ביום מעונן אחד באמצע פברואר התבשר עורך "הארץ" היוצא, חנוך מרמרי, שההנהלה החליטה להחליף את סבי, בעל הזכיון על המזנון בבניין. גם אותו. "המהפכה הושלמה", אמר מרמרי בחיוך קטן, רווי אירוניה, חיוך של אדם שיודע לקחת את המציאות שקרסה סביבו בפרופורציה, בנקיון דעת, חף מזעקות שבר, חף מרחמים עצמיים.
מה שהתרחש בצמרת עיתון "הארץ" בחורף 2004 לא היה תהליך מקובל, צפוי, של חילופי גברי. זה היה מסע טיהור. בתוך שבועות התפטרו, ליתר דיוק התפוטרו, מנכ"ל העיתון יוסי קאסוטו, העורך מרמרי והמשנה לעורך, יואל אסתרון. "הארץ" לא ידע זעזוע כזה מאז 1935, כאשר זלמן שוקן, מעשירי היהודים בגרמניה, רכש את העיתון, שילח את עורכיו ונתן אותו במתנה לבנו, גרשום.
51 שנה, מ-1939 עד מותו ב-1990, היה גרשום-גוסטב שוקן בעל-בית יחיד ב"הארץ", בעלים ומו"ל ועורך ראשי. הוא היה עריץ נאור - ביישן ותקיף, רחב דעת וקצר פתיל, איש שתענוג היה להכיר אותו וקשה לעבוד תחתיו. הוא השאיר מאחוריו מורשת גאה, מושרשת, השקפת עולם וסגנון, מה שנוהגים לכנות בעיתון עד היום "רוח הארץ". במדינה שיש בה יותר עמותות-למורשת מאשר מורשת, התופעה הזאת ראויה לקנאה.
גרשום שוקן והמורשת שלו, גרשום שוקן והמשקעים שהותיר בלבו של בנו, עמוס, שקיבל את העיתון בירושה, ממלאים תפקיד נכבד בדרמה הנוכחית. אחרי שמקלפים את הנימוקים האישיים, המקצועיים והפוליטיים למה שקרה, נותר בן שנאבק בצלו הענק של אביו. מעכשיו "הארץ", לטוב או לרע, הוא עיתון בסימן עמוס.
כשביקרתי את מרמרי בבניין הדחוס, העגום למראה, שברחוב שוקן, הוא ישב עדיין בחדר העורך, מול חדרו של המו"ל. תמונתו של שוקן הזקן קישטה את כותל-המזרח. "היה לי המזל", אמר, "לרשת עורך שהיה גם מו"ל וגם ידע כל דבר טוב מכל אחד אחר. אומרים שכאשר נכנסים לנעליים גדולות יש לאן לגדול".
הוא שולח מבט אירוני אל הטראומה שליוותה את חילופי העורכים: העורך שקדם לו הלך בדרך כל הארץ. "לדייוויד לנדאו, העורך שיבוא אחרי, אין מזל כזה".
מרמרי, 56, גרפיקאי בהכשרתו, רוכב אופניים בתחביבו, היה חבר, יחד עם ב. מיכאל, אפרים סידון וקובי ניב, בצוות שכתב את "זו ארץ זו", מדור הסאטירה המשובח שהתפרסם ב"העולם הזה". כשהיה עורך "העיר" המציא תל-אביב חדשה שהיתה קיימת רק בדמיונם של אלה שלא גדלו בה. עמוס שוקן הביא אותו אל "הארץ" כמשנה-לעורך - במונחים של אז, מינוי מפתיע למדי. שנתיים וחצי היה סגנו וחניכו של גרשום שוקן, ו-13 שנה כיהן כעורך ראשי. הוא והמשנה שלו, יואל אסתרון, הפכו את "הארץ" מעיתון רזה, נרגן, מנוכר להוויה היומיומית של רוב החברה הישראלית, לעיתון סקרן, פתוח לדעות שונות, מנומק. הלהט שדעך, וחבל שדעך, בעמודי הפובליציסטיקה, התאזן בהרחבת היריעה בעמודי החדשות ובמוספים.
במהלך השנים שערותיו של מרמרי האפירו, ודעותיו עברו מהשוליים של השמאל אל הזרם המרכזי שלו. עמוס שוקן עבר תהליך הפוך. הוויכוח חצה את השולחן בישיבות הנהלת המערכת, והגיע לשיאו במאמר שפרסם המו"ל, ובו תמך, בניגוד לעמדת העיתון, בחיילים שמסרבים לשרת בשטחים.
נוח להציג את הפיצוץ שחל ביניהם כמחלוקת לשם שמים. אולי נוח מדי: כדרכם של סכסוכים, השקפת העולם היא לא הרבה יותר ממעטפת. היתה ביניהם חברות קרובה, והיא החמיצה. שוקן גמר אומר לממש את זכותו כבעלים. הוא עשה את זה כמקובל בשיטת הניהול הישראלית: לא בהדחה גלויה, החלטית, אלא בהקזת דם מתמשכת, שגורמת למענה סבל לא פחות משהיא גורמת לקורבנו. המהלך שלו היה סופר-לגיטימי. ימים יגידו אם היה מהלך חכם.
חנוך מרמרי. המהפכה הושלמה
שנים מוטרדים כאן משפטנים וחכמי מדע-המדינה בשאלת הבעלות הצולבת: מה הנזק שנגרם לדמוקרטיה הישראלית מהעובדה שמשפחות בודדות שולטות בחלק גדול משוק התקשורת. נכתבו מחקרים. שודלו חברי כנסת. שורבטו חוקים. המאמץ היה הירואי, אבל לא בטוח שהגברת והאדונים המלומדים שמו את אצבעם על הבעיה הנכונה.
משושלת לשושלת, מעיתון לעיתון, ממשבר למשבר, נדמה שהבעיה כאן איננה בעלות צולבת, אלא בעלות שרירותית, יצרית, לא שקולה. העיתונים מרבים לדרוש מהפוליטיקאים לעשות את מעשיהם בשום-שכל, בשקיפות, תוך התחשבות באינטרסים האמיתיים של הלקוחות שלהם, הבוחרים. למרבה הצער, המו"לים נוטלים את השראתם לא מהטפות עיתוניהם אלא מעלילותיהן של טלנובלות.
"שנתיים וחצי הייתי שוליה אצל גרשום שוקן", אמר מרמרי. "למדתי ממנו, שמכל הכובעים שהוא חובש בעיתון, זה של העורך הוא החשוב ביותר. הביטוי הרווח היה שחופש הביטוי של ’הארץ’ הוא חופש הביטוי של העורך שלו. הרוח הזאת עדיין מרחפת כאן.
"עורך הוא כמו היועץ המשפטי לממשלה: הוא מתמנה על-ידה, אבל הוא לא תלוי בה, לא כפוף לה ולא אסיר-תודה.
"כמחצית מ-350 העיתונאים שעובדים כאן הם עורכים. יש בעיתון הסכמה מובנית, שהתוצר הוא שילוב של מה שכתב הכותב ומה שערך העורך. לפעמים המרכיב החשוב מביניהם הוא מה שהקורא לא רואה, מה שבשלב העריכה נמצא בלתי ראוי לפרסום. העורך הראשי הוא מקור הסמכות של כולם.
"המו"ל צריך לתת לעורך סביבה סטרילית, מרחב פעולה שמוגבל רק על-ידי לחצים ארגוניים.
"כל עוד העורך והמו"ל רואים דברים עין בעין קל להתגבר על מחלוקות. השאלה היא מה קורה כאשר מתגלעת מחלוקת מהותית. אם אי-אפשר למצוא פתרון, העורך חייב ללכת. זאת המסקנה הסופית.
"במשך השנים התפתחה בינינו ידידות קרובה, חברות, והיא דחתה את הפעלת המנגנון הזה. הקטטות היו חבריות, משפחתיות. ייתכן שמוטב היה להכריע קודם, בצמתים אחרים".
מרמרי הבטיח מראש שלא יאמר כל מה שעל לבו, והוא עומד בזה יפה. הוא נמנע מלדבר על היחסים שהורעלו, נזהר מלרכל. היו קלקולים בחיי היום-יום, היו התעמרויות תקציביות. הקש ששבר את גבו היה ההחלטה של המו"ל למזג את המוסף הכלכלי של העיתון באתר האינטרנט "דה מרקר" שיושב מחוץ לעיתון. בעיניו של שוקן זאת היתה החלטה נדל"נית: אגף מסוים זז מבניין אחד אל הבניין שממול. לא ביג דיל. היתה בה גם היענות לרצונו של אחד מטובי הכותבים בעיתון, גיא רולניק, שחתר לעצמאות.
מרמרי ראה בהחלטה פגיעה קשה בסמכות העורך: חלק מרכזי בעיתון יינתק ממנו. רוח הצוות, האחדות הפנימית, תיפרם. יהיו שני "הארץ". העיתון יידבק במחלתם של עיתונים אחרים, שבהם מוספים מסוימים הם ממלכה פיאודלית שמנהלת מלחמת-עולם נגד שאר העיתון.
הוא התעקש. אילו היה בשנתו השנייה או השלישית כעורך, אולי היה משלים, אבל לאחר 13 שנה בתפקיד, למעשה, לאחר 16 שנה, המחיר היה גבוה מדי. גם שוקן התעקש. רצונם של אנשי "דה מרקר" היה יקר ללבו. או להפך. אחדים מבכירי העיתון משוכנעים, ששוקן ניצל את משבר "דה מרקר" כדי לכונן בעיתון יחסי כוח חדשים. היתה לו פרשנות משלו למורשת אביו: לא העורך שולט בעיתון; שוקן שולט בו.
"בשנת 1988", אומר מרמרי, "כשעברתי בחיל ורעדה במסדרון הזה, היו לעיתון שמונה עמודי חדשות ושישה עמודי חלק ב’ וזהו. הסביבה היתה עיתונות מפלגתית וערוץ 1 ו"ידיעות אחרונות" שהיו מדורות השבט, ו"מעריב" שהיה בדעיכה. היה גם "גלובס". התפתחנו מול "גלובס", מול "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ומול הטלוויזיה המסחרית, במאבק על מודעות. גם מול האינטרנט. אלה היו הטריטוריות החדשות".
תוך כדי כך קרה לך משהו, אמרתי. דעותיך השתנו.
"כן", אמר, "קרה. אני כבר לא טהרן. השנים לימדו אותי להיפתח בפני רעיונות חדשים, זוויות חדשות. לא להסתפק במלמול אותן מנטרות".
אולי, הצעתי, השינוי הזה התחולל בגלל השנים שצברת מאחורי שולחן העורך. תהליך דומה עובר על כתבים. יום-יום אנחנו מוציאים לאור מוצר שהוא רחוק משלמות. בתנאים כאלה קשה לדרוש שלמות מאחרים.
מרמרי הנהן. "אין דבר מושלם פחות מעיתון יומי", אמר. "מה שאתה קורא זה במקרה הטוב הדבר הכי טוב שיכולנו לעשות.
"זה לא מקרי שקודם באה אצלי הסאטירה. זה טבעי אצל אדם צעיר. זה מתבקש. יש גיל שבו אתה טוטלי. מוקצן. אתה טהור כשלג".
ב. מיכאל, אמרתי, עשה סאטירה יחד איתך. הוא מוקצן היום כפי שהיה אז.
"ב. מיכאל הוא תבלין אחד במרק רב-טעמים", אמר מרמרי. "מאוד חשוב שיהיו כאלה, אבל הם רק תבלין".
מבלי משים עבר מתיאור דעותיו שלו לתיאור דעותיו של העיתון. זה גורלו של עורך שלוקח את עיתונו ללב: הוא והעיתון נעשים במשך השנים כל-כך דומים, כל-כך קרובים, שקשה לדעת מי השתלט על מי.
"בשנים האחרונות עשינו הרבה מפגשים פרונטליים עם קוראים. אחרי שמנקים מהמפגש את כל מה שלא נוגע לעניין, קולטים מסרים. אתה מבין שאתה חייב להגיע אל הקוראים. להיות בלתי נעים לפעמים, להתריס, לקומם, ועם זאת להקשיב".
קשה לנהל מאבק לחיים-ולמוות נגד הכיבוש, כשבמוסף "גלריה" בודקים לעומק את עפיצותו של יין חדש. בתקופת כהונתך, אמרתי, עבר "הארץ" מבורגנות כועסת לבורגנות מיושבת, פרברית.
"לצד הצורך להתגייס אינטלקטואלית למאבקים", אמר מרמרי, "צריך לקיים את הנורמליות. נורמליות היא גם קונצרט בפארק. אני לא בעד להחשיך את הפנסים. החברה הישראלית מתהווה בתוך הסכסוך. צריך לתעד אותה, לשמור עליה.
"לעיתון ’העיר’ קרה בזמני דבר קסום. היה רגע של הפריה מעגלית: תל-אביב הפרתה את העיתון והעיתון הפרה את תל-אביב, ואי-אפשר היה לדעת מי יצר את מי. הייתי שמח אילו יכולתי לומר ש’הארץ’ מתקרב לזה. שהוא מעיף מבט מורכב אל החיים. שהוא מגלה סובלנות למצבים מסובכים. שהוא מפרק דמגוגיות מהמטען העודף שלהן. שהוא כותב בקור-רוח אנליטי. ויחד עם זה, שהוא המסיבה הכי טובה בארץ, הכי טובה בעיר".
היו אצלכם אנשים שחשבו אחרת, אמרתי. אורית שוחט, למשל, שבתקופתך הפסיקה לכתוב. האם הוויכוח בצמרת המערכת, בין פוסט-ציונים לציונים, בין לוחמנים יותר ולוחמנים פחות, הרחיב את הקרע הפנימי?
להפתעתי, מרמרי השיב בשלילה. "הוויכוח הפוליטי הוא לא מהות העניין. הוא אפילו לא ברקע. ’הארץ’ הוא עיתון שמופיע למעלה משמונים שנה. הוא השכיל להישען תמיד על תשתית מוצקה במרכז הדיון הציבורי. זאת אחת המטרות העיקריות שעמדו בפני: בתקופה כל-כך מסוכסכת ומפולגת להשאיר את העיתון במגרש, לא בשוליים שלו.
"אני לא חושב שיש בצוות הכותבים של העיתון מחלוקות עמוקות לגבי שאלות מיידיות שנוגעות לפתרון הסכסוך. אין פילוג רעיוני. יש ויכוח על ניואנסים. גדעון לוי והשותפים להשקפותיו הם חלק אורגני מ’הארץ’. הם צמחו בתוך ההוויה הזאת.
"היה ויכוח על סרבנים. אז היה ויכוח. סו ואט. עיתון שרואה את המדינה כחברה ממוסדת, מסודרת, במובן הטוב של המלה, לא יכול לגלות הבנה לסרבנות כזאת. לעמוס שוקן היתה דעה אחרת. אז הוא כתב את דעתו.
"מה שמהותי הוא לתת ביטוי לכל נקודות ההשקפה. זה לא אומר שלעיתון אין אוריינטציה. יש הבדל בין דעה של עיתון לבין טהרנות שלא משאירה מקום לדעות אחרות.
"כאשר חייל חטף לבנה בקסבה של שכם גרשום שוקן שאל: מה החייל עושה שם בכלל. את זה אנחנו שואלים כבר שלושים שנה. אבל העיתון של היום, של מחר, צריך לשאול שאלות יותר פרטניות: למה עמד החייל איפה שעמד ומי המפקד ששלח אותו לשם. אנחנו לא ביטאון של תנועה רעיונית".
האם אין, שאלתי, ויכוח בין הרצון לשרת את הקורא לבין הרצון לגייס אותו?
"קודם כל אנחנו רוצים לעורר את תשומת הלב שלו", אמר מרמרי. "רק אחר-כך אנחנו רוצים להשפיע.
"הוויכוח היותר מרתק שמתרחש ב’הארץ’ הוא על הנושא החברתי. לעיתון יש קו מסורתי בנושא הזה. בשנים האחרונות הבאנו אנשים שחלקו עליו: אריה כספי המנוח, חנה קים ואחרים. אבל גם הוויכוח הזה לא היה קשור במישרין למה שקרה.
"עיתון הוא ויכוח בתנועה. אתה שם את התצלום של נינט טייב בעמוד הראשון, ויש לך שלושה ימים של ויכוח במערכת, האם לשים את נינט טייב היה נכון או לא נכון. כל הוויכוחים האלה מבורכים, אבל לא עליהם היתה המחלוקת.
"בכנסים שאני משתתף בהם מפעם לפעם עולה השאלה, האם הקורא הוא המלך של העיתון. אם כן, אין גבול להתרפסות, צריך לפנק אותו ולדגדג אותו בכל מקום אפשרי. יש הרבה עיתונים בעולם שזאת דרכם.
"אני הצגתי משנה חלופית: אנשים רוצים להיות מופתעים. מאותגרים. להתרגז. תודה לאל, יש הרבה קוראים שמקיימים איתנו יחסי אהבה-שנאה כאלה. לפעמים עיתון צריך לעמוד מול קוראיו. אני מדגיש וחוזר ומדגיש: לפעמים.
"אתה לא יכול להתנשא על קוראיך. לחנך אותם. להטיף להם. העיתונאים שמגיעים היום למקצוע צעירים מאוד, ברנז’אים מאוד. אנחנו ניסינו לשקף גוונים בחברה שלנו שרחוקים מהם, להגיע לקהלים חדשים, לפריפריה, לאליטה של ערביי ישראל, לדתיים שרואים את עצמם כקהילה דתית - דבר ש’הארץ’ תמיד התנגד לו".
מדוע, שאלתי, לא ילך "הארץ" בעקבות "אינדיפנדנט" ו"טיימס" הבריטיים, ויוציא במקביל מהדורה בפורמט טבלואידי, עממי, שווה לכל נפש, כמו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". האם לא אבד הכלח על העמודים הגדולים, הכבדים?
"אנחנו מסתכלים על זה ברצינות", אמר מרמרי. "השאלה פתוחה, אם הצלחת הקטנת הפורמט בבריטניה היא מצב אמיתי או רק מצב זמני, תוצאה של סקרנות ראשונית. כאשר חותכים את הפורמט אי-אפשר להישאר עם הכותרות הארוכות, המפורטות, של עיתון גדול. מוכרחים לקצר. נותנים כותרות של שתי מלים: ’אוטובוס המוות’, ’קציר הדמים’, ’סכין בגב’. זה עיתון לגמרי אחר".
ואולי, אמרתי, כל ההפקה המסורבלת שתחילתה בכריתת יערות בקנדה, ייצור נייר, עריכה, עימוד, הדפסה, הפצה, הבאה אל פתח הדירה, כל זה סופו לתבוע בים האינטרנט. המון אנשים צעירים מסתפקים בצג המחשב.
"אני לא בטוח", אמר מרמרי. "יש גם תחזיות הפוכות. בכל מקרה, ההון של העיתון הם העיתונאים שלו, לא אמצעי הייצור. גם אם הנייר מת, ואני לא בטוח שהוא מת, או הפורמט התיישן, העיתונאים הם הנכס".
מרמרי המליץ לשוקן למנות במקומו את סגנו, יואל אסתרון. שוקן העדיף את דייוויד לנדאו, עיתונאי מנוסה, משכיל, נבון מאוד, אבל רחוק מהעולם הצברי, התל-אביבי, החילוני, שבו גדלו רוב קוראי "הארץ" ורוב כותביו. מינוי מעניין. הספקולנטים במערכת "הארץ" מאמינים שזהו שלב ביניים בדרך למינוי בנו של עמוס שוקן, רוני, היום כתב כלכלי בגלי-צה"ל, לעורך העיתון. עד לרגע הזה יעברו הרבה שנים.
"יש דבר אחד שגורם לי אושר במינוי של דייוויד", אומר מרמרי. "הוא עונה על הסיסמה: ’הארץ, לא מה שחשבת’. הוא דו-תרבותי כמו אנשי הדור הקודם במערכת. אני שמח שהוא מייצג פן יהודי במובן הרחב, האוניברסלי, הסובלני, הסולידרי. לצורך האתגר אני שמח שעורך ’הארץ’ הוא חובש כיפה".
מאוד מנומס מצדך לומר את זה, אמרתי. מאוד נבון. מרמרי שלח אלי את המבט האירוני שלו, קצת עצוב, קצת מבודח. הוא הזכיר לי שכאשר מונה למשנה לעורך, לפני 16 שנה, התפרסמה בעיתון שערכתי כתבת דיוקן עליו, תחת הכותרת "הארץ שלו". "הארץ" כבר לא שלו, ואולי אף פעם לא היה. "הארץ" קידש תמיד את זכות הקניין, מעל כל זכות אחרת.
אשר למרמרי, ב-15 באפריל הוא יסיים את תפקידו, ידווש להנאתו על אופניו, ויתמסר לכתיבה מעל דפי "הארץ". הוא יהיה כותב מצוין.
גיליון 49, מרץ 2004