מצעד צבאי על רקע בית "מעריב" בתל-אביב. יום העצמאות, 9.5.1962 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
אחד הרעיונות הפחות מוכרים שהושמעו בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בתקופה שבה התגבשה תפיסת "העיתונאות החדשה", מכונה בשם "דמוקרטיה בחדר החדשות". עיקרו של הרעיון: הנהגת דפוסי עבודה במערכות אמצעי התקשורת שיעניקו לעיתונאים אפשרות להשמיע את קולם בקביעת המדיניות המערכתית ובעיקר עצמאות בתפקודם.
דמוקרטיה בחדר החדשות היא אולי הביטוי המוחשי ביותר של רעיון גדול יותר: עיתון של עיתונאים. עיתון המנוהל על-ידי עיתונאים, המודרכים על-ידי שיקולים מקצועיים, ולא עיתון המנוהל על-ידי איש עסקים, שהמצפן העסקי הוא זה המנווט את פעילותו.
המרכיבים השונים של הניו-ז'ורנליזם – המעורבות האישית של הכותב בסיפור, זניחת הגישה האובייקטיבית, או אימוץ טכניקות כתיבה ספרותיות, במיוחד של סיפורים קצרים – אומצו לפחות חלקית על-ידי העיתונות "הישנה" והפכו בהדרגה לחלק ממנה. אפילו הרעיון של "עיתונאות מדייקת" – כלומר, שימוש בשיטות מחקר, בעיקר במדעי החברה, כבסיס לבדיקת מידע ואימותו – הפך לחלק מטכניקת העבודה העיתונאית, ובכל מחלקה לתקשורת ועיתונאות לומדים היום הסטודנטים, כעניין שבשגרה, שיטות מחקר.
רק הדמוקרטיה בחדר החדשות, כפי שכתב עוד בשנת 1974 חוקר התקשורת האמריקאי צ'רלס פליפן, נותרה בחזקת רעיון שלא מומש. אין פלא בכך. עיתונאות ודמוקרטיה אינן הולכות יד ביד. עיתון הוא קודם כל עסק, ועסק אינו מנוהל, ואינו יכול להיות מנוהל, בשיטה דמוקרטית. עיתון, כמו ספינה, צריך קברניט אחד. הוא יכול להיות עריץ, הוא יכול להיות עריץ נאור, אבל הוא לא יכול להיות דמוקרט.
מחקר חדש המוקדש לעיתונות הבריטית והאמריקאית במאה ה-18, שנכתב על-ידי החוקר הישראלי אוריאל הד ופורסם לאחרונה באוקספורד, מנסח את הדברים במלים פשוטות וברורות כשהוא קובע כי העיתונים מראשיתם היו מוצרי צריכה ממותגים הרגישים לטעם הפופולרי ולתנודות השוק. אם כך, על מה בעצם מתרפקים העיתונאים כשהם מניפים את נס "העיתון של העיתונאים"? מתי היו עיתונים כאלו ומה היה גורלם?
בעידן המודרני אפשר להצביע על שתי דוגמאות עיקריות, אף שיש פה ושם דוגמאות קטנות אחרות, של "עיתונים של עיתונאים", כלומר עיתונים שהבעלות עליהם היתה בידי קואופרטיב של עיתונאים: האחת בפולין, העיתון היהודי "היינט", והשנייה בצרפת, העיתון "לה-מונד". שני העיתונים הללו גם היו מקור ההשראה של עזריאל קרליבך, כאשר הקים, יחד עם חבריו ושותפיו ל"פוטש" ב"ידיעות אחרונות", את "מעריב".
מה קרה ל"היינט"? העיתון, שהוקם כחברה פרטית בראשית המאה ה-20, עבר ב-1932 לשליטתם של עובדי העיתון, שהקימו קואופרטיב בשם "אלט נוי". עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נסגר העיתון. ה"לה-מונד", שהוקם בשלהי מלחמת העולם השנייה, בשנת 1944, נקלע בעשור האחרון למשבר כלכלי חמור, ולפני כשנתיים עברה השליטה עליו לידי בעלי הון פרטיים, שהצילו את העיתון מפשיטת רגל.
"מעריב" הוקם במתכונת דומה, אם כי לא זהה, לעיתון היהודי-פולני ולעיתון הצרפתי. בעוד שהבעלות על "היינט" היתה כולה בידי עובדי העיתון, ולא רק עיתונאים, ובעוד שבעלי המניות של "לה-מונד" היו העיתונאים, הרי רק מחצית המניות של "מעריב" היתה בידי העובדים (עיתונאים, עובדי דפוס ואנשי מינהלה), ואילו המחצית השנייה היתה בידי אנשי עסקים. עם זאת, "חומה סינית" נועדה להפריד בין שתי קבוצות השותפים, כדי למנוע מאנשי העסקים מעורבות בהחלטות המערכתיות.
מה קרה ל"מעריב"? הדברים ידועים ומוכרים. הקואופרטיב לא הצליח לנהל את עסקי העיתון, עד שבשנות ה-80 הוא ניצב בפני משבר כלכלי-קיומי, והתוצאה: העיתון נמכר לרוברט מקסוול, ועם מותו הפתאומי נרכש על-ידי חברת הכשרת-היישוב, שבשליטת משפחת נמרודי. הקואופרטיב של "מעריב" חי ופעל במשך ארבעה עשורים, הרבה יותר משבע שנות קיומו של ה"היינט" (שנסגר בגלל המלחמה) אך פחות מ"לה-מונד", שהעיתונאים איבדו את השליטה עליו לאחר כ-66 שנה.
זה הכל כסף
מדוע הרעיון של "עיתון של עיתונאים" הוא פנטזיה בלבד? התשובה לכך נעוצה בשתי רמות שונות. האחת הרמה התחילית, והשנייה רמת ההמשך, או הרמה הקיומית.
מחקרים שנערכו בבריטניה עוד לפני התפתחות האינטרנט, צמיחת העיתונות המקוונת ומשבר העיתונות המודפסת העלו כי ההשקעה הכרוכה בהקמת עיתון יומי חדש נאמדת בעשרות מיליוני ליש"ט. על רקע זה אפשר להבין את הסיבה לתמונת המציאות של העשורים האחרונים, שבה כמעט שאין נפתחים עיתונים חדשים, ואף גורלם של כמה מהעיתונים שנפתחו לא שפר עליהם והם נסגרו כשהם מותירים הפסדי עתק.
מהיכן יגייסו עיתונאים את הסכומים הדרושים להתנעה מחודשת של עיתון יומי (ואפילו לא יידרשו לשלם ולו אגורה אחת מחובותיו)? יש לכך שלוש תשובות. האחת, הם יביאו כסף מהבית. זו תשובה לא ריאלית, כיוון שלעיתונאים, ברמת המשכורות הקיימת כיום בשוק, אין כסף. השנייה, הם ילוו כסף מהבנקים. ספק רב אם יהיה בנק אחד שיהיה מוכן להעניק הלוואות, שכמעט ברור כי יוכרזו כחוב אבוד. והשלישית – למצוא משקיעים ובעלי הון שירכשו את העיתון. אבל אם האפשרות הזו תתגשם, מה יקרה לרעיון הנשגב של "עיתון של עיתונאים"?
סבוכה לא פחות היא רמת ההמשך, או הרמה הקיומית. גם אם יצליחו העיתונאים להתארגן ולגייס את הכספים הדרושים להפעלה ראשונית של העיתון – וזאת תוך שבירת החסכונות האישיים שלהם, שעבוד כספי הפנסיות, ויתור על שכר וקבלת הלוואות מהבנקים – הכתובת רשומה על הקיר: לעיתון קואופרטיבי אין סיכויים לשרוד, ובפשטות: זו כרוניקה של מוות ידוע מראש.
"מעריב" לא מת בשנת 2012. הוא מת ביום שנולד, בשנת 1948. אלא שההודעה הרשמית על גסיסתו, וליתר דיוק: על מינוי נאמנים, מטעם בית-המשפט, שינהלו זמנית את ענייני העיתון, התפרסמה 64 שנה מאוחר יותר. כמעט כל הסיבות שגרמו למצבו של "מעריב" תקפות ונכונות לגבי כל "עיתון של עיתונאים".
אריה דיסנצ'יק, עורכו השני של "מעריב", 9.6.1950 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)
הסיבה הראשונה נעוצה בעצם הרעיון של עיתון קואופרטיבי. קואופרטיב הוא אולי רעיון חברתי יפה, אבל לא מתאים למציאות של המאה ה-21, ובעיקר אינו מתאים לאמצעי התקשורת, הפועלים תחת אילוצים כבדים של תחרות חריפה, לחץ זמן שוחק ומאבק הישרדות כלכלי. בעיתון צריך עורך אחד, שהוא מנהל-על, שיכול להחליט, לקבוע ולתבוע. בלחץ הזמן של העשייה העיתונאית אין זמן לדיונים ממושכים או ל"דמוקרטיה בחדר החדשות", והעורכים-המנהיגים הם הקובעים.
כיצד אפוא יבחרו חברי הקואופרטיב את המנהיגים שלהם? ובעיקר, כיצד יבטיחו כי המנהיגים הללו לא ישחזרו במהירות את סיפורי "חוות החיות" של אורוול, ויחסלו את הרעיון הקואופרטיבי? ברומי כבר הבינו כי כדי למנוע עריצות שלטונית יש לבחור בשני קונסולים, להגביל את תקופת כהונתם לשנה אחת בלבד ובסיומה להרחיקם מהעיר לזמן מה. האם המודל הזה יופעל גם ב"עיתון של עיתונאים"?
הסיבה השנייה היא פרסונלית. לא רק הפוליטיקה הישראלית סובלת מהעדר דמויות מנהיגותיות וכריזמתיות. הדברים נכונים גם בנוגע לעיתונות. כדי להנהיג ולנווט עיתון, בתקופה שבה כמעט כל העיתונות היומית בעולם מתמודדת עם קשיים קיומיים, צריך לא רק כריזמה וכושר מנהיגות, אלא גם ניסיון מקצועי רב. כאשר פרש קרליבך מעריכת "ידיעות אחרונות" והקים את "מעריב", הוא היה עורך מנוסה עם תשע שנות ותק בעריכת עיתון ערב פופולרי. במשך השנים הללו הוא לא רק צבר ניסיון, אלא גם תיכנן בקפידה את העיתון החדש שהתכוון להקים בבוא היום המתאים. האם כיום יש בנמצא עורך מנוסה, עם ותק, עם תוכנית פעולה מפורטת, המוכן להיכנס להרפתקה?
הסיבה השלישית, המוכרת במחקר בשם "תסמונת הדור השלישי", תקפה בעיקר לגבי חברות משפחתיות, אך היא נכונה גם לגבי קואופרטיבים. בדור הראשון יש אב-מייסד, או מנהיג, שכל בני המשפחה, או חברי הקואופרטיב, הולכים בעקבותיו. בדור השני נוטל את כתר המנהיגות, בדרך כלל, מי שנבחר כיורש עוד בימי המנהיג-המייסד, שאף דאג להכשירו כדי להבטיח שהמעבר הבין-דורי יהיה חלק ונוח. בדור השלישי יש כבר יורשים רבים, שכל אחד מהם רואה את עצמו ראוי לשבת על כס ההנהגה.
מלחמות ירושה כאלו ריסקו אימפריות עסקיות ומדיניות. גם אם יימצא מנהיג-עורך, שהעיתונאים ילכו אחריו, הרי בעוד עשור או שניים יתחילו מלחמות הירושה העתידות לקרוע את המרקם הקואופרטיבי העדין ולרסקו. זה קרה גם ב"מעריב", וזה יקרה בכל קואופרטיב אחר.