ספטמבר 2007. על גג מערכת עיתון "הארץ" נשלמות ההכנות לאירוע החגיגי המסורתי של השנה – הרמת הכוסית לכבוד השנה החדשה. אל הגג זורמים מאות עובדי "הארץ" – עיתונאים, עובדי מינהלה ומודעות, אנשי המוסף הכלכלי "דה-מרקר" ועובדי מקומונים מכל רחבי הארץ. את האווירה החגיגית עוכר נאומו של יוסי ורשבסקי, מנכ"ל העיתון זה שלוש שנים. צפוף מאוד בין שולחנות הכיבוד הקל, לא כולם רואים את הנואם, אבל הרמקולים נושאים היטב את המסר החד. לאחר ברכות ומניית הישגי השנה האחרונה, פותח ורשבסקי במתקפה חריפה על העיתונאים, עובדי העיתון, שהתארגנו במסגרת ועד עובדים, ומכנה אותם "אויבי העיתון מבפנים". העובדים, המופתעים מהדברים הקשים של המנכ"ל, אינם מגיבים. כמה מהם עוזבים את המקום בכעס.

(איור: "העין השביעית", כל הזכויות שמורות)

דווקא האירוע הקשה הזה הביא להאצת התארגנות העיתונאים ב"הארץ" במסגרת של ועד עובדים, ובסופו של דבר להכרה של הנהלת העיתון בוועד ולניהול משא-ומתן עם "האויבים מבפנים", כשמולם ורשבסקי בכבודו ובעצמו. בתגובה הלקונית של אנשי הוועד לכתבה זו נאמר: "מה שהיה היה. כרגע אנחנו מנהלים מו"מ עם יוסי ורשבסקי, המו"מ הוא ענייני, ואנחנו מתמקדים בהווה ולא בעבר". שלא לייחוס הסבירו גורמים בוועד כי הם חוששים שהתבטאויות בכתבה שכזו עלולות לפגוע בהתקדמותו של המשא-ומתן. ייתכן שהחשש של אנשי ועד "הארץ" אינו במקומו: לפני כחודש הודיע ערוץ 10 כי יוסי ורשבסקי נבחר להחליף את מנכ"ל הערוץ, מודי פרידמן, שיקודם לתפקיד "סגן יו"ר בפועל". אחרי יותר מעשרים שנה יעזוב ורשבסקי את קבוצת "הארץ".

תותח בשיווק, אומר ההן של המו"לים

לא מעט קילומטרז' צבר ורשבסקי בקבוצת "הארץ" לפני הנאום שנשא על גג הבניין, והישירות הבוטה שלו אינה מפתיעה את האנשים שמכירים אותו מקרוב. "הוא היחיד בהנהלה עם טמפרמנט קצת סוער וחם, יש משהו בטמפרמנט הפְרחי שלו ששונה מאוד מהדימוי היענו-אינטלקטואלי של אנשי 'הארץ'. לי זה מתאים, גם אני הייתי פְרח", מספר העיתונאי גידי וייץ, שחזר ל"הארץ" מ"ידיעות אחרונות", לדבריו בשל מאמצי שכנוע של ורשבסקי. וייץ מתאר את הישירות והבוטות של ורשבסקי כדו-סטריות: "היחסים שלנו התחילו מהתקפה אכזרית, אמרתי לו דברים בלי חשבון, על שכר הרעב ברשת שוקן ועל כך שהוא עוסק בסחר עבדים. הוא לא עיניין אותי כקליפת השום, ודווקא זה יצר את הקשר בינינו. יש בו משהו שאוהב מבקרים ושונא חנפנים ולקקנים. אתה יכול להגיד לו את הדברים הכי קשים בפנים. יש בו אפילו משהו שמבקש את זה".

"הוא איש מאוד חזק, אגרסיבי", אומר יעקב שחם, מנהל "ידיעות חיפה" מקבוצת "ידיעות אחרונות" ויו"ר ועדת הטלוויזיה ברשות השידור. למרות היריבות המסחרית, שחם הוא חבר אישי של ורשבסקי בעשרים השנים האחרונות. "הוא אומר את מה שהוא חושב. אם הוא חושב שאתה אידיוט הוא יגיד לך. זה חלק מכוחו, הוא לא אחד בפה ואחד בלב".

אל הניהול של "הארץ" בעל האג'נדה הקפיטליסטית הגיע ורשבסקי, 49, משדות נהלל. הוריו, ילידי פולין, עלו ארצה עם עליית תנועות הנוער, לפני מלחמת העולם השנייה, אך רוב משפחתם נרצחה בשואה. אביו, בני, שממנו הושפע רבות, היה מדריך לול בבית-הספר החקלאי בנהלל, ואמו, יוכבד, היתה מורה. ורשבסקי ואחותו הבכורה, ריקי, התחנכו על ערכי העבודה, השוויון ואהבת הארץ, והאידיאולוגיה הפוליטית והחברתית בבית היתה שמאלית. על-פי מקורביו, ורשבסקי מחזיק בעמדות דומות גם כיום.

מלכה גולן, שניהלה את בית-הספר היסודי בנהלל ולימדה את ורשבסקי, זוכרת כבר אז "ילד שעומד על דעתו, עם אופי חזק. הוא התבלט בכיתה לפעמים בצורה תקיפה ביותר, הוא היה מתלהט ומוכן לצעוק, לשכנע ולהתעקש". מירב גולדוין, שליוותה מקרוב את נעוריו של ורשבסקי כבת כיתה מהיסודי ועד האוניברסיטה, ואף היתה שותפתו לדירה בתקופה זו, אומרת: "הוא היה ילד שובב ודעתן, שהפך למבוגר שובב ודעתן, וגם כיום הוא שובב ודעתן".

לוורשבסקי עד היום חברים קרובים מאוד מנהלל. מדי שנה, בטקס יום הזיכרון בבית-העלמין של המושב, הוא נוהג להתייחד עם חברים שאיבד. לאחר שירותו הצבאי כמפקד טנק בשריון, למד באוניברסיטת חיפה היסטוריה ומדע המדינה. ב-1987 החל את דרכו בשוק התקשורת כמפיץ בסניף הצפוני של העיתון "חדשות", בחיפה. את הדרך משם לתפקיד המנכ"ל הבא של ערוץ 10 עשה ורשבסקי בלי שירכוש השכלה אקדמית פורמלית בניהול.

בתוך שנים אחדות התקדם ורשבסקי מעמדת מנהל ההפצה של "חדשות" בחיפה לתפקיד מנהל "כלבו", מקומון רשת שוקן ובאותם ימים המקומון הדומיננטי ביותר בחיפה.

כבר בתפקידו הניהולי הראשון התבלט ורשבסקי. יוסי קליין, העורך הראשון של "חדשות", מתאר את שאיפתו של ורשבסקי להשפיע כמנהל צעיר. "באסיפות כולם הביעו דעה, וגם יוסי ידע לאן העיתון צריך ללכת. הוא רצה להיות מעורב בתכנים ובדברים שאינם בסמכותו הבלעדית. ראיתי זאת כמעורבות חיובית, לא כהתערבות. בדיעבד, היינו בועתיים. אנשי ההפצה היו צינור שלנו לשטח, והם הביאו את מה שחושבים עלינו ברחוב. התרשמתי שעיתונות מעניינת אותו. אין לי מושג איזה מין מנהל הוא היה, אבל כאדם הוא הראה רצון להשפיע ולדעת". רוני קליינפלד, מנכ"ל "מעריב" כיום ומי שהיה באותה תקופה מנכ"ל רשת שוקן, זוכר "בחור טוב מאוד, משימתי ומסור. מאוד לויאלי".

הזכרונות של יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל-אביב ומי שהיה כתב בכיר ב"כלבו" בתקופה שבה ורשבסקי ניהל את המקומון, אחרים לגמרי: "הוא תותח בשיווק, את זה אי-אפשר לקחת ממנו. אבל בסך-הכל ביחסי אנוש הוא מאוד קשה לעובדים. הוא אומר-ההן של המו"לים. הוא נשמע להם, והעובדים לא מעניינים אותו. כשזה נוגע לעיתונאים, הוא האיש שקיצץ הכי הרבה. כשהיה מנהל 'כלבו' העיתון היה בצמיחה אדירה, אבל בתקופתו כמנכ"ל רשת שוקן הוא הידרדר מאוד".

בר-מוחא, ראוי להזכיר, הוא מי שחיבק אל חיקה של אגודת העיתונאים את אנשי "הארץ" המתאגדים עוד לפני ששוקן וורשבסקי הסכימו להכיר בהם. "הוא ראה אותי לפני כחודש, אחרי כמה שנים שלא התראינו. התחבקנו ואמרתי, 'הבנתי שאתה הולך לערוץ 10'. הוא אמר, 'אני הולך רק אחרי שאני יחסל את ועד העיתונאים'. אמרתי לו, 'שכח מזה'".

עם המוניטין שצבר כמנהל כוחני, אין זה מפתיע כי האיש שנבחר לניהול המשימה הלא פשוטה של פיטורי מאות עובדים בסגירת "חדשות" ב-1993 היה ורשבסקי. "הוא מעין מנוף ענק עם כדור פלדה שהולם בבניינים והורס אותם. עיקר המעלות שלו הוא היכולת לרסק. כל מה שמצריך ריסוק הוא הכתובת", מתאר עיתונאי בכיר ומי שהיה עורך בכיר ברשת שוקן בתקופה שניהל אותה ורשבסקי.

ב-1995 היה ורשבסקי שותף להרפתקת הרדיו האזורי של קבוצת "הארץ" ועסק בהכנות המינהליות להתמודדותה של קבוצה בבעלותו המשותפת של שוקן למכרז הרדיו האזורי. הקבוצה, שמנתה בין היתר את ארז טל, יאיר ניצני ואביב גלעדי, הפסידה לקבוצתו של מיכאל קרפין, "רדיו ללא הפסקה". התפקיד המשמעותי הבא של ורשבסקי היה ניהול המקומונים של רשת שוקן, עבודה אותה ביצע במשך כתשע שנים, עד כניסתו לתפקיד מנכ"ל "הארץ" בתחילת 2004.

ניהול מערכת עיתון מתאפיין בחיכוכים בין העיתונאים לאנשי השיווק והניהול. פרשת הכתבה השיווקית של חברת מרלבורו ("הרפתקאות שוקן בארץ המרלבורו", ינואר 1999), שבמהלכה נמתחה ביקורת על התערבותו של המנכ"ל בתכנים העיתונאיים, היא דוגמה לכך. "יחסי עורך ומנכ"ל יכולים להזכיר שני קברניטים במטוס אחד, שמצד אחד תלויים זה בזה, ומצד שני רוצים לפעמים לטוס ליעדים שונים", מתאר אמנון רבי, עורך "העיר" לשעבר ומי שעבד חמש שנים תחת ורשבסקי כמנכ"ל רשת שוקן. "למרות המטרה המשותפת, אלה היו שנים עם לא מעט מחלוקות. היתה לו נטייה לראות את הדברים בשחור ולבן, וזה לא היה קל. לשבחו אפשר לומר שהוא תמיד הקפיד על הפרדה בין המערכת למחלקה המסחרית. היתה בו מידה של כבוד, על גבול היראה, כלפי כותבים מסוימים, וזה בלט בהשוואה למנכ"לים אחרים, שמאמינים כי תפקיד העיתונאים הוא למלא את הרווח בין המודעות. גם כשהוא נאלץ להזמין לשיחות קיצוץ בשכר את עלי מוהר או דודו גבע זכרם לברכה, הם יצאו ממנו עם חיוך".

מקורביו רושמים לזכותו את ההצלחה של הפקת פסטיבל האוכל "טעם העיר", שעליה גם קיבל ביולי 2003 את תואר איש השיווק מטעם איגוד המפרסמים, ואת ההצלחה של "עכבר העיר" בתקופתו כמנכ"ל הרשת. אבל במהלך כהונתו של ורשבסקי כמנכ"ל רשת שוקן עברו המקומונים כמה קיצוצים דרמטיים, בייחוד סמוך לאינתיפאדה השנייה, שפגעה גם ברשתות המקומונים המתחרות. ההשלכות של קיצוצים מעין אלו ברורות: התקציב להעסקת עיתונאים איכותיים נפגע, תחלופת העורכים גדלה, נפח התוכן מצטמצם לטובת מודעות, איכות העיתון יורדת וההתמסחרות גוברת, גם בלי שהמנהל יתקשר לעורך ויתערב בתוכן. "ורשבסקי הוא הפרה שבעטה בדלי החלב", מתפייט עורך בכיר שעבד שנים ארוכות בקבוצת "הארץ". "היה תפר של זמן שהוא זיהה כהזדמנות להשתלט על הרשת גם מבחינה תוכנית, והוא פשוט ניצל אותו. מעצם זה שהעורכים שנבחרו היו חייבים לו, הוא הצליח לדחוף יותר תכנים מסחריים, וגם פחות תכנים שנויים במחלוקת".

אופני הרים, סטייקים, להקות רוק מזדקנות וכדורגל

ורשבסקי נישא למיכל, מדריכה במוזיאון תל-אביב ולומדת אוצרות, והעתיק את מקום מגוריו מגבעת-אלה לתל-אביב ומשם לרעננה, שם הוא מגדל שלושה ילדים. את זמנו הפנוי מקדיש ורשבסקי למשולש האהבה הלא-סודי שלו – ספורט, אופניים ומוזיקה.

"אתה מצפה למנכ"ל מיושב, איש כספים, איזה רואה-חשבון חנון, ובפנים בוערת תשוקה של ילד פרחים שאוהב דיסטורשנים וגיטרות שקורעות את המעיים. זה חלק מהקסם שלו כמנכ"ל", מתאר אותו איתן מרקוביץ', עורך הספורט ב"הארץ". ורשבסקי הוא מעריץ של הרולינג-סטונז, חזר לאחרונה מהופעה של ברוס ספרינגסטין באנגליה, וטורח לנסוע לחו"ל לפחות לשתי הופעות בשנה. הרכב והבית מלאים בדיסקים, אם כי המנכ"ל לא משתמש באייפוד, מעיד אייל פאר, סמנכ"ל "הארץ" וסגנו של ורשבסקי. "תן לו גאדג'ט או כדור בראש, הוא יעדיף כדור. הוא טכנופוב. אין לו ברירה כי הוא מחובר למחשב, אבל מיילים ואסמסים זה הכי רחוק שלו".

על התשוקה למוזיקה העיד ורשבסקי בעצמו בטקסט נדיר שכתב למוסף "גלריה" של "הארץ", בעקבות נסיעה לקונצרט איחוד של להקת לד-זפלין בסוף השנה שעברה. בטור שכתב מתאר ורשבסקי את ילדותו העמלה ("כדי לקנות תקליטים התחלתי לעבוד: מהלימודים הביתה, לאכול ולהחליף בגדים, וקדימה לפרדס. קטיף אשכוליות זו עבודה לא ממש נעימה, אבל צלילי הטרנזיסטור הזכירו לי את המטרה") ואת הקשרים החברתיים הנוכחיים שלו, שבהם השתמש להשגת הכרטיס הנדיר להופעה ("בספטמבר, כשהלהקה הודיעה על הופעה חד-פעמית בלונדון, היה לי ברור שיהיה מה שיהיה, אני את ההופעה הזאת אראה [...] לא בחלתי בכלום – קשירת קשרים חדשים וחידוש קשרים ישנים, חנופה והבטחות, הכל כדי לקנות כרטיס").

ימי שישי של ורשבסקי מוקדשים לטרנד המשותף, כנראה, לרבים מבכירי "הארץ" בעבר ובהווה – רכיבת אופניים. שלא כמו הבוס, עמוס שוקן, המעדיף אופני כביש, ורשבסקי אוהב את זה הארד-קור: הוא וחבורתו רוכבים בשטח, על אופני הרים, באזור הכרמל והרי מנשה. "כולנו חברים באותו מעמד בערך", מספר פאר, הרוכב גם הוא. "הוא רוכב מעולה. הוא אמנם לא מתקן את הפנצ'רים, אבל כל אחד עושה את מה שהוא טוב בו. יש לנו תיק כבד עם עוגות, והוא החליט שהוא סוחב אותו. הוא בכושר מעולה. אנחנו רצים יחד כשעה כמעט כל יום".

אייל לינור, יועץ אסטרטגי לשיווק ומיתוג (בין השאר ליווה את תהליך ההקמה של העיתון הכלכלי "כלכליסט", המתחרה בעיתון הכלכלי "דה-מרקר" מבית "הארץ"), נמנה גם הוא עם חבורת הרוכבים: "יוסי מתאמן הרבה במכון ועושה ספינינג. יש לו כושר של סוס. הוא מאוד תחרותי ברכיבה. הכל אצלו אישי. אם עקפת אותו, הוא זוכר את זה. אנחנו צוחקים בינינו מי השיג את מי, מי חיכה למי".

אבי סולומון, העורך הראשי של רשת "העיר" (שמה הנוכחי של רשת שוקן), מספר כי בתקופה שבה ניהל ורשבסקי את "כלבו", הוא היה פרצוף קבוע ביציע במשחקים של מכבי חיפה. "עכשיו פחות, אבל הוא עדיין אוהד, לא מהקומץ, אבל אוהד. אנחנו רואים יחד הרבה כדורגל". פאר מספר כי נוסף לאהבתו לכדורגל, "ורשבסקי הוא אוהד אדוק של הפועל עפולה בכדורסל. הוא נוסע ותורם מזמנו ומרצו לקבוצה. הוא אוהב קבוצות אנדרדוג ושונא קבוצות וינריות".

ייתכן והאהבה של ורשבסקי לכדורגל היא שהולידה ב-1998 את הניסיון הכושל של רשת שוקן להיכנס לתחום שבועוני הספורט עם "ראשון", שבועון כדורגל שהופץ בעיקר למנויים. העיתון, בעריכתם של אורי שאלתיאל ואיתן מרקוביץ', נסגר אחרי כשנתיים. "הבעיה של 'ראשון' היתה שדווקא ורשבסקי, איש השיווק המעולה, חשב שהעיתון יצליח להביא הכנסה בעיקר ממנויים. נוסף לכך, מערך החלוקה היה גרוע. העיתון היה ללא מודעות במשך חודשים ארוכים, וכששמו לב למאזן, זה היה מאוחר מדי. אירוני שבדבר שאהב כל-כך, הוא נכשל", מנתח עורך בכיר לשעבר בקבוצת "הארץ". שאלתיאל, כיום עורך "העיר", מציע הסבר אחר: "מההתחלה היו מודעות, והרבה. נגמר תור הזהב של העיתונות המקומית, האינתיפאדה היתה בשיאה, וכמו שנסגרו עיתונים אחרים, גם אנחנו נאלצנו לסגור".

עורכי "ראשון", יחד עם עוד מספר מצומצם של עורכים וכתבים, בעיקר מתחום הספורט, כונו ברשת "נערי ורשבסקי"- אנשי אמונו של המנכ"ל, שדאג לקידומם. "אין לי בעיה שיוסי טיפח אותי", אומר מרקוביץ'. "להפך, אני גאה בזה. הוא מטפח אנשים אך ורק בגלל כשרונם המקצועי. ומעבר לזה, לא את כל התפקידים קיבלתי בגללו. יש לו עין חדה לכשרונות".

הקשרים של ורשבסקי הם שם דבר. "כבר יותר מ-15 שנים שהוא מכיר מקרוב את כל הפרסומאים הכי בולטים, וזה בהחלט יתרון משמעותי לקראת התפקיד החדש. עם אחדים מהם הוא ביחסי חברות מעבר לקשרים המקצועיים", אומר רבי, שגם במקרה שלו הוביל הקשר המקצועי עם ורשבסקי לחברות קרובה. "הוא מתחכך עם הרבה אנשי הון ופוליטיקאים מעצם תפקידו, אין לו ברירה", אומר וייץ. "הוא מעולם לא פנה אלי גם כשידעתי בדיעבד שעסקתי באנשים שהוא מכיר. לפעמים הוא היה מתקשר ואומר, 'אתה לא יודע באיזה לחץ עמדתי'. יש לו את הקודקס האתי".

אחת לחודש בערך פותח ורשבסקי שולחן עם יעקב שחם; ציון פרץ, המשנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות"; אלי עזור, מבעלי צ'רלטון ו"הג'רוזלם פוסט"; ומודי פרידמן, מנכ"ל ערוץ 10, שוורשבסקי עתיד להחליפו. "בחרנו את מסעדות הבשר הכי טובות שיש, כל פעם מישהו אחר מזמין. מדברים על פוליטיקות, חתיכות וקשקושים. על הכל חוץ מעבודה", מתאר שחם את המפגש בין המנהלים מגופי התקשורת היריבים. "כל מי שבדרך למעלה, יש לו קשרים. כמו בחיים, חלק מההצלחה בא על חשבון אחרים. כשאתה שר, דפקת 500 פוליטיקאים, דחפת אנשים הצדה. גם כאן ככל שאתה עולה יותר, אתה דוחף אנשים למטה. לא אופתע אם יש אנשים שפגע בהם, אבל לא תמצא אנשים שרימה אותם".

פירק את "הארץ" כדי לממן את "דה-מרקר"?

בראשית 2004 מונה ורשבסקי לתפקיד מנכ"ל "הארץ", כשהוא מותיר את המועמדים האחרים מאחור. עמי קדם, סמנכ"ל המודעות ב"הארץ", שהתפטר אחרי שהפסיד לוורשבסקי את התפקיד, מפרגן: "הוא מנהל תותח. ידעתי שאני לא אהיה המנכ"ל, אני לא במיליה. תראה מה הניסיון שלו, בחור עם הרבה אמביציה. הוא עשה מהפכה. ביום שידעתי שהוא מתחרה הייתי בחוץ. אני לא נלחם בקירות".

כניסתו של ורשסבקי לתפקיד לוותה בשינויים מערכתיים שנחום ברנע כינה "מסע טיהור". עורך העיתון חנוך מרמרי, סגנו יואל אסתרון והמנכ"ל יוסי קאסוטו עזבו את העיתון. ברקע עמד המיזוג שכפה שוקן בין המוסף הכלכלי של "הארץ" ל"דה-מרקר", שיצר מאזן כוחות חדש בקבוצה. מעמדו של גיא רולניק, מייסד "דה-מרקר", הלך והתחזק עד שהשנה מונה ל"סגן המו"ל", תפקיד שנתפר במיוחד בשבילו.

על ההצלחה השיווקית של "דה-מרקר" חתום רולניק, אבל מה מקומו של ורשבסקי בסיפור? תלוי את מי שואלים, כמובן. "יש איזה ניסיון פטתי לנכס לו את הצלחת 'דה-מרקר'", טוען עורך בכיר לשעבר ברשת שוקן, "אבל זו הצלחה של גיא רולניק שוורשבסקי שיחרר לו משאבים מ'הארץ'. הוא פירק את 'הארץ' כדי לממן את 'דה-מרקר'".

רולניק עצמו דווקא מפרגן: "הוא היה הכוח המניע והרוח החיה בכל הצד המסחרי של המהלך של 'דה-מרקר'. אולם תרומתו לא התמצתה רק בפן המסחרי. הוא מתמצא וחי את צד התוכן והמערכת, מכבד ומוקיר את חשיבות העצמאות המערכתית".

עורך בכיר לשעבר ב"הארץ" מנתח את היחסים בין השניים: "כלפי חוץ זה היה טוב מאוד, אבל אני לא משוכנע שזה המצב. גיא מדבר בשפה של יוסי. מצד שני, גיא מאוד דומיננטי ולא ניתן להשפעה, בניגוד לעמוס, שאתה יכול לשבת עליו".

על יחסיו של ורשבסקי עם שוקן מעיד ערן וולקובסקי, מי שהיה עד לשבועות האחרונים הגרפיקאי הראשי של "הארץ" ומקורב בעצמו לשוקן: "הוא זוכה להערכה גדולה מצד שוקן. אני לא יודע אם זה טוב או רע אפילו. עמוס התחשב גם בטעמיו והמלצותיו באגף המערכתי. הוא מאוד מעורב ומשתף אותו בהתלבטויות. זה לא נפוץ. בדרך-כלל אומרים לך: אתה מנהל, תספור מטבעות, ודברים אחרים נעשה עם המשוררים".

עורך בכיר לשעבר בקבוצת "הארץ" מסביר את הסימביוזה באופן הבא: "לאינטלקטואל בעל מזג מרכז אירופי נאור ואנין, העסוק ברכישות לאוסף אמנות, מתאים שיהיה לצדו איש כמו ורשבסקי, שיעשה עבורו עבודה מלוכלכת ויעבוד הפוך מכל עקרונות העיתונות ששוקן מייצג". ניר בכר, עורך מוסף "הארץ", חושב אחרת: "מבין המנהלים שאיתם עבדתי בעשרים שנותי בעיתונות, ורשבסקי היה הלהוט והמחויב ביותר להצלחת העיתון והמערכת. למרות המעורבות בהיבט הניהולי של עבודת המערכת, הוא מאמין גדול בחופש העיתונות, ותמיד עודד ופירגן לתחקירים והישגים עיתונאיים".

כניסת המשקיע הגרמני לקבוצת "הארץ" לפני שנתיים הביאה את ורשבסקי להתייצב נחרצות כנגד שוקן. ורשבסקי, שסבו וסבתו משני הצדדים נספו בשואה, התנגד למהלך. עורך בכיר לשעבר ב"הארץ" אומר: "לדעתי, הוא היה על סף עזיבה, והדברים לא חזרו להיות מה שהם. הוא לא נוסע במכוניות גרמניות ולא נוסע לבקר שם. הוא עשה הכל כדי להתנגד לצירוף שלהם, ובסוף החליט להישאר. לא היה לו קל, וחלק גדול מהמוטיבציה שלו פג". מקורביו של ורשבסקי טוענים כי הוא מעולם לא התנגד למהלך.

נחיתתו של ורשבסקי לכסאו של החבר הקרוב מודי פרידמן, כמנכ"ל ערוץ 10, עתידה להיות נחיתה רכה. פרידמן ימשיך להיות בסביבה תחת התואר החדש, סגן היו"ר. "עובדי ערוץ 10 יכולים לקוות שוורשבסקי יצליח לשחזר בטלוויזיה את שעשה בשלוש השנים האחרונות בעיתון 'הארץ'. עובדי ערוץ 2 צריכים להיות מוטרדים יותר", אומר רולניק.

קשה לקבוע מה הניע את ורשבסקי להחליף תפקיד. האם היתה זו כניסת המשקיע הגרמני, הכוח שצבר רולניק עם מינויו לסגן המו"ל, העייפות המצטברת משני עשורים בקבוצת "הארץ" או ההצעה המפתה להחליף את פרידמן בערוץ 10 – מה שברור הוא שוורשבסקי כבר הפנה את הכידון ושועט לשם בכל הכוח. מאחוריו משאיר ורשבסקי עיתון שונה מזה שקיבל לידיו. המציאות שבה גרשום שוקן היה מקבל מכתב תלונה מאחד המנויים ומגיב בביטול כי "הוא אינו ראוי להיות מנוי על 'הארץ'" השתנתה ללא הכר. הקורא הוא המלך. קבוצות מיקוד משפיעות על החלטות ההנהלה, דוגמניות וכוכבניות מופיעות על שערי העיתון והמוספים, חלק מהמוסף היומי כבד הראש בוטל, והלוגו והעמוד הראשון נמכרים מדי פעם למודעות מסחריות. יהיה מוגזם להניח על הכתפיים (גם אם הן רחבות) של ורשבסקי את מלוא האחריות לבחירות השיווקיות הללו, אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהן יצאו אל הפועל בתקופה שבה הוא מילא את התפקיד הניהולי הבכיר ב"הארץ".

עמוס שוקן, מודי פרידמן ויוסי ורשבסקי עצמו סירבו להגיב לכתבה.