אומר בגילוי ובגלוי: גם היום, שבועיים (או יותר) לאחר מותו של גדי ויכמן ז"ל, לא הייתי מפרסם את הפרטים על אודות עברו. זכאי אדם למידה של כבוד בכל מצב וראוי לשמור על כך, אפילו אי-שם בימיו הרחוקים היה עידן פרטי נגוע בהוויה שחורה. כתמי העבר הזה, שעכשיו נצעק בקול רם כאילו הוא עצם עניין הרצח, אינם הרקע שבגללו ננעצה בו הסכין. לכן מיותר לפרסם אותם. מרביתם של הכתמים האלה נמחו בעבודת שיקום קשה, מפרכת, סוחטת ומתישה, שאליה התוודעתי במהלך הימים שלאחר מותו. לו היה נרצח בשל סכסוכים ישנים או כשותף למאבק כנופיות אלימות, ייתכן שהיה ראוי לאזכר את עברו בשל הצורך להראות את התמונה הכוללת בנוגע לראשית דרכו ופעילותו בעולם הפשע.

טעם נוסף הוא יכולתו (אי-יכולתו, במקרה הזה) של אדם לעמוד על זכותו להגן על עצמו. האיש נרצח! איננו חי עוד. הצגה של ימיו האפלים נותרת ללא שמישהו ייצא להגנתו. קשה לראות כתב נכנס לביתה של האלמנה פחות משבוע לאחר הרצח, מספר לה על עברו של בעלה הרצוח ומבקש את תגובתה. קשה לראותו נכנס לצורך זה גם אל בית משפחת הוריו, אחיו או קרוביו האחרים. ברור גם כי שום עורך לא היה מקבל תגובה שהגיעה כדרך שאול בבעלת האוב.

פעולת ה"עליהום" של בעלי טורים ופרשנים שונים לענייני עיתונות ותקשורת על הכתבים שסיקרו את הפרשה היא לכן מיותרת, בלתי יעילה ומזיקה. גרועה מכך היא הטענה שהכתבים עבדו בשיתוף פעולה כדי ליצור מראית עין ואווירה של "רצח אדם תמים" ובכך להראות כי כל אדם עלול ליפול קורבן לסכין אקראית. מי מבין המפרשים וברי-הדעה שהציג את הדברים באופן הזה יצר טיעון שאין בו אמת! אבל העובדה כי כלל הכתבים נמנעו מלציין פרטים באשר לעברו של ויכמן יש בה כדי ללמד על האחריות הרבה שנקטו במהלך סיקור הפרשה.

יש להצטער בעיקר על כך שהערוצים נותנים לאותם פרשנים וכותבי טורים במה ומקום להשמיע את ביקורתם, תחת הכותרת "דעות רבגוניות". אותם ערוצים נותנים לטוראים, פרשנים ומבקרים אלו במה להפיל בה את עצמם ולגרור עימם את מערכותיהם. ראוי להבין: אין כאן מצב של "זכות הציבור לדעת" במובן של "יראה הציבור וישפוט". במקרה זה אין שיפוט כי אין את מי לשפוט. משפט מתנהל על בסיס שני צדדים: מאשים ומואשם, ולכל אחד מהם זכות עמידה בדברים להגנתו. משזכות זו מתבטלת לאחד הצדדים, בטלים האישומים ובטל המשפט.

המערכות שבשירותן פועלים אותם כתבים שסיקרו את פרשת הרצח יכולות אך להתגאות בכך שלמרות המידע שהגיע על אודות ויכמן ז"ל, הוא נותר ללא פרסום. אם להתבונן דרך הזוויות שבה מציגים הערוצים אירועים שונים, אי-אפשר שלא להתיירא רק מעצם המחשבה שכותרות הידיעות היו יכולות להיות בנוסח: "ריב בין עבריינים הסתיים ברצח"; כותרת הרחוקה מהאמת, כמעט על גבול השקר, וכבר היו דברים מעולם. כותרות מהסוג הזה מאלצות את הכתבים להתמודד אחר-כך עם שארי בשרו של הקורבן, והם אינם מקבלים גיבוי מאיש. המשפט "אני עיתונאי, אני צריך להראות את כל התמונה" תופס מעט מאוד במקרה הפרטי הזה, אם בכלל. בוודאי כאשר לכמה מפרטי התמונה אין כלל נגיעה לאירוע המסוקר.

כתבים מסתמכים גם הרבה מאוד על עורכים, שיידעו להבחין בין מידע שיש בו עניין למידע מיותר. קרה יותר מפעם אחת שעורך שכזה קיבל פרט מידע עם הבהרה שלא לפרסם אותו עד לקבלת אישור סופי. המידע נמסר כדי שהעורך יידע במה מדובר או כתשובה לשאלתו. ברגע אחד שבו לא היה אותו עורך בדסק – המידע מצא דרכו אל המיקרופון, המצלמה או הידיעות המפורסמות בכתב. ממש לא משנה למה. כתבים נאלצו בשל כך לעמוד מול מטר של עלבונות מול עמיתיהם, לעמוד נכלמים ליד אנשים שהם בבחינת מקורות הסומכים עליהם שלא יפרסמו דברים מסוימים וכדומה, ואף לספוג מכות של ממש בשל פרסום או שימוש שנעשה במידע בצורה לא אחראית. מקרים ואירועים כאלה מביאים את הכתבים לחשוב יותר מעשר פעמים אם להעביר מידע או להמתין ואף להימנע מלהעביר אותו, כדי למנוע פרסום ונזק מיותרים.

עבודתם של כותבי הטורים, המאמרים והפרשנויות שונה מזו של כתבים. מוצריהם הסופיים מבוססים בעיקר על חומרים כתובים (שחלקם סופק על-ידי כתבים). מעטות הפעמים שבהן הם עומדים מול משפחה אבלה ומנסים לדלות פרטי מידע על יקירם, ואין מדובר במידע על עבריינות שהיה שותף לה. מדובר במידע בסיסי שכולל מצב אישי או משפחתי, רקע אקדמי ומקצועי, שירות צבאי, אהבות, תחביבים וכדומה.

במהלך עשר השנים האחרונות סיקרתי למעלה מ-170 משפחות שכולות. משפחות שצריך להגיע אליהן זמן קצר לאחר ביקור משלחת צבאית או משטרתית המודיעה להן על מות האח, הבעל, הבן, הבת או האב. לנסות בעדינות אינסופית לקבל תמונה, לשוחח על הדמות, לשמוע עליה יותר מהשם המוכר, ובמקביל להדוף בסבלנות עורך דסק ששום דבר לא מעניין אותו לבד מפרסום המידע לפני כולם. את זה כותבי הטורים והפרשנויות אינם רואים. ובתום כל מפגש כואב שכזה, נמשכים שלבי איסוף החומר במקורות שונים. קל היום להביא את המידע הזה מאתרי הרשת והרשתות החברתיות. אין זה אומר כי צריך לפרסם כל פרט וכל חלק ממנו. כל מקרה נבחן לגופו. לכן הכללה גורפת באשר למעילה בתפקיד העיתונאי כפי שנוסחה כלפי כלל הכתבים שעסקו בפרשה ושנשמעה מפי הפרשן משה נגבי תישאר ללא תגובה.

פרשנים, כותבי טורים ומאמרי דעה ביקרו בחריפות גם את ניסוח כתב האישום נגד עדן אוחיון בפרקליטות המחוז הדרומי. לטענתם, האשמתו ברצח נבעה מלחץ ציבורי שנועד לדרוש עבורו עונש חמור ביותר. גם ביקורת זו מפתיעה ואינה במקומה: זה קורה כל הזמן. בפועל, כתבים אינם עורכים סיעור מוחות משפטי בפרקליטות בשעת הדיון על סעיפי אישום. הם נמצאים שם בשמות החתומים על ידיעות, כתבות ומאמרים. בדבריהם המביאים את קול ההמון אל הרווח שבין הסעיפים חורצי הגורלות. מאחר שכך היה, כך הוא וכך יהיה, אין לתמוה שגם סעיף האישום – רצח – שנרשם בכתב האישום נגד עדן אוחיון, הוטבע בלחץ ציבור הכמה להחזיר את השקט לרחובות, אפילו במחיר של עונש כבד ביותר על עבריין הנוטל חיים בדם קר.

רמי שני הוא כתב גלי-צה"ל ו"וואלה" בדרום

עוד בנושא

שני גברים אלימים / איתמר ב"ז
הערה על גל הפשיעה ועל האופן שבו עיתונאים אורזים גיבורים

הסיפור האמיתי / תיק תקשורת
מדוע לא דיווחה התקשורת על עברו הפלילי של גדי ויכמן?