ראש הממשלה בנימין נתניהו אתמול, מודיע על הקדמת הבחירות (צילום: מרים אלסטר)
מי ייבחר ומי ייכחד
"בחירות תוך שלושה חודשים", מודיעה כותרתו הראשית של "מעריב", לצד תצלום גדול של ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו. לפי הסקרים והפרשנים, נתניהו עתיד להיבחר ולכהן גם כראש הממשלה הבא. האם "מעריב", הנתון בסכנת סגירה מיידית ומנוהל על-ידי נאמן, יהיה כאן גם הוא בעוד שלושה חודשים, כדי לסקר את הבחירות לכנסת ה-19?
"נתניהו הודיע על בחירות בעוד שלושה חודשים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "נשף המסכות הארוך והמייגע ביותר בתולדות המדינה [...] הסתיים אמש כצפוי", מגזים הפרשן הפוליטי יוסי ורטר בהתייחסו לנסיונות הממשלה "להעביר" את תקציב המדינה. שער העיתון נראה גם הוא כעוטה מסכה: עיצובו שונה מזה הסולידי המקובל, גם אחרי שינויים ועדכונים שנערכו בו במהלך השנים. הכותרת גדולה במיוחד ומעוצבת כך שתתפוס שטח גדול במרכז החלק העליון של השער; במקום תמונה מרכזית נדפסת רצועה ובה "כתמי צבע" סתמיים בדמות דיוקנאות פוליטיקאים מרכזיים שיתמודדו בבחירות; מסביב לכותרת הפניות צבעוניות לטורי פרשנות.
האופן שבו מנסים עורכי "הארץ" להמחיש לקוראים כי זהו דיווח "חגיגי" (ולמעשה, עצם הכניעה לרעיון כי מדובר באירוע "חגיגי") משדר פאניקה קלה ואובדן דרך מסוים, רצון להידמות ולחקות ולא לקבוע סדר יום. גם "הארץ" שרוי במשבר כלכלי עמוק. בעל השליטה בו, עמוס שוקן, מדבר בגלוי על אפשרות שייסגר. האם יישאר כאן כדי לדווח על מערכת הבחירות ב-2013, והאם יעשה זאת בזקיפות קומה?
"הולכים לבחירות" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ושל "ישראל היום", שני הצהובונים המובילים את עיתונות הדפוס הישראלית. הכותרות זהות, התמונות משדרות מסרים הפוכים: ב"ידיעות אחרונות" מי שהולך הוא נתניהו, הנראה כמובל בידי מאבטח הרחק מהפודיום, הריק במופגן, שעליו נכתב "משרד ראש הממשלה". ב"ישראל היום" מי שהולכים הם אנחנו, הקוראים, כדי לבחור במנהיג שדמותו הסמכותית נראית נושאת נאום בתמונה הממלכתית. בהפניה לטור הפרשנות הפוליטי של מתי טוכפלד ב"ישראל היום" נתניהו "משך את השטיח מתחת לרגליים" של "מחנה המרכז שמאל", בהפניה המקבילה לטורה של סימה קדמון ב"ידיעות" מתרים בצופים "לצפות להפתעות" ולא לבחירתו הצפויה מראש של נתניהו.
גם ביולי 2008, הפעם הקודמת שבה הודיע ראש ממשלה ישראלי על הליכה לבחירות, שידרו שעריהם של "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מסרים הפוכים. היום מדובר בנתניהו, אז היה מדובר באולמרט; גם אז וגם היום מדובר בשני עיתונים מגויסים, לא למען אידיאולוגיות או אפילו מפלגות, אלא למען דמויות פוליטיות ספציפיות.
"ידיעות" מנוהל על-ידי מו"ל כוחני המשתמש בעיתון לצרכיו השונים; "ישראל היום" נשלט באופן מוחלט על-ידי איל הון עשיר וכוחני הרבה יותר, שהקים אותו כדי לשרת את מטרותיו הפוליטיות. שני העיתונים יציבים מבחינה כלכלית: "ידיעות אחרונות" כבר מזמן אינו רווחי במימדים שהיה, אולם מרופד עדיין בחגורות השומן שמתחריו המסורתיים כילו כבר מזמן ונטוע היטב בשוק התקשורת העתידי. "ישראל היום" הוא ממילא עיתון-דמה, שכל עוד פטרונו המולטי-מיליארדר בחיים, למודל העסקי שלו חשיבות מעטה בלבד. אין סיבה להניח כי שני העיתונים לא יהיו כאן איתנו כדי לסקר את מערכת הבחירות המתקרבת. אין גם, למרבה הצער, שום סיבה להניח כי לא יסקרו אותה באופן מוטה שבוטותו תתחרה רק בשטחיותו.
שוב הוקדמו הבחירות
כל העיתונים מגייסים את פרשניהם הבכירים כדי שיעסקו בבחירות שאך זה הוכרז (שוב) על הקדמתן. ב"ידיעות אחרונות" ניתן להצביע על השוני בין טוריהם של נחום ברנע ושל סימה קדמון, המודפסים זה לצד זה בכפולה הפותחת של העיתון. ברנע מזכיר את הנושאים שיעמדו במרכז מערכת הבחירות, ואילו קדמון עוסקת בעיקר במיקח וממכר הפוליטי הקשור אליה. זהו הבדל שקיים בדוחק. למעשה שני הפרשנים מתמקדים בזווית הפוליטית של המאורע, גם אם ברנע, כרגיל, מסוגל לספק זווית רחבה יותר מזו של עמיתתו.
הזווית הפוליטית היא הקללה הגדולה של הסיקור הפוליטי בישראל, המתמקד בניתוח אסטרטגי של המערכה במקום בנושאים שבגינם היא נערכת; בסיכויי ההצלחה של הדמויות המככבות בה ולא בטיבן של הדמויות; במפלגות ובתחרות שביניהן במקום במהות שמכוחה ובשמה הן פועלות. במקום בנושאים, עוסקת העיתונות באנשים. במקום למועמדים, בוחרת העיתונות להתייחס למתמודדים.
כפולת העמודים 6-7 היום ב"ידיעות אחרונות" - "כוננות קלפי", "עשרות מוצרים רק ב-10 ש"ח"
האייטם השלישי באותה כפולת עמודים ב"ידיעות אחרונות" מוכתר בכותרת "השאלות החמות של מערכת הבחירות": "האם בעקבות הזיכוי, יחליט אולמרט להתמודד", "האם דרעי יחזור לש"ס או ירוץ ברשימה עצמאית", "האם ציפי לבני תחזור לחיים הפוליטיים ובאיזו מפלגה", "מי יהיו השמות המפתיעים שיגייס יאיר לפיד", "כמה מנדטים יקבל ברק והאם יחזור למשרד הביטחון", "האם פייגלין יצליח להשתלט על רשימת הליכוד לכנסת". אלו אינן שאלות עיתונאיות ראויות לסיקורה של מערכת בחירות, אלא טיזרים חלולים לסיקורו של אירוע ספורטיבי תחרותי כלשהו.
השאלות שראוי היה שיישאלו הן שאלות של מהות, ובמקרה של מערכת הבחירות הנוכחית, גם של מוסר. ניתן אפילו לנסח אותן באופן סנסציוני שיתאים לעיתונות ההמון: "האם ראוי שפוליטיקאים שניצלו את משרתם למטרה הבזויה של רווח כספי יעמדו לבחירה מחדש?", "האם פוליטיקאית שכשלה באופן חרוץ ולאורך שנים צריכה לחזור ולהעמיד עצמה לבחירה?", "כיצד בדרן רואה עצמו מועמד להנהיג את מדינת ישראל?", "איזה אמון ראוי לקבל מהציבור פוליטיקאי זגזגן ששינה שוב ושוב את עמדותיו ושותפיו?". אולם מעל לכל, השאלות שצריכות להישאל הן על מהותם של המועמדים – דעותיהם, עמדותיהם, הרקורד שלהם – ולא על סיכויי הזכייה שלהם כמתמודדים או הטקטיקות שלהם במירוץ.
ויש, כמובן, הדיווח הקמפייני. כבר עכשיו, בטרם התפזר עשנה של יריית הפתיחה ל"מירוץ", אפשר למצוא בעיתונים ידיעות המדווחות על "ענייני הקמפיין". כלומר, הבאתם כלשונם פחות או יותר של ההודעות לעיתונות ודפי המסרים הגלויים והאחרים של בעלי האינטרסים השונים, ללא כסות עיתונאית כלשהי, בתירוץ של דיווח "על הקמפיין". בשונה מעיתונות קמפיינים, המחליפה את המרדף אחר האיזון והאובייקטיביות במרדף אחרי מושא הקמפיין, דיווח קמפייני הוא סוג של עיתונות פושטת יד ופשוקת רגל המתמסרת למושאיה כשהיא מוטלת על גבה, מגרגרת. זהו הקצה הרדוד של העיסוק בהליך הדמוקרטי כבתחרות ספורטיבית: המקבילה לדיון מתמשך על הגוונים השונים של רעמות הסוסים.
אפשר גם אחרת
הנה למשל שערו הראשי של "כלכליסט". מתחת לשורה "נתניהו מסכם קדנציה" מודיעה הכותרת הראשית על "5 ועדות, שיתוק ממשלתי ומחירים עולים". "ההמלצות להטיל מגבלות על יבואני הרכב נשארו מחוץ לטיוטת החוק, המערכת הבנקאית תמשיך להיות לא תחרותית, ויצרניות המזון מעלות את מחירי המזון בזו אחר זו. כך נראה קיפאון חברתי-כלכלי". על פני כפולת עמודים סוקרים כתבי העיתון בקצרה את מפעלותיה של ממשלת נתניהו בתחומים שעל סיקורם הם אמונים: ועדת זליכה בתחום הרכב, ועדת זקן בתחום הבנקאות, ועדת המלט בנושא הריכוזיות, ועדות החלב והמזון בנושא יוקר המחיה.
ניתן כמובן לטעון כי "כלכליסט" מוטה או בעל אג'נדה. הסיקור שהוא מספק היום הוא במוצהר בעל סנטימנט שלילי כלפי ראש הממשלה היוצא. אולם בניגוד למקובל בעיתונים הכלליים ("מעריב" ראוי לציון בכך שהוא מגיש היום כפולת עמודים העוסקת בסיכום תמציתי וענייני של תחומים מרכזיים בפעילותה של ממשלת נתניהו), ב"כלכליסט" ובעיתונים הכלכליים מגישים, ולא רק היום, שפע של עיסוק בעובדות, בתהליכים ובפרטים. הטיה המתבטאת בבחירת כותרת, בפלפולי פובליציסטיקה ובבחירת תמונות היא הטיה פסולה, חתרנית, מלאת כחש. לעומת זאת, עיסוק במהות מזמין ויכוח והתמודדות רעיונית. ממילא אין מדובר בהטיה; מדובר בעיתונות.
למי שייכת אי.די.בי
"קרן יורק בעמדת השתלטות על אי.די.בי", נכתב בכותרת הראשית המסקרנת של "דה-מרקר". מיכאל רוכוורגר ואיתן אבריאל מדווחים על ההתפתחות המעניינת הזו בנוגע לעתידו של הקונצרן הגדול במשק הישראלי, הנתון בחובות עתק. "הקרן האמריקאית, ששלטה בעבר בבית-ההשקעות פסגות, ניצלה את השפל במחירים לרכישת אג"ח של אי.די.בי פיתוח בכ-400 מיליון שקל בחודשים האחרונים", נכתב בכותרת המשנה. לפי הידיעה עצמה, בשל הירידה הדרמטית בערכן של אגרות החוב, במחיר זה נקנו אגרות חוב בשווי 800 מיליון שקל.
"במקרה שתהפוך לשותפה או אף לבעלת השליטה בקבוצה, מתכננת יורק למכור חלק מעסקי אי.די.בי, כמו כור ונכסים-ובניין, לבטל חברות מטה – ולפרוס את החובות לבנקים ולציבור", נכתב עוד בכותרת המשנה. לפי הידיעה עצמה, "ככל הידוע, אין ליורק כוונות לשתף פעולה עם הנהלת אי.די.בי הנוכחית. ביורק מעדיפים שאת מהלכי ההבראה באי.די.בי תבצע ההנהלה הנוכחית, אך במקרה הצורך, הקרן לא תירתע מקבלת השליטה בקבוצה, יחד עם מחזיקי אג"ח נוספים".
החברה האזרחית
1. "סכנה קיומית?", פותחת כותרת משנה לכתבה מעניינת של תלם יהב במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". "מסמך רשמי של הכנסת שנחשף כאן לראשונה מנפץ את מסע ההפחדה סביב 'בעיית המסתננים'. בישראל נמצאים כיום 67 אלף פליטים בלבד: מספר נמוך במיוחד בהשוואה למדינות אחרות במערב. ואם זה לא מספיק, הדו"ח מונה סדרה ארוכה של כשלים בטיפול בסוגיה". לפי המסמך, שחובר על-ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת לבקשת ח"כ דורון אביטל מקדימה, הפליטים הם 0.75% בלבד מהאוכלוסייה, ו"עם השלמת בניית הגדר והירידה הדרמטית בקצב כניסת מסתננים לארץ, המספר הזה לא צפוי לגדול בשנים הקרובות".
2. "על מה אנחנו מוציאים את הכסף" היא הכותרת הראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "משפחה ישראלית משלמת על דיור יותר מעל כל דבר אחר, כך קובע סקר ההוצאות של הלמ"ס. ההוצאה השנייה בגודלה: דלק וסלולר. מזון – רק שלישי ברשימה". "החמישון העליון מוציא פי שלושה על בריאות וחינוך מהחמישון התחתון", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 6 של "דה-מרקר". כותרות נוספות בעיתון: "בתוך פחות משבוע, מחיר המלפפונים זינק בכ-150%", "החלב בישראל יקר ב-34% מבעולם", "יצרן מזון קטן: 'אין הכרח לעליות המחירים של היצרניות הגדולות".
3. "רמי לוי, מאחוריך", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט". "יינות ביתן רוכשת את כמעט-חינם ועשויה להפוך לרשת המזון השלישית", נכתב בכותרת המשנה. "יינות ביתן קונה את כמעט-חינם ב-350 מיליון שקל. תהיה הרשת השלישית בישראל בנתח השוק שלה – מעל רמי לוי", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר". עמודים 4–5 של העיתון מוקדשים לחילופי דברים בין לוי לח"כ שלי יחימוביץ'. האחרונה תוקפת את לוי וקוראת לו להעלות את שכר עובדיו. האחרון קורא להעלות את שכר המינימום בחקיקה. טור פרשנות מסביר כי אסטרטגיית המחירים הזולים של לוי אינה מאפשרת לו להעלות את שכר עובדיו מעבר לזה של מתחריו. תחת הכותרת "תחילת עונת המיזוגים" כותבת עדי דברת-מזריץ בפרשנות למהלך של יינות ביתן: "אם תופעת המיזוגים והרכישות בשוק המזון תימשך, הצרכן עלול למצוא את עצמו מול שוק פחות תחרותי".
ענייני תקשורת
"עובדים ב'מעריב' שוקלים לוותר על כספי הפיצויים - ולהשתלט על העיתון", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר".
"התרומות נעצרו – והתנועה לחופש המידע בסכנת סגירה", מדווחת רוני לינדר-גנץ ב"דה-מרקר".
"ינון מגל תובע 738 אלף שקל מרשות השידור", נכתב בכותרת דיווח של תלם יהב במוסף היומי של "ידיעות אחרונות". "מגל, לשעבר המגיש הבכיר של הערוץ, תובע פיצויים על התנכלות ועוגמת נפש: 'שמה הרע של הרשות הולך לפניה'".