הצעת החוק החדשה שהגישו חברי-הכנסת זהבה גלאון ודוד אזולאי, המבקשת לשים קץ לצווי איסור פרסום שמטרתם הגנה על פרטיותם של חשודים, התגלגלה לשולחן הכנסת באקלים תקשורתי שיידע להפיק ממנה את המירב.
בזירה החדשותית העכשווית, פרשיות פלילים מתפוצצות ולעתים גם גוועות לפני שניתן לדווח עליהן בלי להקדים "על-פי החשד" – ביטוי מכובס שמשמעותו על פי רוב "כך טוענים במשטרה", המתלווה דרך קבע למלה "לכאורה", מטבע לשון שמשמעותה המילונית היא "סקירה ראשונית ומרפרפת, ראייה שטחית וחטופה". האינפלציה בשימוש בשני הביטויים הללו אינה סוגיה לשונית – היא נגזרת ישירה של הצורך הגובר במידע מהיר ושטחי, שמעצם טבעו המפוקפק דורש הסתייגות.
פסל בקופנהגן, דנמרק (צילום: גרג מק'מולן, רשיון cc)
באקלים הזה, שבו חזקת החפות נשמרת רק מן השפה ולחוץ וחשודים בביצוע עבירות פליליות הם בגדר מטבע עובר לסוחר (שהוא, במקרה זה, שוטר או עיתונאי), שטף צווי איסור הפרסום הוא תופעה מתבקשת. "יש בעיה באתיקה העיתונאית", מסכימה זהבה גלאון, "אבל השאלה היא אם הפתרון של לאסור לחלוטין פרסום שם של חשוד הוא המענה המתאים לעובדה שהעיתונות מתרשלת בתפקידה".
הפתרון להתנהלות מקצועית בעייתית, אומרת גלאון, אינו צריך להינתן בדמות טלאי חוקי, ועל אחת כמה וכמה כזה שתכליתו מניעת מידע. בשיחה עם "העין השביעית" היא מסבירה כי הצעת החוק שהגישה מבטאת תפיסה עקרונית של התנגדות לשימוש הסיטונאי, כהגדרתה, בצווי איסור פרסום למיניהם.
"אני מוטרדת ממצב שבו פתאום עוצרים כל מיני אנשים במעצרים חשאיים, מחזיקים אותם במעצר בית ומטילים על זה איסור פרסום – ועוד צו איסור פרסום על עצם קיומו של צו איסור פרסום", אומרת גלאון. "בין אם מדובר בעיתונאי בערוץ תקשורת ובין אם מדובר בענת קם – ברגע שהתרת לאסור פרסום שמות של חשודים, זה מדרון חלקלק. אחר-כך בקלות ניתן להטיל איפול על כל מה שקורה. זה חלק ממשפחה רעה".
הסיפורים על אריק שרון
הסעיף בחוק המתיר לבית-המשפט להוציא צווי איסור פרסום בטענה של הגנה על הפרטיות הוא תוספת טרייה יחסית, שנחקקה בשנת 2002 כתיקון לחוק בתי-המשפט. עד אז הורשה בית-המשפט לאסור על פרסום זהותו של חשוד מטעמים של הגנה על בטחונו או על התנהלות החקירה, אך לא מטעמים של שמירה על פרטיותו. "זו היתה תקופה שהיו בה, למיטב זכרוני, כל הסיפורים על אריק שרון", נזכרת גלאון, "ואני טענתי אז שהחוק הזה נועד להגן על אנשי ציבור שיכול להיות חשד לכאורה שהם סרחו".
החוק הנוכחי, היא מסבירה, מעניק לאישי ציבור חיסיון פסול, זכות חוקית שאמנם זמינה לכל אדם, אך בפועל משרתת רק מעמד מסוים – נבחרי ציבור, בעלי תפקידים בכירים ואולי גם כל אדם אחר שיש לו נוכחות משמעותית בשיח התקשורתי. לדבריה, המצב הראוי הוא המצב ההפוך. "אני חושבת שאנשי ציבור צריכים להיות בקטיגוריה שונה", אומרת גלאון.
מצד שני, אישי ציבור גם חשופים יותר לנסיונות להשחיר את שמם. "יש כאן באמת התנגשות של אינטרסים", מודה גלאון. "מצד אחד העיקרון של פומביות המשפט ושל שקיפות ההליך המשפטי, ומצד שני הטענה לחזקת החפות וזכותו של אדם לשם טוב – אבל כשמדובר באנשי ציבור, הטענה הזאת לא תקפה. צריך ליידע את הציבור על החשדות נגדם. הציבור צריך לדעת מי הם נבחריו – ואם מתברר שאין כל חשד נגדם, אז זה ממש עלא כיפאק". נוסח ההצעה החדשה, בכל אופן, אינו כולל חלוקה לחשודי-על וחשודים מן השורה.
חברי-הכנסת זהבה גלאון ודוד אזולאי (צילומים: ליאור מזרחי)
להערכת גלאון, העובדה שההצעה לא זכתה לסיקור בכלי התקשורת אינה נובעת מקונספירציה, אלא מכך שטרם התפנתה לקדם אותה. גם במערכת הפוליטית, היא אומרת, עדיין לא הגיבו להצעת החוק החדשה – אם כי בשנת 2006, אז הגישה הצעה זהה (שלדבריה נפלה בעקבות התנגדות הממשלה), טענו נגדה כי 95% מהחקירות מסתיימות ללא הגשת כתב אישום, וכי הצעה ממין זה תפגע בחשודים באופן בלתי מידתי.
תשובתה, היא אומרת, היתה שדיווחים על חקירה או הליך משפטי מדרבנים את החוקרים, את התובעים ואת השופטים לדחוף למיצויה, ומאפשרים לקורבנות ולעדים חדשים לסייע לאמת לצאת לאור. "אין לי נתונים מדויקים", אומרת גלאון, "אבל אני מוטרדת מכך שבהרבה מקרים לא מגישים כתבי אישום בגלל שאף אחד לא שמע על התיק, וסוגרים אותו בלי שאף אחד בכלל יידע שהיה מעצר והיתה חקירה. אני חושבת שהציבור וגם השופטים צריכים לדעת שההחלטות שלהם תגענה לידי הציבור, ובעיני הפרסום הזה בתקשורת הוא תעודת ביטוח נגד חיפוי וטיוח".
המשטרה מארגנת מסיבות עיתונאים
במציאות שהצעת החוק של גלאון מבקשת לשרטט שמור מקום של כבוד לאוטונומיה של כלי התקשורת, ליכולתן של מערכות עיתונאיות להפעיל שיקול דעת ולהחליט אילו חשדות עומדים על כרעי תרנגולת ואילו על קרקע מוצקה. ואולם, באקלים תקשורתי שבו כתבים ועורכים נדרשים לשכפל, ובמהירות שיא, כל מידע חדשותי המופיע אצל המתחרים, האם בכלל ניתן לצפות מהם להתנהלות אחראית?
"זאת באמת דילמה גדולה", אומרת גלאון. "פעם קיוויתי שכן, היום אני לא יכולה להגיד את זה באופן כזה גורף. אבל למרות שאני מסויגת בנוגע ליכולת של התקשורת לבור את הבר מהתבן, עדיין אני חושבת שבמאזן השיקולים, אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר".
יש מי שמסויג פחות. "השאלה הזו היפותטית", מקדים ואומר מזכ"ל מועצת העיתונות, אריק בכר, על התהייה שמא יצליחו כלי התקשורת לאזן בין הכוח שעשויה להעניק להם ההצעה החדשה ובין האחריות שתידרש מהם במקרה כזה. עם זאת, הוא מרשה לעצמו להפגין אופטימיות זהירה.
"העיתונים, מעצם היותם חברים במועצת העיתונות, מוכיחים מידה מסוימת של יכולת לדבוק בעקרונות כלשהם", אומר בכר. "לא תמיד, ולא בכל מקרה, ולא כל העיתונים – וגם לא כולם חברים במועצה – אבל אלה שכן חברים, כשהם מסכמים משהו הם עומדים בו. אני מניח שאם יציעו להם הצעה מפתה, כמו צמצום מסיבי של שימוש בצווי איסור פרסום, יכול להיות שהם יחליטו שזה שווה את המאמץ".
בכר סבור כי מטרתה הכללית של ההצעה חיובית, אך תוהה שמא בסופו של דבר היא עשויה להותיר את האזרח הקטן נטול הגנה. "אין ספק שככל שניתן לצמצם את החשאיות של עניינים שנידונים בבתי-משפט, כמה שיותר להביא לאור השמש – כך יותר טוב, ללא ספק", הוא אומר. "בכללי, אם יש אפשרות לצמצם את התופעה הזאת של צווי איסור פרסום, אז זה מבורך. עכשיו, השטן נמצא בפרטים הקטנים. אם החשוד או הנאשם הוא לא איש ציבור, ויש יסוד לסברה שבסוף יכול להיות שהוא יזוכה, אני לא רואה בעיה עם זה שהוא יבקש צו איסור פרסום".
עדיף כבר שיקול הדעת של העיתונאי
שמעון איפרגן, כתב הפלילים של "מעריב" באזור הדרום, חולק על בכר. רגולציה עצמית בכלי התקשורת, הוא אומר, אינה אפשרית כיום. "בגלל התחרות שיש היום, בעידן האינטרנט והעיתונות המודפסת שנלחמת על חייה, כמעט כל כלל אתי שתרצה ליישם לא ייצא לפועל אף פעם", הוא אומר. "כל עוד הכלל לא מעוגן בחוק, כל עיתונאי ישתדל להפר אותו כמה שיותר – נוסף להפרת כללים שקבועים בחוק. סוב-יודיצה למשל. תראה לי כלי תקשורת אחד שמיישם אותו. אפילו המשטרה מארגנת מסיבות עיתונאים לפני שמגישים כתבי אישום נגד חשודים וחושפת פרטים עוד בימי מעצרם. מישהו עמד על זה לדין? אף אחד לא עמד לדין".
אם כך, אולי בעצם יש טעם בשימוש המסיבי בצווי איסור פרסום? המצב מורכב יותר, אומר איפרגן. זירת התקשורת לוקה אמנם בקלקולים רבים שקל להצביע עליהם, הוא מסביר, אך הללו חמורים הרבה פחות מאלה המאפיינים את מערכת היחסים שבין המשטרה לבתי-המשפט. "על הנייר, החוק מאפשר לשופטים להפעיל שיקול דעת במתן הצווים. בפועל, בית-המשפט כמעט תמיד ניזון ממה שהמשטרה מאכילה אותו", אומר איפרגן.
"המשטרה באה, מגישה דו"חות סודיים שחלקם הם בגדר רסיסי מידע ראשוניים והיא קובעת שהם עשרת הדיברות – והשופט כמעט תמיד מאשר את הבקשה לצו איסור פרסום כלשונה, כמו חותמת גומי, אפילו בלי לעיין בתיק. אם אין עיתונאי בבית-המשפט בזמן הבקשה להוצאת צו איסור פרסום, ישר הם נעתרים. אני יכול לתת לך מאה דוגמאות כאלה", הוא אומר, ומציין שורה של מקרים שבהם נאבק במשטרה כדי להוציא לאור פרשיות פלילים מתחום עבירות המין – מהלך שעודד מתלוננים נוספים להעיד נגד העבריינים, ולמעשה סייע לחקירה.
"צווי איסור הפרסום הם מגפה. על כל פרשה היום המשטרה מבקשת צו איסור פרסום. מה אנחנו, מדינת קג"ב? אני עיתונאי מ-1989, ויכול גם להגיד שזו לא תופעה חדשה. המשטרה בארץ עושה מה שבא לה, מוציאה צווי איסור פרסום על ימין ועל שמאל, כי היא לא חושבת שחשוב להזהיר את הציבור מפני עבריינים", הוא אומר. "במצב כזה", מסכם איפרגן, "עדיף כבר שיקול הדעת של העיתונאי, גם אם הוא לפעמים בעייתי".
להפקיד את שיקול דעת בידי בתי-המשפט
פרופ' מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב סבור כי הכוונות מאחורי הצעת החוק החדשה חיוביות, אך מוטרד מחור מהותי שאיתר בה: בנוסח שהונח על שולחן הכנסת מודגש כי אחת ממטרותיו היא לסייע לציבור "לפקח באמצעות עינה הבוחנת של התקשורת" על תהליך החקירה נגד אנשי ציבור חשודים; ואולם, אחד הסעיפים שמבקשת ההצעה לשנות הוא זה המסמיך את בית-המשפט לאסור פרסום מידע על כל "בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון" מטעמי הגנה על פרטיותו – ובעברית פשוטה, לא רק חשודים ונאשמים, אלא גם אלה שתרמו לחשיפתם.
"התיקון המוצע בהצעת החוק ישלול את סמכותו של בית-המשפט, לא רק בקשר לחשודים, אלא גם בקשר לבעלי דין אחרים: הם יכולים להיות, נאמר, נתבעים בתביעות אזרחיות, סוכנים סמויים – וגם חושפי שחיתויות", מסביר בירנהק. "במובן הזה, ההצעה רחבה מדי לטעמי. יש בעלי דין שאנחנו רוצים להגן עליהם במצבים מסוימים", הוא מוסיף.
שינוי נוסף בהצעה עוסק בסעיף בחוק המעניק לחשודים – כל עוד לא הוגש נגדם כתב אישום – את הזכות לבקש מבית-המשפט צו איסור פרסום על זהותם ועל פרטי החקירה כדי למנוע מהם לספוג "נזק חמור". "לפי הצעת החוק החדשה", אומר בירנהק, "יוכל בית-משפט לאסור פרסום של זהות אדם, במישרין או בעקיפין, אבל לא יוכל לאסור פרסום פרשה. מה שיוצא הוא שלכאורה, אפשר יהיה לומר ה-כ-ל על פרשת מסוימת, חוץ מאשר את פרטי החשוד.
"לפעמים זה אפשרי – במיוחד כאשר החשוד נמנה עם קבוצה גדולה מאוד, למשל אם ידובר על 'פרשת אונס במרכז הארץ' שבה 'גבר אנס אישה' בפארק ציבורי. אבל לפעמים זה יהיה מגוחך: היכולת של העיתונות לטשטש רק פרטים שמזהים את החשוד ועדיין לספר את הסיפור היא כמעט בלתי אפשרית. זה יהיה יותר כמו תרגיל בבית-ספר לתקשורת שבו מנסים לתרגל כתיבה של ידיעה עיתונאית. התוצאה נדונה לכישלון".
בלב הדיון, מסכם בירנהק, נמצאת ההתנגשות הערכית-עקרונית בין עקרון פומביות המשפט, חופש הביטוי וחופש העיתונות מצד אחד, מול פרטיותו של אדם מצד שני. "האיזון הזה מסובך", הוא אומר. "חוששני שההצעה מנסה לזרוק את התינוק עם המים, ולא לאפשר חריגים. בפועל, אני מתרשם שבתי-המשפט אינם ממהרים לתת צו איסור פרסום כזה, וכאשר הוא ניתן, הוא ניתן במצבים קיצוניים. כמובן, בתי-המשפט עלולים לטעות, ולכן יש לנו מערכת של ערעור. אבל, בניגוד להצעת החוק, אני סבור שמוטב להפקיד את שיקול הדעת בידי בתי-המשפט, שמונחים על ידי בית-המשפט העליון לתת צווי איסור פרסום כאלה במשורה, במקום לשלול לחלוטין את האפשרות הזו".