אין מה לקנא בעיתונאים של "ידיעות אחרונות". כל מי שראה את ציוד האי.אן.ג'י, שפעם נחשב למלה האחרונה בתחום הטכנולוגיה של השידור, כשהוא מעלה רקב שנים על שנים במרתפים משום שהטכנאים סירבו להפעילו; מי שנאלץ להתמודד יום-יום עם בעיה של כתב שיוצא לשטח להביא את הקולות, מקליט אותם אבל אחר-כך נאלץ לרוץ לקצה העולם למצוא טלפון קווי, משום שהטכנאי באולפן מסרב לקבל הקלטות שנעשו בטלפון נייד, עד שיקבל פיצוי הולם על השינוי המפליג בתנאי העבודה, מה שגורר לעתים קרובות עיכוב מגוחך בשידור מידע חשוב והסתפקות בתחליף של שידור הדברים בקולו של הכתב ללא ההקלטות – מבין מה עובר על העיתונאים של "ידיעות אחרונות" במאבקיהם להכניס טכנולוגיות חדשות לעיתון. ומאחר שגם ברשות-השידור לא מדובר בעצם בהכנסת הציוד (שהרי הטכנאים שמחים מאוד לעבוד ברמה טובה יותר, וגם הם שמחים כאשר השידור יוצא מוצלח), אלא בשינויים בהסכמי העבודה שלהם, בפיצוי כספי על כל שינוי ולו הקטן ביותר בעבודתם, אפשר למצוא כאן מקבילה מסוימת. מי שמשתנק בכל פעם שהוא זוכה להציץ ממרומי הוותק והיוקרה המקצועית שלו בתלוש משכורת של טכנאי מתחיל, יודע על מה מדובר. ולא נותר לו אלא לקנא או לשתף איתם פעולה במאבק על שיפור התנאים.
אלא שמאבקים מקצועיים, על כסף, מאוד לא נאים ולא יאים לעיתונאים. הם לא מוכנים לטבול את קצה האצבע במאבק כזה. אולי אפילו יציעו להם להצטרף להסתדרות, חלילה. אחרי ככלות הכל, ההישגים הנאים של הטכנאים נובעים בין השאר מיכולתם המיתולוגית "להוריד את השלטר" ולצפצף על כל העולם. ואילו העיתונאים ה"אחראים", החושבים תמיד ארבעה צעדים קדימה ויודעים שאם המאזין-הצופה-הקורא יגלה שיש בסקאלה – או בדוכנים – עוד תחנות או עוד עיתונים, הוא עלול לשכוח את התדר שלהם, ולמתחרים תהיה עדנה – הם לא מסוגלים לצאת למאבק אפילו על תנאי העבודה הבסיסיים שלהם. אם מישהו מהם יוצא נפגע עקב ניסיון לצייץ במאבק מקצועי טהור – דבר בלתי חוקי בעליל, כפי שידוע לכל עיתונאי שעוסק בתחום יחסי העבודה – לכל היותר, הם חותמים על עצומות תמיכה, מגישים תלונה ומצפים לטוב. משדרים ובוכים. בוכים וכותבים.
איור: בתיה קולטון
כך גם ב"ידיעות אחרונות", המקום שכולם רוצים לעבוד בו. כי מי לא רוצה להיות חלק מסיפור ההצלחה, המדהים אפילו בקנה-מידה עולמי. אז מה אם בראשית הדרך מקבלים שכר נמוך משכר המינימום? תמיד אפשר לקוות שאם רק נהיה טובים ונתמסר למקום העבודה, ונראה רצינות ונכונות להשקיע, בסופו של דבר, יגלו אותנו הבוסים ויצ'פרו אותנו כראוי. הרי כולם יודעים שהכוכבים הגדולים מקבלים משכורות עתק, אז אולי מתישהו לאורך הדרך מישהו יגלה שגם אני כוכב סמוי, ואז הכל יהיה בסדר. אז מה אם גם הכוכבים הגדולים האלה לא מאושרים תמיד – את העיתונאי המתחיל זה לא מרתיע מלהשתדל עוד יותר, להשקיע עוד שעות עבודה, ולקוות לטוב. כי אם הוא לא יעשה את זה, יבואו עשרות אחרים שישמחו להחליף אותו בתנאים גרועים יותר, והוא יצטרף למעגל האבטלה.
מה אפשר להוסיף על החוזים האישיים, שחיסלו כל שריד ליכולת להתגונן מפני מעביד שרירותי וגחמני. ברצותו מעלה, ברצותו מוריד. ברצותו מפטר במחי יד, וברצותו מוסיף בונוסים משכרים. ברצותו נוטל את המוצר שיצר העובד ועושה בו שימוש כרצונו, כמו, למשל, בהעברת הידיעה או הטור לאתר האינטרנט של העיתון, בלא לפצות את מביא החומר.
צריך לשוב ולהזכיר ש"ידיעות אחרונות" הוא האחרון מבין גופי התקשורת הפרטיים המשלים את מעגל החוזים האישיים. בעוד חצי שנה שוב לא יתקבלו עיתונאים לעבודה בעיתון על בסיס החוזה הקיבוצי, ואז יוסר המכשול האחרון בפני פריצת שוק העבודה העיתונאי לכל רוח. בחצי השנה הזאת יתבסס אתר האינטרנט של העיתון, שהפך לאבן שואבת לעיתונאים ותיקים ורבי מוניטין ולפרחי עיתונאים גם יחד – מה שאולי מסביר, אגב, את עיתוי ההחלטה של ההנהלה לשים סוף לסכסוך הנצחי עם עובדי הדפוס, וגם את הסיקור הנינוח כל-כך של השביתה על כל ספיחיה בעיתונים. כי, כאמור, כולם רוצים לעבוד ב"ידיעות אחרונות".
ההתנהגות של ההנהלה אינה מפתיעה. מי שעקב אחר ראשיתו של התהליך הזה בעיתונות הבריטית, למשל, בשנות השמונים, אצל רופרט מרדוק ומיודענו רוברט מקסוול, זוכר את המחזות הלא נעימים של מאבקי העיתונאים על זכותם לעבוד במקום עבודה מסודר. המאבק היה נורא, העיתונאים הובסו ונאלצו לקבל את כל התכתיבים של הבוסים, כולל העברת המערכות מרחוב פליט, הידוע באווירה המיוחדת שבפאבים שלו, לגדה הדרומית של התימז, מרחק רב מהבית – וזה קרה שנים רבות לפני שהוכנסו המחשבים ואיפשרו לעבוד מהבית – ומהרגלי העבודה המוכרים של דורות רבים של עיתונאים. אבל מה קרה לעיתונות הבריטית מאז? היא גוועה ודעכה, והיום אף אחד לא מתעניין במה שיש ל"טיימס" או ל"גארדיאן" לומר. גם לא באנגליה עצמה. לא שזה ממש אכפת לבעלי העיתון. את הכסף הם עושים במקומות אחרים. גם בארצות-הברית עברו העיתונים הגדולים מאבקים דומים, ותמיד המו"לים ניצחו. ה"וושינגטון פוסט" יצא מהשביתה הארוכה שלו בלא פגע, אבל זה רק משום של"וושינגטון פוסט" אין תחליף. וכמה "וושינגטון פוסט" כאלה יש?
ב"הארץ" עבר התהליך הזה כמעט בלא להותיר עקבות בצורת הדיווח והכתיבה של העיתונאים, שלא זו בלבד שהצליחו להימנע מלהיעשות דוברים של בעלי העיתון ושל האינטרסים הכלכליים שלהם, הם אפילו מצליחים מעת לעת להרים ראש ולהביע את דעתם על התנהגותו העסקית של המו"ל שלהם, גם אם הוא אינו מתחשב בה. אבל איש לא מבטיח להם שמצב עניינים זה יימשך לאורך זמן. ב"מעריב" ראינו כבר עיתונאים משכירים את עטם לצרכיו המשתנים של הבעלים, ומסבירים בצורה רהוטה ועתירת כישרון למה הם עושים את זה. ב"ידיעות אחרונות" קשה במבט ראשון להבחין מי מהעיתונאים בעל חוזה אישי, ומי קשור עדיין בחוזה הקיבוצי. אבל שם, כאמור, התהליך טרם הסתיים.
ההתנהגות של הנהלת "ידיעות אחרונות" אינה מפתיעה. מובן גם הזעם של העיתונאים, שעבודתם משתבשת על לא עוול בכפם, שנאלצים לסגור טורים ימים לפני פרסומם, מה שהפך אותם למגוחכים משהו בקצב האירועים המטורף, וכופה עליהם תרגילים מתרגילים שונים כדי שלא לצאת אידיוטים.
אלא שכדאי לזכור, ההנהלה היא שהשביתה את העבודה, סגרה את הבניין והפעילה חברת שמירה וקונצרטינות. לא מדובר בשביתה, שגם היא כלי לגיטימי במאבק, אלא בהשבתה. וגם אם טענות העיתונאים על עובדי הדפוס מוצדקות, וגם אם הם חושבים שהגיע הזמן לעשות לזה סוף – מכאן ועד התייצבות לצד ההנהלה ונכונות לעשות בעבורה את העבודה המלוכלכת הדרך ארוכה. עורך – לשעבר? לעתיד? – שמקבל עליו מינוי ליחצן את ההנהלה נגד העובדים, חוצה קו אדום ששום הסבר מחוכם לא יצליח למחוק. עובדים שמכופפים נורמות מקצועיות כדי לשרת את מעסיקיהם, שמתנדבים לשמש מליצי יושר של הבוסים ושוכחים שהם רחוקים מלנהוג בהם במלוא ההגינות, מזכירים את הדברים של ג'ורג' ברנרד שואו על העיקרון והמחיר, או את הפסוק משמות כ"א: "ואם אמור יאמר העבד, 'אהבתי את אדוני'... והגישו אדוניו אל האלוהים, והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אוזנו במרצע, ועבדו לעולם".
ועדיין לא אמרנו דבר על העמיתים מהעיתונים האחרים, שבמסגרת סידורים מסידורים שונים מוצאים את פרי עבודתם מחולק לעיתון המתחרה, כדי להציל אותו מבושה גדולה ומעיתון דק מדי בתאי הדואר של המנויים בבוקר.
את אלה ואת אלה איש לא שואל, והכסף עובר שם ידיים בין המו"לים לבין עצמם. העיתונאים הם רק אמצעי ייצור, בלשון העגה שעברה זה כבר מן העולם. אמצעים זוהרים, מעוררי קנאה, אבל רק אמצעים ביד היוצר.
גיליון 27, יולי 2000