנה. אז נשאלת השאלה, איזה מין מידע ייצר התנהגות הוגנת ויצמצם התנהגות שגורמת עוול?

בכל רחבי העולם, אנשים מבחינים בחלקים שונים ממה שמתרחש בסביבתם. אחרים מקבלים מידע ממקור שני. באמצע נמצאים אנשים שמעורבים בהעברת המידע מהצופים לאנשים שיפעלו על סמך המידע. אלו שלוש בעיות נפרדות שכרוכות זו בזו.

הרגשתי שקשה לנתח נושאים ולהפיץ את הניתוח באופן יעיל, כך שהמידע יגיע לאנשים שבסופו של דבר יפעלו על פיו. אפשר לטעון שחברות כמו גוגל, למשל, מעורבות בעסקי ה"תיווך" האלה, של העברת מידע מאנשים שהמידע מצוי אצלם לאנשים שמעוניינים בו. הבעיה שזיהיתי היתה שהשלב הראשון, ולפעמים גם השלב האחרון, מוגבלים כשמדובר במידע שממשלות נוטות לצנזר.

אפשר להסתכל על התהליך הזה כעל צדק שנעשה על ידי הרשות הרביעית.[2] התיאור הזה, שנובע בחלקו מנסיוני במכניקת הקוונטים, עוסק בזרימת מידע מסוג מסוים שבסופו של דבר מוביל לשינוי. היה נראה לי שצוואר הבקבוק מצוי בראש וראשונה בהשגת מידע שימשיך וייצר שינויים צודקים. בהקשר של הרשות הרביעית, אנשים שמשיגים מידע הם בגדר מקורות; אנשים שמעבדים את המידע ומפיצים אותו הם עיתונאים ומפרסמים למיניהם; ואנשים שעשויים לפעול על סמך המידע הם כולם. זה תיאור ממעוף הציפור אבל הוא מסתכם באופן שבו מהנדסים מערכת שתפתור את הבעיה, ולא סתם מערכת טכנית אלא מערכת כוללת. ויקיליקס היתה, ועודנה, ניסיון – אם כי ראשוני מאוד – להיות מערכת כוללת כזאת.

בחזית הטכנית, האבטיפוס הראשון ניסה להתמודד עם מצב עוין במיוחד שבו הפרסום יהיה קשה וההגנה היעילה היחידה שלנו תהיה אנונימיות, שיהיה קשה למצוא מקורות (כפי שעדיין קשה למצוא אותם במגזר של הביטחון הלאומי), ושיהיה לנו צוות קטן מאוד ואמין לחלוטין.

אריק שמידט (א"ש): אז המשמעות של "פרסום" כאן היא האתר עצמו, והצורך לתת פומבי לחומר?

ג"א: כן, לתת פומבי לחומר המקורי. לזה אני מתכוון בפרסום.

א"ש: אז הצעד הראשון היה לוודא שזה ייעשה כמו שצריך?

ג"א: היה ברור לי שהפרסום בעייתי בכל העולם. בין אם בגלל צנזורה עצמית ובין אם בגלל צנזורה חיצונית.

א"ש: סליחה, זה בגלל הפחד מתגובה ממשלתית עוינת? או מכל מיני דברים?

ג"א: בעיקר צנזורה עצמית. למעשה, הייתי אומר שצורת הצנזורה המשמעותית ביותר כנראה, מבחינה היסטורית, היא צנזורה כלכלית, שבה פשוט לא רווחי לפרסם משהו כי אין לו שוק. אני מתאר את הצנזורה כפירמידה. בראש הפירמידה יש רצח של עיתונאים ומפרסמים. ברמה הבאה יש התקפות משפטיות על עיתונאים ומפרסמים. התקפה משפטית היא פשוט שימוש מושהה בכפייה, שלא בהכרח מביא לרצח אבל עלול להביא למאסר או לעיקול נכסים. תזכרו שנפח הפירמידה עולה במידה משמעותית ככל שיורדים, ובדוגמה הזאת פירוש הדבר שגם הצנזורה מתרחבת ככל שיורדים.

יש מעט אנשים שנרצחים, יש מעט אנשים פרטיים ותאגידים שמותקפים משפטית, אבל ברמה הבאה יש כמות עצומה של צנזורה עצמית. הצנזורה העצמית מתרחשת בחלקה מפני שאנשים לא רוצים להתקדם במעלה הפירמידה – הם לא רוצים לסבול מהתקפה משפטית או מכפייה, הם לא רוצים להיהרג. זה מרפה את ידי האנשים מלהתנהג בצורה מסוימת. ויש צורות אחרות של צנזורה עצמית שנובעות מחשש להחמיץ עסקאות, להחמיץ הזדמנויות לקידום. אלה משמעותיות אפילו יותר כי הן ממוקמות נמוך יותר בפירמידה. בתחתית – שם הנפח הגדול ביותר – נמצאים כל האנשים שלא יודעים לקרוא, שאין להם גישה לטקסטים מודפסים, שאין להם גישה לתקשורת מהירה או שאין להם תעשייה רווחית שמספקת דברים כאלה.[3]

החלטנו להתמודד עם שתי הרמות העליונות בפירמידת הצנזורה: איומים באלימות, ואיומים מושהים באלימות כפי שהם מיוצגים על ידי מערכת המשפט. במובנים מסוימים זאת ההתמודדות הכי קשה; ובמובנים מסוימים היא הכי קלה. היא הכי קלה כי ברור מתי דברים מצונזרים ומתי לא. וזה קל גם כי נפח הצנזורה קטן יחסית, גם אם המשמעות לגבי כל אירוע עשויה להיות גבוהה מאוד.

2. שִיוּם

ג"א: חשוב מאוד לתת שמות לדברים. שיוּם העבודה האינטלקטואלית והעבר האינטלקטואלי השלם שלנו הוא אולי הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות. לכולנו יש מילים לעצמים שונים, למשל "עגבנייה". אנחנו משתמשים במילה פשוטה, "עגבנייה", במקום לתאר כל הבט קטן בעגבנייה הארורה הזאת.[4] היות שלוקח הרבה זמן לתאר את העגבנייה הזאת במדויק, אפשר להשתמש בהפשטה שכולנו נחשוב ונדבר עליה. ואת זה אנחנו עושים גם כשאנחנו משתמשים ב-URL.
[5] URL משמש בדרך כלל שם קצר לתוכן אינטלקטואלי אנושי. במקום לבֵנים, אנחנו משתמשים בתוכן אינטלקטואלי אנושי כדי לבנות את הציוויליזציה שלנו. כיום יש לנו מערכת URL שבה המתווה שעל פיו אנחנו בונים את הציוויליזציה שלנו הוא פלסטלינה מהסוג הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת. זאת בעיה גדולה.

"סוגיית שימור התוכן המושתק פוליטית בשעה שהוא מותקף היא מרכזית לעבודה של ויקיליקס. [...] אנחנו רודפים אחרי החתיכות החסרות שאנשים מנסים להעלים כי אנחנו חושדים, בדרך כלל בצדק, שהם משקיעים כסף בהעלמת המידע הזה כי לדעתם הוא עלול לגרום לשינוי"

א"ש: ואתה טוען שצריך לפתח מבנה שונה של מרחב שמות כדי לאפשר –

ג"א: אני חושב ששורר בלבול בסיסי, עומס יתר על מושג ה-URL הנוכחי.

א"ש: כן. בהחלט.

ג"א: מצד אחד יש שירותים דינמיים חיים וארגונים שמריצים את השירותים האלה – זאת אומרת היררכיה, שיטת שליטה, בין אם מדובר בארגון, ממשלה ובין אם בקבוצה שלטת אחרת. ומצד אחר יש מוצרים אינטלקטואליים אנושיים שיכולים להתקיים באופן עצמאי לחלוטין מכל מערכת שליטה אנושית. אלה נמצאים בעולם האפלטוני.[6] צריך להתייחס אליהם באופן מהותי לתוכן האינטלקטואלי שלהם, ולא באופן תלוי-ארגון. אני חושב שזה יהיה צעד חשוב ובלתי נמנע קדימה.

הפעם הראשונה שהבחנתי בבעיה הזאת היתה בהקשר של איש בשם נַדמי אאוּשי.[7] לפני כמה שנים הוא הופיע במקום החמישי ברשימת האנשים העשירים ביותר בבריטניה של כתב עת גדול לענייני עסקים. אאושי, עיראקי במוצאו, עבד במשרד הנפט העיראקי והתעשר לפני שהיגר לבריטניה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. לפי העיתונות האיטלקית הוא היה מעורב לכאורה בעסקאות נשק רבות. יש לו למעלה ממאה חברות שאותן הוא מנהל באמצעות חברת האחזקות שלו בלוקסמבורג, וכמה חברות שרשומות על שם אישתו בפנמה. הוא השתחל לחוגי הלייבור הבריטיים עד כדי כך שביום ההולדת העשרים לעסקיו בלונדון הוא קיבל ציור חתום בידי 130 שרים וחברי פרלמנט, כולל ראש הממשלה דאז טוני בלייר.

"כשמעורבים רגשית במשהו, כמו שאני מעורב בוויקיליקס, [...] מחפשים דיווחים בזרם המרכזי של התקשורת ורואים שקר גס אחרי שקר גס. אתה יודע שהעיתונאי יודע שזה שקר; זאת לא טעות תמימה. ואז אנשים חוזרים על השקרים וכן הלאה"

נדמי אאושי נמנה עם התורמים של טוני רֶזקו, שבתורו גייס תרומות למען רוד בלאגוייביץ', מושל אילינוי לשעבר. הן רזקו והן בלאגוייביץ' הורשעו בשחיתות. טוני רזקו שימש גם כמתווך שסייע לברק אובמה לקנות חלק מהמעון הפרטי שלו.

אני יורד לפרטים אבל חותר לעיקר. במהלך הפריימריז לנשיאות של 2008, התקשורת האמריקנית הקדישה המון תשומת לב לאובמה, ולא במפתיע. הם התחילו לבחון את התורמים שלו וגילו את טוני רזקו, ומשם הגיעו אל נדמי אאושי. אאושי שכר אז את שירותיו של קרטר-ראק, משרד עורכי דין לונדוני נודע לשמצה, שהמייסד שלו, פיטר קרטר-ראק, תואר כמי שעשה לחופש הביטוי את מה שהחונק מבוסטון עשה לסוכני המכירות מדלת לדלת.[8] הוא התחיל לשלוח מכתבים לכל העיתונים הלונדוניים שתיעדו את הסגרתו לצרפת ב-2003 ואת הרשעתו בהונאה במסגרת שערוריית "אלף אקיטן", שבה היה מעורב לכאורה בהעברת עמלות לא חוקיות על מכירת מזקקות נפט בבעלות כווייתית בעת הכיבוש העיראקי בכוויית במלחמת המפרץ הראשונה.[9]

אז ה"גרדיאן" שלף שישה מאמרים משנת 2003 מבלי להגיד מילה. הם היו מונחים בארכיונים של ה"גרדיאן" במשך חמש שנים. אם תסתכלו ב-URL שלהם לא תראו "הוסר עקב איום בתביעה" אלא "הדף לא נמצא". יש גם מאמר של ה"טלגרף" וכמה מאמרים של עיתונים ובלוגרים אמריקניים, וכן הלאה. נתחים חשובים מההיסטוריה העכשווית שהיו רלוונטיים למסע בחירות מתמשך לנשיאות ארצות הברית הוצאו ממאגר המידע האינטלקטואלי.[10] הם הוצאו גם ממפתח המאמרים של ה"גרדיאן". אז למרות שה"גרדיאן" מתפרסם בדפוס ואפשר לגשת לספרייה ולחפש את המאמרים האלה, איך אפשר לדעת שהם קיימים אם הם לא מופיעים במפתח של ה"גרדיאן"? הם לא רק נעלמו, הם לכאורה לא התקיימו מעולם. זה היישום המודרני של האמירה של אורוול: "מי ששולט על העבר שולט על העתיד. מי ששולט על ההווה שולט על העבר" – כי כל התיעוד של העבר מאוחסן פיזית בהווה.[11]

סוגיית שימור התוכן המושתק פוליטית בשעה שהוא מותקף היא מרכזית לעבודה של ויקיליקס, כי זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להשיג. אנחנו רודפים אחרי החתיכות החסרות[12] שאנשים מנסים להעלים כי אנחנו חושדים, בדרך כלל בצדק, שהם משקיעים כסף בהעלמת המידע הזה כי לדעתם הוא עלול לגרום לשינוי.

סקוט מלקומסון (ס"מ, עורך ספרם של שמידט וכהן): אז אתם מחפשים ראיות להעלמה כדי לקבוע את ערך המידע?

"ארגונים מעלימים מידע באופן בררני, ולעתים קרובות מאוד, אם זאת קבוצה חזקה, ברגע שמישהו מנסה לפרסם אותו אנחנו רואים ניסיונות להעלים את המידע לאחר הפרסום"

ג"א: כן... לא בדיוק אבל זה ניסוח טוב מאוד –

ס"מ: טוב, אז תסביר לי בדיוק.

ג"א: טוב, זה לא תמיד נכון. אבל זה בהחלט בכיוון –

ס"מ: זה לא מושלם!

ג"א: זה לא מושלם אבל זה בהחלט מחשיד שהאנשים הכי בקיאים במידע – כלומר האנשים שכתבו אותו – משקיעים כסף במניעת התיעוד ההיסטורי שלו, ומונעים ממנו להגיע לציבור. למה לבזבז על זה כל כך הרבה עבודה? יעיל יותר פשוט לתת לכולם אפשרות לקרוא את זה – אתה לא נאלץ לבזבז זמן על הגנת המידע, אבל זה יעיל גם במונחי הארגון שלך בזכות ההשלכות החיוביות העקיפות של הפצת המידע. אז אנחנו מחפשים את המידע באופן בררני, וארגונים מעלימים מידע באופן בררני, ולעתים קרובות מאוד, אם זאת קבוצה חזקה, ברגע שמישהו מנסה לפרסם אותו אנחנו רואים ניסיונות להעלים את המידע לאחר הפרסום.

א"ש: אני רוצה לדעת קצת יותר על הטכנולוגיה. אז במבנה שלכם אפשר בעיקרון להקים קצה קדמי חדש במהירות, ואתם גם מאחסנים העתקים שניתנים להפצה. אחת השאלות שיש לי היא, איך אתם בוחרים ספקי אינטרנט?[13]

ג"א: זו שאלה מצוינת.

א"ש: כן, זה אוסף מורכב למדי של שאלות.

ג"א: אני אתן לך דוגמה איך לא לבחור אותם. עסקנו במקרה באיי טרקס וקייקוס, שהיתה בהם קבוצה קטנה ונהדרת בשם "טי-סי-איי ג'ורנל".[14] זאת חבורת רפורמטורים פוליטיים עם מודעות אקולוגית, שחיה שם וראתה שיזמי נדל"ן מגיעים מחוץ לארץ ומצליחים איכשהו לקנות קרקע בריטית בזול ולבנות עליה גורדי שחקים וכן הלאה.[15] הם ניהלו מסע תעמולה למען מינהל תקין וניסו לחשוף את האנשים האלה.

זה טיעון קלאסי למען השימוש באינטרנט: פרסום זול פירושו שיכולים להיות הרבה יותר סוגים של מפרסמים, כולל מפרסמים במימון עצמי. אנשים יכולים לפרסם מסיבות אידיאולוגיות או אלטרואיסטיות בלבד, כי עלות האלטרואיזם ביחס לפרסום לא גבוהה מדי.

די מהר גירשו אותם מאיי טרקס וקייקוס. הם העבירו את השרתים שלהם להודו. יזם הנדל"ן שהם ניסו לחשוף שכר את שירותיהם של עורכי דין מלונדון, שפנו אל עורכי דין בהודו, שגירשו אותם גם מספק האינטרנט שם. הם עברו למלזיה; גירשו אותם באופן דומה – ברגע שהאיומים המשפטיים התחילו להגיע הם הפסיקו להיות רווחיים מבחינת הספּקים. הם עברו לארצות הברית וספק האינטרנט האמריקני לא התקפל – הם בחרו מישהו קצת יותר טוב. העורכים שמרו על עילום שם בגלל האיומים, אבל בעלי הטורים בדרך כלל חתמו בשמם, אם כי הצד האחראי, במובן הפרסומי, היה אנונימי. אבל מישהו שם לב שהם משתמשים בכתובות ג'ימייל, אז יזמי הנדל"ן הגישו תביעה בקליפורניה ובמסגרתה התחילו להוציא צווי זימון לבית משפט, בין השאר לג'ימייל. התוצאה היתה שגוגל אמרה ל"טי-אס-איי ג'ורנל" שהם צריכים להגיע לקליפורניה כדי להגן על עצמם, אחרת היא תמסור את כל המידע.

אלה סתם חבר'ה קטנים באיי טרקס קייקוס, שמנסים לעצור את השחיתות של יזמי נדל"ן בעלי משאבים עצומים בארצם. איך הם יכולים להגיע לקליפורניה ולהיאבק בצווי זימון שהם חלק מתביעת דיבה מפוקפקת? טוב, ברור שהם לא יכולים. אבל הצלחנו לארגן להם עורכי דין, ורצה המקרה וחלק ניכר מהחוק בקליפורניה מתייחס למצב כזה בדיוק, כשמישהו מפרסם משהו ואז מזמנים אותו לבית משפט בניסיון לחשוף את זהותו. אי-אפשר לעשות את זה וצריך גם לשלם את העלות. זה היה סבך משפטי קטן ונחמד שמישהו הציג. גוגל לא שלחה שום עורכי דין לעזור להם.

זאת דוגמה למה שקורה כשיש לך חבר'ה מבריקים – היה להם איש טכני הודי מעולה, היו להם חבר'ה פוליטיים מצוינים – שמתאחדים ומנסים להילחם בשחיתות בארצם באמצעות האינטרנט כמנגנון פרסומי. מה קורה? רודפים אותך עד קצות תבל! לחבר'ה האלה היה מזל כי היו להם מספיק משאבים לשרוד את הרדיפה ובסופו של דבר הם מצאו חברים ויצאו מזה בשלום.

אנחנו חיפשנו ספקי אינטרנט שיעמדו בלחץ. היות שהייתי מעורב בפוליטיקה, טכנולוגיה ופעילות נגד הצנזורה במשך הרבה מאוד זמן, הכרתי כמה שחקנים בשוק. היו לנו ספקי אינטרנט שכבר חדרנו אליהם אידיאולוגית. היו לנו שם חברים שידענו שיצדדו בנו במקרה של זימון, וידענו שיש סיכוי סביר שאם הם יקבלו צווי זימון או אפילו צווי איסור פרסום נשמע על זה מיד.

האם מישהו שלא בקי ברזי האינטרנט יכול לעשות את זה? לא בקלות. אפשר לחפש ספקי אינטרנט שוויקיליקס משתמשת בהם כרגע, או כאלה ש"פייראט ביי" השתמשו בהם, או קבוצות אחרות שנמצאות תחת מתקפה מסיבית.[16] לעתים קרובות דווקא ספק קטן עונה על הדרישות האלה. יש ספק קטן בשם PRQ בשוודיה, מייסודו של גוטפריד, המכונה אנאקאטה – אחד המוחות הטכניים שעומדים מאחורי "פייראט ביי".[17] הם ובאנהוף, ספק אינטרנט שוודי גדול, פיתחו תעשייה שפונה אל פלח שוק מסוים ומעניקה שירותים למפרסמים פליטים – וזו בדיוק ההגדרה המתאימה להם; הם פליטי פרסום.[18]

3. סבך המידע

ג"א: [...] לעתים קרובות אני אומר שצנזורה היא תמיד סיבה למסיבה. היא תמיד מספקת הזדמנות כי היא חושפת פחד מפני רפורמה. זאת אומרת שעמדת הכוח חלשה כל כך שאין לה ברירה אלא להתעניין במחשבות של אנשים.

"כולנו ניזונים מתיעוד אינטלקטואלי. אז מה שאנחנו מעוניינים לעשות הוא לתעד כמה שיותר, למנוע ככל האפשר מחיקה מהתיעוד ולהפוך את התיעוד לבר-חיפוש ככל האפשר"

ג'ארד כהן (ג"כ): זה טיעון מעניין.

א"ש: זה טיעון מעניין מאוד.

ס"מ: זה כמו לאתר את המסמכים הרגישים באמצעות צפייה בשלטונות צדים.

ג"א: בדיוק. אז כשהסינים מוציאים כל כך הרבה אנרגיה על צנזורה בדרכים חדשניות, האם אנחנו אומרים שזה בזבוז מוחלט של זמן ואנרגיה, או אולי בעצם יש להם ניסיון רציני בניהול המדינה והם מבינים שמשנה מאוד מה אנשים חושבים? לדעתי סביר הרבה יותר לפרש את זה כך ששחקנים שונים בסין, ששולטים במערכת הצנזורה, מבינים היטב שעמדת הכוח שלהם שברירית ושהם צריכים להיזהר ממחשבות של אנשים. אז הם מוכרחים לצנזר.

ס"מ: אז המדינה רציונלית, לפחות מבחינת הדיכוי.

ג"א: אני תמיד מודאג כשמדברים על "מדינה", כי מדובר בפרטים שפועלים לטובת האינטרסים שלהם, כפי שהם תופסים אותם. קבוצה זאת או אחרת.

ס"מ: נשמע סביר.

ג"א: קח למשל את האנשים שפועלים כצנזורים במשרד להגנה ציבורית בסין. למה הם מצנזרים, ומה הדבר הראשון שהם מצנזרים? אני אגיד לך מה הדבר הראשון שהם מצנזרים – הם מצנזרים משהו שמישהו בפוליטביורו עלול לראות! זה הדבר הראשון שהם מצנזרים. הם לא באמת מוטרדים מרשתות אפלות.[19]

ג"כ: סליחה?

ג"א: הם לא מוטרדים מרשתות אפלות כי הבוסים שלהם לא רואים מה נמצא ברשת האפלה ואי-אפשר להאשים אותם בכך שלא צנזרו אותה.

היה לנו סיפור נהדר כאן בבריטניה, כשפרסמנו מצבור שלם של מסמכים מסווגים של הצבא הבריטי. בהמשך הגשנו דרישה על פי חוק חופש מידע, משהו שאנחנו עושים עם ממשלות שונות, איפה שרק אפשר.[20] הגשנו את זה למשרד ההגנה הבריטי כדי לראות אם הם פותחים בחקירה, כדי להגן בצורה טובה יותר על המקורות שלנו. בהתחלה הם לא הגישו את המסמכים. ערערנו, וקיבלו כמה מסמכים.

גילינו שמישהו במשרד ההגנה שם לב שבאתר שלנו יש המון מסמכים של הצבא הבריטי לגבי תוכנית המעקבים שלהם, ועוד הדלפה של אלפיים דפים על דרכים אפשריות למנוע את ההדלפה, שמהם השתמע שהאיום מספר אחת על הצבא הבריטי הוא עיתונאים חוקרים.[21] אז זה עבר למישהו מהביון הנגדי, והם אמרו, "אוי ואבוי, יש שם מאות דפים על כל מיני מדינות וזה פשוט לא נפסק, זה אינסופי, זה אינסופי!!!!!" חמישה סימני קריאה. זה היה שלב הגילוי; ועכשיו לשלב התגובה. ל"בי-טי" יש חוזים עם משרד ההגנה.[22] הם אמרו ל"בי-טי" לצנזר אותנו. אז אף אחד ממשרד ההגנה הבריטי לא יכול יותר לקרוא מה שנמצא בוויקיליקס. הבעיה נפתרה!

א"ש: מעניין.

ג"א: הגנרלים והבוסים שלהם לא יכלו יותר לראות שיש לנו חומרים ממשרד ההגנה בוויקיליקס. נגמרו התלונות ונפתרה הבעיה. להבנות כאלה עשויים להיות יתרונות די גדולים שניתן ליישם על חלק מהמערכות האלה. אם מבינים שדברים כאלה תמיד מתרחשים בארגונים ביורוקרטיים, מבינים שרשתות אפלות לא ייתקלו בקשיים עד שהן יגדלו כל כך שהן יפסיקו להיות אפלות.

ס"מ: זה באמת מעניין. ציינת עיתונות חוקרת. יש לך הרבה מאוד ניסיון עם עיתונות, בהבטים שונים. איך אתה תופס את האופן שבו פרסום מידע מהסוג שתיארת קודם, משתלב בתהליכים עיתונאיים, אם בכלל? או אולי מחליף אותם?

ג"א: לא, השאלה היא יותר איך התהליכים העיתונאיים מתאימים את עצמם למשהו גדול בהרבה. הדבר הגדול בהרבה הוא שבני אדם, בתור ציוויליזציה, מובילים ויוצרים את ההיסטוריה האינטלקטואלית שלהם. ואת ההיסטוריה האינטלקטואלית שנמצאת על המדף אפשר להוריד משם ולעשות איתה כל מיני דברים, להימנע מלחזור על טעויות מטופשות כי מישהו כבר עשה את השטות הזאת וכתב על הניסיון שלו ואין צורך שנעשה את זה שוב. יש כמה תהליכים שונים שיוצרים את התיעוד הזה, ותהליכים אחרים שבמסגרתם אנשים מנסים להרוס חלקים מהתיעוד, ואחרים שמנסים למנוע מאנשים לתעד דברים מלכתחילה. כולנו ניזונים מתיעוד אינטלקטואלי. אז מה שאנחנו מעוניינים לעשות הוא לתעד כמה שיותר, למנוע ככל האפשר מחיקה מהתיעוד ולהפוך את התיעוד לבר-חיפוש ככל האפשר.

"יש לנו רגעים הירואיים, כמו ווטרגייט וכן הלאה, אבל בחייכם, התקשורת מעולם לא היתה מוצלחת במיוחד. היא תמיד היתה גרועה מאוד. עיתונאים טובים הם היוצאים מן הכלל"

א"ש: אבל אחת ההשלכות של התפיסה הזאת היא ששחקנים מסוימים ימצאו שימוש אסטרטגי לדור שסופג כמויות אדירות של דיסאינפורמציה.

ג"א: כן. זה סוג אחר של צנזורה שחשבתי עליו אבל אני לא מרבה לדבר עליו, כלומר צנזורה באמצעות מורכבוּת.

א"ש: כן. זה מסובך מדי.

ג"א: זה נוגע בעיקר למגזר הפיננסי שמחוץ לגבולות המדינה. צנזורה באמצעות מורכבות. צנזורה של מה? צנזורה של שערוריות פוליטיות. כשיש מספיק שערוריות פוליטיות, יש רפורמה בחוק, ואם יש רפורמה בחוק אי-אפשר לעשות את זה יותר. אז למה כל מבני המיסוי המוקפדים מורכבים כל כך? הם אולי חוקיים לגמרי, אבל למה הם כל כך מסובכים לעזאזל? טוב, מפני שמבנים לא מסובכים הם מובָנים, והמבנים המובָנים עברו רגולציה אז נשארו רק הדברים המורכבים במיוחד.

ס"מ: יותר רעשי רקע, פחות קליטה.

ג"א: כן, בדיוק.

א"ש: אבל איך אנשים יתמודדו בעתיד עם העובדה שהתמריץ לפרסם מידע מטעה, שגוי, מניפולטיבי, יהיה גבוה מאוד? יותר מזה, אין לך דרך לדעת מי מהמפרסמים טוב או רע, כי המערכת אנונימית.

ג"א: קודם כול צריך להבין שהמצב כמות שהוא כרגע רע מאוד. עיתונאי של ה"ניישן", גרג מיצ'ל, שכתב בין השאר עלינו, פירסם ספר על הזרם המרכזי של התקשורת, בשם "כל כך הרבה טעויות במשך כל כך הרבה זמן".[23] הכותרת הזאת היא תמצית העניין בעצם. כן, יש לנו רגעים הירואיים, כמו ווטרגייט וכן הלאה, אבל בחייכם, התקשורת מעולם לא היתה מוצלחת במיוחד. היא תמיד היתה גרועה מאוד. עיתונאים טובים הם היוצאים מן הכלל. כשמעורבים רגשית במשהו, כמו שאני מעורב בוויקיליקס, ומכירים כל פינה, מחפשים דיווחים בזרם המרכזי של התקשורת ורואים שקר גס אחרי שקר גס. אתה יודע שהעיתונאי יודע שזה שקר; זאת לא טעות תמימה. ואז אנשים חוזרים על השקרים וכן הלאה. מצב הזרם המרכזי בעיתונות כיום מזעזע כל כך שלא נראה לי שאפשר לבצע בה רפורמה. נדמה לי שזה בלתי אפשרי. אני חושב שצריך לחסל אותה ולהחליף אותה במשהו טוב יותר.

"שאלת האבחנה בין פרסום אמיתי לפרסום שקרי היא עניין של מוניטין. מה שהייתי רוצה לראות הוא חדירה של ההבט המוניטיני לתוך העיתונות, כמו במדע, בעזרת השאלה: 'איפה הנתונים שלכם?'"

ס"מ: עושה רושם שזה קורה!

ג"א: כן, ואני פועל למען הרעיון של עיתונות מדעית – דברים חייבים להיות מצוטטים מפי מקורות, ומידע רב ככל האפשר צריך להימצא במרחב הציבורי כדי שאנשים יראו אותו, בדיוק כמו במדע; כדי שיוכלו לבחון ולבדוק אם המסקנה אכן נובעת מהנתונים.[24] אחרת העיתונאי ככל הנראה המציא אותה. התקשורת ממציאה כל כך הרבה, שאנחנו נגררים למלחמות. רוב המלחמות במאה העשרים פרצו כתוצאה משקרים שהזרם המרכזי בתקשורת העצים והפיץ. אתה יכול להגיד, "טוב, זה מצב נוראי; זה נורא שכל המלחמות האלה פרצו כתוצאה משקרים". ואני אומר לא, זאת הזדמנות פז, כי פירוש הדבר שאוכלוסיות לא אוהבות מלחמות ושצריך לשקר להן כדי לבצע אותן. זאת אומרת שבאמצעות אמירת אמת ניתן להוביל לשלום. זה מקור לתקווה גדולה.

אבל שאלת האבחנה בין פרסום אמיתי לפרסום שקרי היא עניין של מוניטין. מה שהייתי רוצה לראות הוא חדירה של ההבט המוניטיני לתוך העיתונות, כמו במדע, בעזרת השאלה: "איפה הנתונים שלכם?". אם אתם לא מספקים נתונים, למה לעזאזל אני צריך להתייחס אליכם ברצינות? כיום, כשאפשר לפרסם באינטרנט, כשיש מרחב פיזי מספיק לנתונים, הם חייבים להיות שם. בעיתונים אין מקום למקור ראשוני; כיום, כשיש מרחב למקור הראשוני, צריך ליצור סטנדרט שמחייב את הימצאותו. אנשים יכולים לסטות מהסטנדרט הזה אבל אם הם סוטים ממנו ולא טורחים לספק נתונים ממקור ראשון, למה שנתייחס למה שהם כותבים? הם לא מכבדים את הקוראים.

אני מניח שסוגיית המוניטין היא סוגייה חשובה. ואיך דברים זוכים למוניטין? בחלקו, מוניטין נבנה בזכות רצף של ציטוטים. משהו קורה, מישהו אומר על זה משהו, מישהו אחר אומר על זה עוד משהו, וכן הלאה. זאת סדרה של ציטוטים, כשהמידע זורם מאדם לאדם. וכדי שזה יהיה חזק צריך מערכת שיוּם חזקה, שבה המקור שעליו אתה נסמך הוא לא סתם אתר ניסיוני שייעלם מחר, או כזה שמסלף מידע כי הוא לא מוצא חן בעיני חברה מסחרית מסוימת, או כזה שתובעים אותו ומביאים לסגירתו. לדעתי, זה יעזור למוניטין.

מורכבות היא סוגיה סבוכה יותר. אני חושב שזאת בעיה רצינית. כשדברים נעשים פתוחים, הם נוטים להפוך מורכבים יותר כי אנשים מתחילים להסתיר את מה שהם עושים – את ההתנהגות הרעה שלהם – באמצעות מורכבות. דוגמה לכך היא הדיבור הביורוקרטי הערטילאי. דברים עוברים ביורוקרטיזציה וכולם מדברים בלשון חלקה. זה מחיר הפתיחוּת. בהשקעות מעבר לים אפשר לראות מורכבות מדהימה בשכבות ההתרחשויות, כך שהן הופכות בלתי חדירות. כמובן, קריפטולוגיה היא מערכת אינטלקטואלית שמתמחה בהפיכת דברים למורכבים ככל האפשר. את הדברים האלה קשה לתקוף. מצד אחר, מערכות מורכבות גם קשות לשימוש. ביורוקרטיות ומערכות תקשורת פנימיות שמלאות בהתחמקויות וכיסויי תחת הן לא מערכות תקשורת יעילות. באופן דומה, המבנים המורכבים של השקעות מעבר לים הם בעצם לא יעילים. אולי אתה נמצא בעמדת יתרון כשהמיסוי גבוה, אבל אם שיעור המס הוא שלושה אחוזים אין לך שום יתרון; המורכבות תחנוק אותך.

ס"מ: טוב, אם הן לא היו בלתי-יעילות כולם היו מחזיקים את הכסף שלהם מעבר לים, ג'וליאן.

ג"א: כן, זה נכון.

ס"מ: זאת היתה בדיחה, אבל זה ככל הנראה נכון.

ג"א: לא, זה נכון. מתחוללת מלחמה בין כל הדברים האלה. אני לא רואה שום הבדל בין ממשלה לבין תאגידים גדולים ותאגידים קטנים. הכול נמצא על רצף אחד; כולם מערכות שמנסות להשיג כמה שיותר כוח. גנרל מנסה להשיג כמה שיותר כוח ליחידה הצבאית שלו, וכן הלאה. הם מפרסמים, הם מייצרים משהו שלטענתם הוא מוצר, אנשים קונים אותו, אנשים לא קונים אותו, הם מסבכים כדי להסתיר פגמים במוצר ומייצרים ספינים. אז אני לא רואה הבדל גדול בין שחקנים ממשלתיים ללא-ממשלתיים במובן הזה. יש הבדל תיאורטי אחד ביכולת להפעיל כוח כפייה, אבל אפילו שם אנחנו רואים שלתאגידים מקושרים יש גישה לממשלה ולבתי משפט, אז הם יכולים להפעיל כוח כפייה באמצעות המשטרה שתגבה חובות או תגרש עובדים ממשרדים.

* * *

מתוך הספר "כשגוגל פגשה את ויקיליקס" מאת ג'וליאן אסאנג', שראה אור בשנת 2014 בהוצאת דיונון. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. עריכה: ענבל מלכה. הקדמה למהדורה העברית: פרופ' קרין נהון. תמלול השיחה העומדת במרכז הספר, כמו גם הקלטה שלה, זמינים באתר "ויקיליקס"

הערות

[1] המשמעות של "לא ליניארית" בהקשר זה היא שקצב התפשטות המידע אינו קבוע, אלא הולך ועולה ככל שהוא נפוץ באוכלוסייה. למשל, אם ביום אחד אדם מעביר רעיון לשני אנשים, ולמחרת כל אחד מהשלושה מפיץ אותו לשני אנשים נוספים, וכן הלאה, אז אחרי היום הראשון שלושה אנשים יודעים, אחרי היום השני תשעה אנשים יודעים, אחרי השבוע הראשון 2,187 אנשים יודעים, וכעבור עשרים ואחד יום כל אדם על פני כדור הארץ יודע (בהינתן שאוכלוסיית העולם מונה כיום 7.1 מיליארד איש). במובן המילולי, "לא ליניארי" פירושו "לא ניתן לתיאור גרפי כקו ישר".

[2] "הרשות הרביעית" הוא מושג לא רשמי שמציין כל קבוצה מלבד ארגונים ממשלתיים או פוליטיים, שמשפיעים על הפוליטיקה. על פי רוב הוא מתייחס לתקשורת.

[3] לייצוג חזותי של פירמידת הצנזורה ראו:

Marienna Pope-Weidemann, “Cypherpunks: Freedom and the Future of the Internet” (review), Counterfire, 13 September 2013.

לדיון נוסף ברעיון זה ראו:

Julian Assange with Jacob Appelbaum, Andy Müller-Maguhn, and Jérémie Zimmermann, Cypherpunks: Freedom and the Future of the Internet (OR Books, 2012), pp. 123–124.

[4] עצמים על השולחן שימשו לאורך כל השיחה להדגמת רעיונות דרך היחסים המרחביים ביניהם.

[5] URL הם ראשי תיבות של Uniform Resource Locator, שם נרדף לכתובת אינטרנט קריאה לעין אנושית, כמו https://www.wikileaks.org/donate.

[6] "העולם האפלטוני", בהקשר זה, פירושו עולם הידע האפשרי. מקורו של המושג בתורת הצורות של אפלטון, אך העיסוק המהנה ביותר בו מצוי בסיפור הקצר הנודע "ספריית בבל" של הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס (1986-1899). הסיפור זמין ברשת כאן. יצא לאור בעברית במסגרת קובץ סיפורי בורחס, בדיונות, בתרגום יורם ברונובסקי, הוצאת הספרייה החדשה, 1998.

[7] ראו את הדף המוקדש לנדמי אאושי בוויקיליקס.

[8] החונק מבוסטון היה רוצח סדרתי שפעל בבוסטון, מסצ'וסטס בראשית שנות השישים של המאה העשרים. נאמר כי הוא התחזה לסוכן מכירות כדי להערים על נשים ולחדור לדירותיהן.

[9] הסיפור השלים מעגל כשהשופטת-החוקרת הצרפתייה, אווה ז'ולי, חקרה את השחיתות בבנקים של איסלנד, השתתפה במירוץ לנשיאות צרפת ב-2012, הפסידה, נבחרה לפרלמנט האירופי, והגיעה לשגרירות שבה אני מתגורר בניסיון למצוא פתרון למעצרי-ללא-אישום בבריטניה, שנמשך ארבע שנים.

[10] ויקיליקס שיחזרה כמה מהם והחזירה אותם לתיעוד ההיסטורי. ראו כאן.

[11] ג'ורג' אורוול, 1984, יצא לאור בעברית בתרגום ג' אריוך, הוצאת עם עובד, 1971.

[12] "חתיכות" משמש כאן על פי ההגדרה של תורת המידע – כלומר, "החתיכות האלה" פירושו "המידע הזה".

[13] בהקשר זה, הכוונה היא לחברה שמספקת שירותי תקשורת או נפח אחסון שאפשר לנהל באמצעותם אתר אינטרנט. כשבוחרים ספק אינטרנט למפרסם כמו ויקיליקס, חייבים לשקול כמה סוגיות לא פשוטות כגון, "האם הספק יגבה אותך מפני ניסיונות צנזורה, או האם יצנזר אותך בעצמו?".

[14] איי טרקס וקייקוס הם טריטוריה בריטית בקריביים.

[15] היות שאיי טרקס וקייקוס הם טריטוריה בריטית, בית המלוכה הבריטי הוא הבעלים הרשמי של הקרקע.

[16] אתר "פייראט ביי" הוקם ב-2003 על ידי ידידי גוטפריד סווארטהולם (המכונה "אנאקאטה"), ששימש גם יועץ לוויקיליקס. שוודיה תבעה אותו בעקבות לחץ אמריקני (שמתועד בוויקיליקס), ואחר כך שירותי הביון השוודיים הסגירו אותו מקמבודיה, והוא נשפט פעם נוספת וגורש לדנמרק, שם הוא מחכה למשפט. "פייראט ביי" הוא עוקב-טורנטים שמאפשר שיתוף תיקיות גדולות בין מחשבים מחוברים לאינטרנט, באמצעות תיאום התקשורת ביניהם. כתובת האתר שלו, החסום בארצות רבות, היא www.thepiratebay.se. ראו:

Kristina Svartholm, "Gottfrid Svartholm Warg: a year of his life from his mother’s perspective," WikiLeaks, 18 August 2013.

ראו גם:

Rick Falkvinge, "Cable Reveals Extent Of Lapdoggery From Swedish Govt On Copyright Monopoly," Falkvinge & co. on Infopolicy, 5 September 2011.

[17] בנוסף לקשר שלו עם "פייראט ביי" ו-PRQ, גוטפריד סווארטהולם שימש יועץ של ויקיליקס ושיתף פעולה עם פרסום הסרטון "רצח משני" (Collateral Murder); הסרטון זמין כאן. רוב האנשים המוזכרים בכתוביות של הסרטון עברו הטרדות כתוצאה מכך. גוטפריד עצמו הוא שועל קרבות-משפטיים ותיק. למידע נוסף ומסמכים על התביעה שלו ראו:

"Prosecution and prison documents for Pirate-Bay founder Gottfrid Svartholm Warg (alias Anakata)," WikiLeaks, 19 May 2013.

[18] למידע נוסף על PRQ היכנסו לאתר שלהם.

למידע נוסף על בארנהוף היכנסו לאתר שלהם.

[19] קבוצת מחשבים שמחוברת באמצעות האינטרנט, ובה כל מחשב מכיר רק את הכתובות של כמה משתתפים אחרים ברשת האפלה הרחבה יותר. רשת אפלה היא משהו שקשה לממשלה לצנזר, אבל רשת אפלה גם קשה יחסית לגישה. I2P היא דוגמה לרשת אפלה.

[20] מדובר בבקשה למידע מטעם גוף ציבורי, שנגיש לציבור מבחינה חוקית במדינות שיש בהן חוק חופש המידע.

[21] "UK Ministry of Defence continually monitors WikiLeaks: eight reports into classified UK leaks, 29 Sep 2009", WikiLeaks, 30 September 2009.

[22] "בי-טי", לשעבר "בריטיש טלקום", היא חברת הטלפוניה הגדולה ביותר בבריטניה, ואחת הגדולות בעולם.

[23] Greg Mitchell, So Wrong for So Long: How the Press, the Pundits and the President Failed on Iraq (Union Square Press, 2008).

[24] לדיון מקיף בנושא זה ראו:

Raffi Khatchadourian, “No Secrets: Julian Assange’s mission for total transparency,” New Yorker, 7 June 2010.