אריה דרעי, 1997 (תמונת ארכיון)
נאשם 1
"חמורה עבירת השוחד שעובר עובד הציבור. היא משחיתה את המידות במדינה ובמינהל הציבורי. לא לחינם קבע המחוקק [...] לעבירה של לקיחת שוחד עונש מרבי של שבע שנות מאסר. 'לא תיקח שוחד כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים' (דברים, י"ז, י"ט) – חוק לישראל הוא מיום היותו לעם. 'ושוחד לא תיקח', חזרה וציוותה תורת ישראל (שמות, כ"ג, ח'). איסור לקיחת שוחד הוא מצוות לא תעשה. מצווה נוקבת, חדה כתער.
"נביאי ישראל ראו בשוחד 'שורש פורה ראש ולענה' (דברים, כ"ט, י"ז). הם חזו חזות קשה אם חלילה יפשה נגע זה בעם. הנביא ישעיהו בן אמוץ מטיח באוזני ראשי העם בדורו: 'שריך סוררים... כולו רודף שוחד ואוהב שלמונים' (ישעיהו, א' כ"ב). אזהרה חריפה דומה השמיע בן דורו, הנביא מיכה המורשתי, באוזני 'ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל' (מיכה, ג' ט'-י"א). 'ראשיה בשוחד ישפוטו', התריע הוא, והוקיע את המושלים המעטים את מעשיהם הרעים במעטה כזב של יראת שמים.
"חכמינו עשו סייגים חמורים לאיסור השוחד. הם חייבו בו לא רק את לוקח השוחד המוזכר במפורש בתורה, אלא גם את נותן השוחד שאינו מוזכר בתורה: 'כשם שלוקח עובר בלא-תעשה, כך הנותן, שנאמר: 'ולפני עיוור לא תיתן מכשול'' (הרמב"ם, הלכות סנהדרין, כ"ג, ב'). הם כללו באיסור לא רק שוחד ממון, 'אלא אפילו שוחד דברים' (שם, כ"ג, ג'), שהוא אבק שוחד.
"עתה במדינת ישראל המתחדשת, חלילה לנו להיכשל במכשלה קשה זו. בית-המשפט העליון, האמון על מסורת נטועה זו בעם ישראל ועל עיגונה בחוק הכנסת, התריע חזור והתרע מפני הסכנה החמורה האורבת לעם ולמדינה אם יפשה בנו נגע זה.
"בית-המשפט העליון קבע כי עבירת השוחד מקעקעת את יסודות החברה, ממוטטת את ערכיה ומשחיתה את משטרה. על כן חייבת החברה לנהוג בנחרצות נגד עברייני השוחד: 'לא בכדי התריעו הוגי דעות, מנביאי ישראל ועד לימינו, על השוחד כרעה חולה מאין כמוה... רחמנות יתרה כלפי הפרט בכגון אלה עלולה לעלות כדי התאכזרות לחברה כולה, פן היא תשקע ביוון המצולה של שוחד ושל שחיתות'" (הפתיח לגזר הדין במשפט השוחד של אריה דרעי ב-1999. דרעי הורשע בקבלת שוחד של מאות אלפי שקלים וטובות הנאה שונות, ונגזרו עליו קנס של 250 אלף שקל וארבע שנות מאסר).
אני לא דתי
"דרעי חוזר ואומר שהוא חוזר לפוליטיקה", חורזת כותרת הגג לסקירה של יאיר אטינגר על שער "הארץ". כותרת הידיעה היא "מפחד מעובדיה, מאיים על ישי". "גם אתמול חזר אריה דרעי ואמר שהוא חוזר", כותב אטינגר. "כמעין ריטואל דו-חודשי, כשתקופת הקלון כבר מזמן מאחוריו, יו"ר ש"ס לשעבר עומד מדי פעם בראש חוצות ומכריז כי הוא חוזר לפוליטיקה". הפעם אמר זאת דרעי לאילנה דיין בראיון פומבי אתמול ב"ועידת הנשיא".
"אך בכל זאת שלושה פכים קטנים ראויים לציון בהצהרתו התקופתית", כותב אטינגר: חידוד האיום כלפי ש"ס בחינת "תחזיקו אותי, או שאקים מפלגה מתחרה", אף שפירוש הדבר הליכה נגד הרב עובדיה יוסף, מהלך שדרעי אינו מעוניין בו; הבימה הממלכתית שבה ניתנה ההצהרה (מה בעצם עשה שם העבריין המורשע?); העיתוי: "דרעי מיטיב לנצל את חולשתו של אלי ישי" על רקע תגובתו הרפה ל"מחאת הקוטג'" ודו"ח המבקר הצפוי על השריפה בכרמל.
"אריה דרעי משגר יריית אזהרה לש"ס: אני חוזר", נכתב בכותרת במעלה שער "ישראל היום". "בקדימה מרוצים, בימין מודאגים", נכתב בכותרת המשנה. ממילא מתיישבת עם זהותו הפוליטית של העיתון גישתו של מי שאמור היה להיות התחקירן הראשי שלו, מרדכי גילת, שלא פירסם בינתיים ב"ישראל היום" תחקירים שהשאירו רושם וצף עדיין על אדי תהילתו כעיתונאי שהפיל את דרעי. "פושע, ולכן פסול", נכתב בכותרת מאמרו היום על שער "ישראל היום". "דרעי הוא איש הפשע המאורגן השלטוני", קובע גילת.
גילת נוטה – שלא לומר נגוע – בפומפוזיות תיאטרלית מוגזמת בטוריו, אולם כשהוא מדביק את הכינוי "פשע מאורגן" לש"ס, נראה שהוא אינו מפריז. מי שהספיק לשכוח את שרשרת בכירי התנועה שצעדו אל בין כותלי הכלא בשנים שאחרי הרשעתו של דרעי, קיבל תזכורת לאופן שבו השחיתות מפעפעת בכל דרגיה של המפלגה בכתבה המונומנטלית והחשובה של גידי וייץ על חקירות המשטרה בפרשת הולילנד, שהתפרסמה לפני שלושה שבועות במוסף "הארץ" על פני עמודים רבים.
הנה קטע רלבנטי מהכתבה של וייץ: "בתחילת העשור הקודם נכנס ש' [עד המדינה בפרשת הולילנד] אל חדר האורחים רחב הידיים של הרב עובדיה יוסף בשכונת הר-נוף בירושלים. הרב בירך את ש', טפח על לחיו וניהל איתו שיחת נימוסין קצרה. 'האם הבנתי שיש ציפייה לעזרה כספית מאחורי אותה הזמנה לרב עובדיה יוסף?', שאל ש' רטורית את חוקרי המשטרה בחדר צר המידות במתקן החקירות של יאח"ה, כשמסר את עדותו, 'אני משיב שכן. הבנתי שההזמנה היא לא לשם שמים, אלא כדי לקבל כסף. הרב עובדיה הזמין אותי אליו הביתה וביקש עזרה לעמותות. שיכנעתי את הלל צ'רני [יזם פרויקט הולילנד] שראוי לעזור להם כספית'. את תרומתו למפעלותיו של הרב יוסף (בהמשך יתרום עוד כסף לרב) הסביר ש' ברצונו לקשור קשרי זהב עם נציגי התנועה שלוהקו בעמדות כוח שונות. מלבד זאת הוסיף ש' כי 'כל נציגי ש"ס במועצה הביעו תמיכה בפרויקט הולילנד' וכי 'אלי ישי מונה אז לתפקיד שר הפנים'.
"זמן קצר חלף ובנו של הרב, משה יוסף, האיש החזק בש"ס, שמתגורר עם אביו תחת קורת גג אחת, פגש את ש' בלובי של מלון המלך דוד בירושלים כדי לקצור את פירות הפגישה: 150 אלף שקל שיועדו למימון העמותות השונות של הזרם החינוכי של ש"ס. ש' נתן ליוסף המחאות פתוחות. חודשים ספורים לאחר שהעניק את התרומה לש"ס התברר לש', בעקבות חקירה שניהל רשם העמותות, כי משה יוסף הפקיד מחצית מסכום התרומה בחשבון הפרטי שלו. 'לא רציתי להיות מעורב בבדיקה שתוציא את הרב עובדיה בצורה שלילית', הסביר ש'. 'אני לא דתי, אבל אני מעריך את הרב, שהצליח להקטין את רגשי הנחיתות והקיפוח של חלק נכבד מהאוכלוסייה בישראל, החלטתי שאני לא מסוגל להחריב את ביתו, בייחוד שמשה יוסף הוא בנו האהוב שגר איתו. משה יוסף התקשר אלי וביקש ממני בשם הרב עובדיה יוסף לא לשתף פעולה עם החוקר של רשם העמותות'.
"החוקר מטעם רשם העמותות, חן ברדיצ'ב, סיפר כי בחקירה שניהל, טען יוסף באוזניו שהחשבון הפרטי משמש למעשה כחשבון של גמילות חסדים ועזרה לנזקקים. 'ראיתי תנועה גדולה של מזומנים אשר לא מאפשרת מעקב ופיקוח', הסביר ברדיצ'ב, שראה חלק מדפי החשבון הפרטי המסקרן. 'ההסבר של הרב לכך שהפעולות נעשות במזומן בהיקפים גדולים היה חיסכון בעמלות. זה נראה לי כהסבר דחוק. לא העמקתי לחקור כי חשבון זה לא היה חלק ממנדט החקירה'.
"גם למימון משפטו של אריה דרעי תרם ש' בשלהי שנות ה-90 מאות אלפי שקלים מכיסו, וגם הם התגלגלו, על-פי גרסתו, לכיסיו הפרטיים של בכיר בש"ס. בחקירתו סיפר ש' כי אחד מבכירי ש"ס בעבר גייס ממנו את התרומה השמנה, ושבדיעבד התברר לו, משיחות שניהל עם דרעי שנים מאוחר יותר, כי התרומה לא הגיעה, לצערם של השניים, למימון המשפט". יואל ניר, בביוגרפיה שכתב על דרעי, טען שעלות ההגנה על דרעי עמדה על סך של ארבעה מיליון דולר.
"סוף דבר – לפנינו תיק שוחד סבוך, המשתרע על כתב אישום בן למעלה מחמישים עמודים, ובו ארבעה נאשמים ועשרה אישומים. אף שהתסבוכת מבונה בתיק מורכב זה, המשפט בגינו התנפח לממדי ענק חסרי תקדים. הסיבה – הדרך שבה ביקש נאשם 1, הן במשטרה והן בבית-המשפט, לטעון לחפותו. נאשם 1 עורר ארץ ומלואה כדי להפיק הגנה שלא כדרכה. מטרתה – לעקוף את האמת ולייצר אמת אחרת מבית מדרשו. את זאת עשה נאשם 1, ביחד עם הנאשמים האחרים, בהמצאת ראיות ובטקטיקות לרוב, שחלקן בוארו לעיל, וחלקן עוד יבוארו בהמשך. סדרי הדין וההליך הפלילי בכלל שנועדו להבטיח משפט הוגן ויעיל, כדי להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, שימשו בידי נאשם 1 ובידי יתר הנאשמים שלא למטרתם" (סיכום פסק הדין במשפט השוחד של אריה דרעי, 1999).
מה אתם יודעים
אין מחלוקת היום בין העיתונים באשר לנושא העומד בראש סדר היום. הכותרות הראשיות של ארבעת היומונים המרכזיים בישראל מוקדשות לפרשת פלילים בעולם הכדורגל. "יו"ר ההתאחדות חשוד בפרשת הטיית המשחקים", נכתב בזו של "הארץ": "יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון, נחקר באזהרה", מפרטת כותרת המשנה, "מפכ"ל המשטרה הורה להקים צוות מיוחד, שירכז את חקירות השחיתות בכדורגל ויבדוק מעורבות של עבריינים בספורט".
נוסף ללוזון נחקרו בחשד להטיית משחקים ומתן שוחד בעלי קבוצת הכדורגל הפועל פתח-תקווה תומר סיני וגל חצור, שמעצרם הוארך; היו"ר דני לוי, שנמצא במעצר בית וחשוד בחשדות דומים; והמאמן לשעבר יובל נעים, שעצור בחשד לסחיטה באיומים של ראשי הקבוצה. איתו נעצר בחשד דומה העבריין בן כהן. המשטרה מכנה את הפרשה "הכדור המרכזי".
העיתונים האחרים מגישים כותרות צבעוניות יותר מזו של "הארץ": "רעידת אדמה בכדורגל" היא זו של "ישראל היום"; "החשד: העולם התחתון חדר לכדורגל" ב"ידיעות"; ו"כדורגל בחקירה" ב"מעריב". אני מודה שההיכרות שלי עם העולם המפואר של הכדורגל הישראלי פחותה מזו של הישראלי הממוצע (וגם מזו של הסקוטי הממוצע), ובכל זאת, הרגע הקצר שבו כותרות מדורי הספורט נכנסות לשדה הראייה שלי בדרך משקית הניילון לפח המחזור מספיק כדי לעורר בי תמיהה ביחס לתמיהות שמעלות היום כותרות העיתונים. בדיקה? חשד? וכי יש למישהו ספק בסימביוזה בין העולם העברייני ובין עולם הכדורגל? הלו, הייתם פעם באצטדיון?
זה לא רק אני. סימני השאלה, ה"בדיקה" וה"חשד" שמופיעים היום בעיתונים הם מן השפה ולחוץ, כמו תוספת ה"לכאורה" בידיעות על משפטו של אהוד אולמרט בעיתונים שאינם "ידיעות אחרונות". הפרשנים הכותבים היום על הפרשה, אלה במדורי הספורט ואלה שגויסו למילואים בעמודי החדשות, משתמשים בסימני קריאה בלבד.
יו"ר התאחדות הכדורגל אבי לוזון ביד-ושם, בשבוע שעבר (צילום: דוד ועקנין)
"אם מישהו הופתע – שיקום", כותרת טורו של אריה מליניאק על שער ספורט "ידיעות אחרונות". "לא שאני מטיל דופי ביושרו של אבי לוזון", כותב מליניאק מיד לפני שהוא מכנה את מינויו "מסריח" ו"קשור לשחיתויות". "שחקני ליגת-העל לא הופתעו מהחשדות הכבדים", נפתחת ידיעה של ליאב נחמני בכפולה הפותחת של "ישראל היום". "הכדורגל הישראלי מסריח כבר הרבה זמן", כותב בטור פרשנות באותה כפולה עורך מדור הספורט רביב שכטר. "כבר מזמן אני שרוי ברושם שמשהו רקוב במגרשים", כותב יוסי שריד במוסף הספורט של "הארץ" וקורא "לנקות את האורוות בפעם השנייה" (הפעם הראשונה היתה, כמובן, עת הוא עצמו ניקה אותן).
"קולקציה ירודה במיוחד של טיפוסים חסרי מעצורים, נטולי קודים מינימליים של התנהגות", כותב אביעד פוהורילס ב"מעריב" על מי שמאכלסים את מה שמכונה "ליגת-העל". "כל הזמן מקטרים על עיתונות שרואה שחורות, אבל הנה עובדות, עצור על גבי אזיק", כותב אייל לוי בספורט "מעריב" (תחקיר מעניין של המוסף נדחק מהכותרת הראשית מפני "רעידת האדמה" הלא מפתיעה: "משחקי אימון של קבוצות ישראליות הפכו לפסטיבל הימורים בלתי חוקיים" של "מהמרים באסיה שמקבלים שידור חי מאנשי קשר במגרש").
אילן משפטי גבוה מעט יותר מאלה, בעז אוקון, חתום על הטור הסמוך לזה של מליניאק בספורט "ידיעות": "תת-תרבות נטולת אתיקה", הוא כותב על קבוצות הכדורגל שמנהלות מיליונים מכספי ציבור "כמו קיוסקים". "פרסומים על השתתפות כדורגלנים במסיבות ואירועים של עבריינים אינם נדירים", מוסיף אוקון. "אפילו נוכחות כדורגלנים באולמות בתי-משפט בעת גזירת דינם של ראשי ארגוני פשע לא מפילה אף אחד מהכיסא". הנה, כעת ניתנה הזדמנות בכל זאת לגלוש מעט במורד הכיסא.
יש עיתונאי ספורט שלא צריכים לזוז בכיסא אפילו סנטימטר. הם יודעים היטב על המסיבות הצמודות של עבריינים וכדורגלנים. "אופירה אסייג לא המציאה את עיתונות הספורט הצהובה, אלא רק שיכללה אותה, כולל שיווק עבריינים כגיבורי תרבות", נכתב בכותרת המשנה של כתבה של אמיר זוהר שהתפרסמה במוסף "הארץ" לפני כארבע שנים. הכותרת באתר: "חבריה העבריינים של אופירה אסייג", והיא נפתחת בתיאור בילוי של אסייג, מי שעיצבה בדמותה את אתר הספורט הפופולרי בישראל, ONE, כיום בשליטת "ידיעות אחרונות", במסיבה לכבוד שחרורו מהכלא של העבריין יניב כהן:
"קרוב אליו הסתובב בן כהן, שחזר ארצה לאחר שריצה בארצות-הברית עונש מאסר על חלקו בחיסול אלון גלעדי מנתניה", כתב אז זוהר וציין שבן כהן נמנה עם קבוצת חבריה של אסייג והיא אף נכחה במסיבת יום ההולדת שלו באותו שבוע. נמתין לראות באיזו מסיבת שחרור, אם יהיו כאלה, תשתתף אסייג בתום פרשת "הכדור המרכזי".
הערה סגנונית
כעת, כש"מעריב" עצר בחריקת בלמים את תהליך הפיכתו לעיתון ילדים (עם הפרעות קשב ועוורון צבעים) והחל להגיש שערים אינטליגנטיים ונעימים לעין, ועם "ישראל היום", שמלכתחילה מעוצב כטבלואיד מאופק של לפני עשור (לפעמים נדמה שגם החדשות בעיתון הן מלפני עשור), נשאר רק "ידיעות אחרונות" עם הגימיקים האינפנטיליים של כותרות אדומות על רקע שחור עם נצנוצים צהובים (ולהפך), בפונט מרוסק/משונן/מחורר.
תזכורת: בקרב בין שתי התפיסות העיצוביות (והתוכניות, כמובן) שהתנהל לאחרונה בין החינמון מבית "ידיעות", "24 דקות", ובין "ישראל היום" בתחילת דרכו, ניצחה התפיסה של האחרון בנוק-אאוט.
חרם צרכנים. יש דבר כזה
"החרם עובד", נכתב על שער מוסף "עסקים" של "מעריב". "ריבוע-כחול הצטרפה לשופרסל, לרמי לוי ולחצי-חינם, והיא מורידה את מחיר הקוטג' והגבינה ל-5.5 שקלים". "10 ימים של מאבק צרכנים – המחירים מתחילים לרדת", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "אפקט הקוטג'", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט", ומתחתיה: "הבמבה לא תתייקר: אוסם דוחה את עליית מחיר מוצריה עד אוקטובר. גם רשת מגה מתקפלת ומורידה את מחיר הקוטג'". "הלחץ עוזר: אסם וזוגלובק הקפיאו את העלאת המחירים", נכתב בכותרת הראשית של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "צניחה של 25% במכירות הקוטג' של תנובה", מדווח "גלובס". "מנהל לשעבר: 'בכל תולדות תנובה מעולם לא היתה ירידה דרסטית במכירות הקוטג'. ריבוע-כחול הוזילה הקוטג' והגבינה הלבנה ל-5.49 שקל".
תזכורת: מאז פרצה המחאה הציבו עליה בעלי טורים שונים לוח מטרה – כמה מהם מתוך הרגל צרוף ולאו דווקא בלתי הגיוני כל אימת שנשמעת מלת הקוד "פייסבוק" – וצלפו בה כורסאות: המחאה היא "מחאת כורסה", הלינו, שלא תפעל דבר במציאות.
רק אתמול כתב ב"הארץ" אלון עידן כי מדובר ב"מחאה פסיבית": "הפעולה הנדרשת היא אי-פעולה. ילך הצרכן לסופר ולא ירכוש קוטג'; הלא גובר על הכן; האי-עשייה היא מהות העשייה. הימנעות כהתנגדות [...] מחאת הקוטג' אינה מסמנת את תחילתו של מרי אזרחי, גם לא של סתם התנגדות, משום שבבסיסה לא מונח רצון לפעולה, אלא רצון לאי-פעולה [...] מחאת הקוטג' מגלמת בתוכה עייפות יותר מאשר רוח קרב [...] העייפות היא גרסה נוגה של האדישות", קבע עידן והוסיף כמיהה ל"מאבק קשה ומדמם".
למזלנו הטוב, המחאה העממית הכזיבה את תוחלתם המפונקת של בעלי טורים שרצו לראות דם, כמו גם את קביעותיהם של בעלי טורים ממורמרים כי מדובר במחאה מפונקת (הטור של עידן מצליח לגלם את שניהם). מה שהתרחש בימים האחרונים במדינת ישראל אינו מחאת כורסה ולא מחאת פייסבוק. זוהי מחאת צרכנים, והיא עובדת. לזכותם של בעלי הטורים שפיספסו יש לזקוף את העובדה שמזמן, אם בכלל, לא ראינו כאן מרד צרכנים מוצלח (ובכלל).
מפילים את התיק
כזכור, הכתבים הכלכליים נחלקו בדיווחיהם, והפרשנים בטוריהם, באשר ל"אשמים" בעליית המחירים של מוצרי החלב, ומחלוקת זו עמדה במוקד הסיקור של "מחאת הקוטג'". שלושה גורמים בהליך המניע את החלב בעטיני הפרה אל קופסת הקוטג' שעל השולחן בבית: החקלאים, המחלבות (תנובה, שטראוס וטרה שולטות ברוב השוק הזה) והרשתות (שופרסל והריבוע-הכחול שולטות ברוב השוק הזה).
"מה אני קשור לזה?", עונה נוחי דנקנר לעיתונאי "כלכליסט" ארי ליבסקר כשזה מעלה לפניו את סוגיית המחאה על מחירי מוצרי החלב ("תפסתי את דנקנר לשיחה על הקוטג'"). "מה לי ולקוטג'" היא הכותרת שנבחרה למדור "הון אנושי" במוסף "כלכליסט", שבו מתעד ליבסקר מסיבות ואירועים של אנשי ההון הישראלים. היום זהו טקס הענקת פרס הרצל לנוחי דנקנר, הבעלים, בין היתר, של רשת המרכולים הגדולה במדינה, שופרסל.
אבל הדברים המעניינים ביותר שאמר דנקנר אינם ההתנערות מהאחריות למחיר הקוטג', אלא העובדה המפתיעה שדנקנר, שזכה לכינוי "איש הטפלון", בחר לפרוץ לרגע מן הציפוי ולהפנות אצבע מאשימה – בעצמו, לא מלאך ולא מוטי שרף – כלפי מי שאחראי לדעתו לעליית המחירים: "הרי ברור לכולם שמי שעומדות מאחורי עליית המחיר הן שתי הנשים שהופיעו בימים האחרונים בשערי העיתונים". ליבסקר מבאר: "כיוון לזהבית כהן ועפרה שטראוס" וממשיך לצטט: "שלא יפילו את התיק עלינו. ברור שלא אנחנו העלינו את המחירים".
האם צפוי כעת קרב איתנים בין בעלי ההון והמנהלים השולטים בייצור ואספקת המזון לאזרחי ישראל? יש לקוות שכן. זהו מצב עדיף על הנוכחי, שבו אלו פועלים בהרמוניה שהמפסיד היחיד ממנה הוא הצרכן. בינתיים, לפחות כמה מאילי המזון נאלצים לשבת יחד בחסותה של ממשלת ישראל. "בתום דיון שקיים אתמול שר התמ"ת שלום שמחון עם נציגי המחלבות הגדולות הבהיר כי יציע פתרון שבמסגרתו 'כל אחד מהשחקנים יצטרך לוותר על חלק מהכנסותיו'. לדבריו, 'המרוויח היחיד מהמהלך יהיה הצרכן'".
"מחאת הצרכנים הישראלים באינטרנט לא עוצרת לרגע: אחרי שעשרות אלפי גולשים הצטרפו לקבוצה בפייסבוק הקוראת להחרים את מוצרי הקוטג' של החברות השונות, ורבים אחרים המשיכו את המחאה גם באתרים, בפורומים ובבלוגים אחרים, קבוצה חדשה ברשת החברתית תופסת תאוצה עם כ-17 אלף חברים, והיא כבר מגיעה עם אג'נדה ברורה מראש", מדווח רועי גולדנברג ב"גלובס".
"תחת השם 'חרם צרכנים על מוצרי מזון', הקים הגולש משה לרנר את הקבוצה ובה הוא מפרסם 10 דיברות לחרם הצרכנים שהוא רוצה להוביל. 'לא יכול להיות שמוצר של חברה ישראלית שמיוצר בישראל יעלה כאן מחיר X, ושנראה אותו מוצר בדיוק נמכר באירופה או בארה"ב במחיר נמוך בכ-50%, וזה למרות עלויות השינוע של המוצר', כותב לרנר בפייסבוק" (אגב, לגליון "גלובס" צורף היום תיון של ויסוצקי).
"בכירים ברשתות השיווק: ספקי מזון מוכרים למגזר הערבי במחיר נמוך יותר", נכתב בכותרת כפולת העמודים 5-4 של "דה-מרקר". "הפערים בין מחירי המזון במגזר היהודי ולמגזר הערבי מגיעים לעשרות אחוזים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של עדי דברת-מזריץ. "מחירי השכירות הנמוכים שמשלמות הרשתות הערביות מסבירים רק חלק מהפער, אך הן גם נהנות ממחירים אטרקטיביים יותר מהספקים". הסיבה לכך, כפי שעולה מן הכתבה, היא כי הציבור הערבי אינו מוכן, ואולי אינו יכול, לשלם מחירים גבוהים יותר. מישהו אמר "מרד צרכנים"?
העיתונים מדווחים גם על התגייסות הלוביסטים לטרפד את הודעת נתניהו על פתיחת שוק החלב ליבוא. זה לא נגמר עד שזה נגמר, חברים.
"התוצאה – סבך ראיות, מורכבות ומפותלות. היקפן אדיר. פרטיהן – רבים כחול הים. בהם ביקש נאשם 1 להטביע את הפרשה ולעטפה בענן ובערפל, אולי מבעדם תסתתר האמת. בהגנתו – הכל חריג, פתלתל, תמוה ונסתר. לכן רבו הפרשנויות, התירוצים, ההסברים והפלפולים. התמונה האמיתית המושלמת מורכבת מפסיפס של פרטים, פרטים רבים, רבים מאוד. חלקם – בנויים על ראיות ישירות, חלקם – על ראיות עקיפות, וחלקם על ראיות נסיבתיות. חלקם בעלי עוצמה ראייתית ודאית, חלקם – בעלי עוצמה ראייתית חזקה, וחלקם – בעלי עוצמה ראייתית פחותה. אף פרט בעומדו לבדו, אין בו כדי להרשיע את הנאשמים על פיו. ואולם כשהפרטים נבחנים זה עם זה, זה לאור זה, וכולם על רקע ההוויה שהוכחה בוודאות בראיות אמינות, מתקרבים הפרטים זה לזה, פרט לפרט, משתלבים אחד אל אחד, ומציגים תמונה שלמה וברורה, של יחסי שוחד בין נאשם 1 לבין יתר הנאשמים" (המשך סיכום פסק הדין במשפט דרעי).
עיתונות ישנה
"הבושה", נוקבת כותרת מאמרו של סמי מיכאל המודפס כמעט במלואו על שער "מעריב". "אפשר להאשים את ראש הממשלה, האוצר או העירייה, אולם חיסול הספרייה בקריית שמונה יעיד על משהו שמת בנשמה שלנו", מסכמת את תוכנו כותרת המשנה. את הטור מלווה על השער צילום של "הספרן אברהם לב" כשהוא "מביט בעיניים כלות" ומחזיק בשלט עליו נכתב באותיות גדולות, אדומות, "סגור". הטור המלא תופס את עמוד 8 בעיתון, ללא ידיעות חדשותיות על הנושא.
כזכור, עופר נמרודי, מי שהיה עד לא מזמן בעל הבית ב"מעריב", קבע כי נוכח ההתפתחויות בשוק התקשורת יהפוך "מעריב" ל"אופיניון פייפר" במקום ל"ניוז פייפר". יש בכך הגיון רב בעולם האינטרנט, המקדים ממילא את העיתון המודפס בדיווחי חדשות, אולם מדדה מאחוריו, מסיבות שונות, ביכולת להציג ניתוחי עומק ופרשנות של החדשות.
ובכל זאת, "פייפר" בלי "ניוז" הוא לא "אופיניון פייפר" אלא סתם "פייפר", דהיינו - נייר. "6 מיליון ש' יוקצו למתנ"ס בקריית שמונה", מדווחת כותרת ידיעה של אלי אשכנזי במדור "תרבות ובידור" בקונטרס החדשות של "הארץ". "ראש הממשלה נתניהו החליט להקצות סיוע ממשלתי שיאפשר את המשך פעילות המוסדות התרבותיים, בהם הספרייה והיכל התרבות", נכתב בכותרת המשנה. אם כן, אפשר לשים את הבושה על הולד.
"אחר כך סיפר שהוא נרתם להצלת קריית שמונה, שהתפוררותה עלתה לאחרונה לכותרות", כותב ליבסקר על נאום דנקנר בטקס קבלת פרס הרצל, "'המתנ"ס ישוקם', הכריז, 'היכל התרבות ימשיך לפעול, הספרייה תיפתח מחדש, ואברהם לב הספרן, שהודיע זה לא מכבר כי הוא הולך לקבץ נדבות, ימשיך להשאיל ספרים לילדים ולבני נוער'". אם כן - ממשלת ישראל או נוחי דנקנר? מי הוא זה שיעביר את המיליונים הדרושים לכיסוי החוב של מתנ"ס קריית שמונה? הנה עבודה ל"ניוז פייפרז" של מחר.
מה התשובה?
"למנות את כל העדויות ואת כל המסמכים בכל ענין וענין - אי אפשר. הדבר היה מסרבל ומסבך שלא לצורך. גם לא היה מעלה או מוריד לענין קביעת הממצא או הסקת המסקנה. אבל הכל נשקל ונלקח בחשבון. קיבלנו מה שקיבלנו ודחינו מה שדחינו. יש שראיה מסוימת או טענה מסוימת לא הוזכרה בדיוננו, אך ממצא שמצאנו או מסקנה שהסקנו אינם מתיישבים עמה. ללמדך שהראיה או הטענה אינן מקובלות על בית המשפט. אם זו עדות, משמעות הדבר כי העדות, כולה או חלקה, לפי הענין, לא היתה אמינה בעיני בית המשפט. בכל מקרה, הממצא והמסקנה הם המכריעים. כאמור, הפרטים רבים מספור. אך הפרשה אחת. עיקרה - האם נאשם 1 קיבל מהנאשמים במשך השנים שוחד - בכספים, בנסיעות לחוץ לארץ ובסיוע לרכישת דירות. התשובה, בסופו של יום, היא - כן" (משפט דרעי, הסוף).
ענייני תקשורת
אתמול דיווח מדור הרכילות של "דה מרקר" על בילוי של אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, עם אשתו של הבעלים של "ישראל היום", מרים אדלסון, ב"פסטיבל האורות" בירושלים. נראה שגיל משעלי, הרכלן של "ישראל היום", ננזף על ההחמצה והוא מפרסם היום במדור הרכילות הקבוע בעמוד האחורי של העיתון על סיור של שרה נתניהו בפסטיבל בירושלים. אל נתניהו, מדווח משעלי, התלווה "בנה, יאיר". אף מילה על אדלסון.
"בכל הקשור לסוגיית הבעלות על מוזיקה, המדיניות שלי פשוטה: אני שומע סטרימינג וסטרימינג בלבד. השירות המועדף עלי הוא GrooveShark", כותב דרור פויר ב"גלובס".