שורה ארוכה של אופנועים כבדים, עליהם ארגזים רחבים מלאים בעדשות מצלמות, קסדות מוכנות על הכידון לקראת יציאה מהירה לאירוע – זו היתה פעם התמונה האופיינית בכל מגרשי החניה של העיתונים הגדולים, סמוך לחדר הצלמים. כיום, השורה הצטמצמה לאופנועים אחדים: ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" עובדים כמחצית מצלמי המערכת שעבדו במערכות בסוף שנות התשעים. רבים מהם חתומים על מה שמכונה "החוזים החדשים", חוזים חד-צדדיים ההופכים את הצלמים לבעלי חובות מרובים כלפי העיתון ונטולי זכויות לחלוטין מבחינת התנאים הסוציאליים וקשרי עובד-מעביד.
הצלמים שאיתם שוחחנו לצורך הכנת הכתבה מעלים סיבות שונות להיעלמותו ההדרגתית של צלם המערכת: המעבר מצילום בסטילס (פילם) לצילום דיגיטלי, הזמינות של מצלמות דיגיטליות ומצלמות פלאפון לכתבים או לסתם עוברי אורח, וגם, כמובן, המשבר הממושך הפוגע בעיתונות המודפסת ומביא לקיצוץ בכלל מחלקות העיתונים. על דבר אחד מתעקשים כולם: איכות הצילום שנעשה על-ידי צלם מערכת שונה לחלוטין מאיכות הצילום של כתב או של אדם שנקלע לאירוע במקרה ושלח תמונות למערכת.
מיקי צרפתי, ראש מחלקת הצלמים של "מעריב" ב-17 השנים האחרונות, פוטר לאחרונה מעבודתו. "אף אחד לא החליט שהצלמים לא חשובים", הוא אומר, "צלמים פוטרו בגלל הקיצוצים. מחלקת הצלמים היתה מאוד יציבה במשך שנים, אבל כרגע יש צמצומים, וזו בעיה. אגב, 'ישראל היום' קלט לא מעט צלמים טובים שבשל צמצומים פוטרו ממערכות כמו 'מעריב'". לדברי צרפתי, באחד משלבי הקיצוצים הוחלט לפטר את כל צלמי המקומונים. "אני קיבלתי החלטה שכמנהל אני גאה בה וכצלם אני מאוד לא גאה בה: קניתי הרבה מאוד מצלמות כיס, שחולקו לכתבים כדי שהם יצלמו במקום הצלמים שפוטרו מ'מעריב'. זה בתנאי שלא מדובר בכתבות מגזין".
ובכל זאת, לא רק הכלכלה, גם הטכנולוגיה אחראית לשינוי במצב. "הצילום הדיגיטלי קצת חיסל את הצילום", אומר צרפתי. "היום המצלמות כל-כך חכמות שלא צריך לדעת כמעט כלום. פעם היינו רצים למעבדה לפתח פילם ולהסתכל מול האור. היתה דרמה מרגע הצילום ועד רגע הפיתוח לראות מה יצא. היום כל צלם מרים מצלמה, ושנייה אחרי זה מסתכל במסך הקטן לראות את התוצאה". אלכס ליבק, איש "הארץ" וחתן פרס ישראל לצילום, מצטרף לדברים: "הצילום הדיגיטלי הביא לזילות מוחלטת של מקצוע הצילום. אם פעם היה צריך להיות בעל מקצוע ולצבור ניסיון, היום המחשבים האלה שנקראים מצלמות פותרים את כל הבעיות הטכניות".
לדברי צרפתי, היום ממעטים לשלוח צלמים לאירועים חדשותיים בסדר גודל בינוני ומטה, מאחר שהגופים הנמצאים בזירה מספקים תמונות בעצמם: "למשל, מד"א או זק"א או המשטרה. כולם שולחים למערכת צילומים מתאונה שהיתה באמצע הלילה, כך שאין סיבה להוציא לשם צלם. בתכל'ס, ביום-יום לתעד חדשות זו לא בעיה. בגלל מכלול הסיבות האלה צריך פחות צלמים", הוא מסכם.
זיו קורן: "נוצר מצב שצלמים רעבים ללחם"
באמצע שנות התשעים החל עידן הצילום הדיגיטלי. באותה תקופה השקיע "מעריב" 20 אלף דולר במצלמה דיגיטלית יחידה. "היתה לנו רק אחת, ו'מעריב' הקדים בקטע הטכנולוגי את האחרים", מספר צרפתי. "תפקידה של המצלמה היה לזוז בין עדי אבישי, שנסע לצלם משחקי ספורט בחו"ל, ובין חיים אזולאי, שהיה צלם בצפון. באותם ימים, אם היה אירוע ב-11 בלילה בצפון, עד שהיו מעלים את הפילם על מונית, העיתון היה נסגר. המצלמה הדיגיטלית איפשרה לנו לשלוח תמונות למחשב ולהיכנס לעיתון עוד לפני הסגירה".
באותה תקופה עבדו ב"מעריב" כ-40 צלמי מערכת ופרילנסרים. כיום עובדים ב"מעריב" כ-20 צלמים, עשרה מהם בתל-אביב. גם ב"ידיעות אחרונות" עובדים כ-20 צלמים בכל רחבי הארץ. ב"הארץ" עובדים שישה צלמי מערכת, ונעשה שימוש בעוד חמישה פרילנסרים קבועים. זיו קורן, צלם ידוע בארץ ובעולם, טוען כי תנאי ההתקשרות של הצלמים שנשארו בעיתונים השתנו לחלוטין, ולא לטובת הצלמים. "העלייה של צילומים בעיתונות הכתובה התחילה במלחמת וייטנם, והגיעה לשיא באמצע שנות השמונים. מאמצע שנות התשעים, ככל שהאינטרנט התחזק, התחילה ירידה שנמשכה עד המצב הקטסטרופלי הקיים היום. בצירוף עם המשבר הכלכלי, נוצר מצב שצלמים רעבים ללחם".
מסיבת עיתונאים של ועדת וינוגרד, אפריל 2007 (צילום: נתי שוחט)
קורן מסביר כי גם היצע הצלמים עלה ביחס הפוך לביקוש להם. "בכל שנה מסיימים לימודי צילום או משתחררים מהצבא מיחידות צילום עשרות צלמים, ורבים מהם מוכנים לעבוד רק בשביל קרדיט או בשביל סכומי כסף מצחיקים. העיתונים זיהו את זה, ואז הדברים השתנו. בשביל מה לעיתונים להחזיק פרילנסרים שיכולים להעביר תמונות גם לאמצעי תקשורת אחרים? הם יצרו חוזים המחייבים את הצלמים הפרילנסרים לעבוד בלעדית רק איתם. מדובר בחוזה חד-צדדי: בניגוד לחוזה העסקה רגיל, אין פה כלום חוץ מדרישה למחויבות הצלם לעיתון. נלקחות ממנו זכויות היוצרים על התמונות שלו ונלקח ממנו זמנו, והוא לא מקבל זכויות סוציאליות או יחסי עובד-מעביד".
לדבריו של זיו קורן מצטרפים צלמים נוספים. אחד מהם, גם הוא צלם ותיק ומוערך, אמר ל"העין השביעית": "העיתונים גיבשו סוג של מדיניות חדשה מול הצלמים והפכו אותם לעבדים. זה המצב החדש היום בשוק. ככה שגם מי שכביכול נספר כצלם מערכת, אם הוא לא מהוותיקים, הוא בעצם פרילנס על חוזה רע. כשהצלמים הוותיקים ייצאו לגמלאות, לא יהיה דור של שכירים שיחליף אותם, וזה עצוב".
צלמים מחכים על גבול לבנון לשובו של חייל פצוע, אוגוסט 2006 (צילום: מלאני פידלר)
אכן, הקיצוצים, הזמינות של הצילום הדיגיטלי והמתדפקים הרבים על דלתות העיתונים הגדולים גרמו בתקופה האחרונה לעיתונים שונים לדרוש מצלמים פרילנסרים לעבוד עבורם באופן בלעדי. "זה יוצר פרדוקס", אומר צלם ב"מעריב". "מצד אחד לא נותנים לצלם חוזה, אלא אומרים לו, 'נקרא לך כשנצטרך אותך', ואז הוא לא יודע כמה כסף הוא יביא בסוף החודש. מצד שני אומרים לו, 'אם אתה עובד עם עוד עיתון, אתה לא תעבוד אצלנו'. מה מצפים מכל אותם צלמים לעשות?".
לאחרונה פורסם כי צלמת שעבדה עבור "גלובס" ו"דה-מרקר" כפרילנסרית נאלצה לבחור באיזה מן השניים היא מעדיפה להמשיך לעבוד. משסירבה, הפסיק אחד העיתונים לעבוד איתה. "הסיפור הזה בעייתי", אומרת עורכת ב"גלובס" שהיתה מעורבת בפרשה. "מצד אחד, נכון שהיא צריכה לעבוד איפה שהיא רוצה אם היא פרילנסרית, אבל מצד שני, היא עובדת בשני עיתונים כלכליים מתחרים. כשתבוא התמונה הגדולה, למי היא תיתן אותה? הרי אף אחד לא היה מדמיין שכתב פרילנס שמעביר חומרים ל'ידיעות אחרונות' יעביר חומרים גם ל'מעריב'. תחרות זו תחרות אפילו אם מדובר בפרילנסרים".
"הם עושים את זה בלי להתאונן"
אלא שלצד הרעת התנאים, גם עצם השימוש בצלמי הפרילנס ירד באופן משמעותי. כחלק מהקיצוצים הוחלט ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" להעסיק מה שפחות פרילנסרים ולנצל באופן מרבי את צלמי המערכת. "עובדים יותר חכם היום", אומר צלם מ"ידיעות אחרונות". "עושים סלקציה בצילומים. לא שולחים צלם לכל אירוע, אלא חושבים מה יהיה מחר בעיתון ואז מוציאים צלם. גם אצלנו נגמרו הפינוקים".
"היום יש דרישה מצלמי מערכת לעבוד יותר", מאשר צלם ותיק ב"הארץ". "עכשיו חוסכים כסף, ואין סיבה שצלמי מערכת לא יעבדו. יש צלמים שעובדים 30 שנה, וכבר לא היו מוכנים לצאת לזירות רצח או תצוגות אופנה סוג ד'. היום, בלית ברירה, הם עושים את זה בלי להתלונן, כי הם יודעים שברגע שיגידו לא פעם, פעמיים, שלוש, הם ימצאו את עצמם בלי עבודה. יש הרבה מאוד צלמים טובים בשוק שמתים לעבוד במערכות, ופשוט אין מקום בשבילם", הוא מזכיר. "אם פעם צלם מסוים היה ידוע כמי שעושה רק אירועים פוליטיים גדולים או מגזינים", אומר צלם בכיר, "ולא יוצא לכל חארטה כמו צלמים צעירים, אז היום בכל האירועים הקטנים הצלם הזה נמצא כי אין ברירה".
מהומות בשועפאט. צלמים מתחבאים במכולת אשפה. דצמבר 2008 (צילום: יוסי זמיר)
דוגמה לוויתור על תכנים צילומיים: בעבר החזיקו שלושת העיתונים הגדולים צלם קבוע שהתלווה לכתב הפלילים. תפקידו של הצלם הפלילי היה להגיע מדי בוקר לבית-המשפט, לשהות שם עד לסיום הדיונים ולצאת לאירועים פליליים במהלך היום והלילה. עם השנים הצטמצם תפקידו לצילום אירועים בבית-המשפט בלבד, ובאחרונה החליטו ב"ידיעות אחרונות" לוותר על צלם בית-משפט קבוע. ב"מעריב" ו"הארץ" עדיין מחזיקים צלם כזה.
"אם יש כתב בית-משפט טוב, אתה לא צריך צלם קבוע בבית-משפט", אומר צלם ב"ידיעות אחרונות". "הרבה יותר נוח שיש מישהו שם שהוא גיבוי לכתב, אבל אם הכתב יודע בדיוק מה קורה שם, לא צריך צלם. אם קורה משהו, תמיד יש צלם במרכז תל-אביב שאפשר להזעיק. גילו שזה פשוט לא משתלם כלכלית לשתק צלם למשך חצי יום כדי שיהיה בבית-המשפט כשבפועל לא נכנסות כל יום תמונות מבית-המשפט".
צלמים על גבול עזה, מבצע "עופרת יצוקה". ינואר 2009 (צילום: יוסי זמיר)
שינוי נוסף שערך "ידיעות אחרונות" היה פיטוריו של עורך הצילומים וקבלת החלטה כי צלמי החדשות יהיו כפופים לרכז הכתבים כמו כל כתב. "אין יותר רכז צלמים, וחבל", אומר צלם בכיר ב"ידיעות אחרונות", "זה תפקיד הכרחי במערכת, ואני מאמין שהתקן הזה יחזור. זה בדיוק כמו שהורידו לנו בזמן האחרון עשרה אחוז מהשכר, אז הורידו גם את המשרה הזו.
"הבעייתיות בוויתור על המשרה הזו", מסביר הצלם הבכיר, "היא בכך שרכז צלמים מכיר את האיכות של כל אחד ואחד מהצלמים שלו, ויודע לשלוח אותו לעבודות הנכונות שמתאימות לו. היום מפיקה בת 20 עם אפס ניסיון במערכת חדשות או בצילום שולחת לעבודת מגזין את מי שפנוי באותו רגע, ואז מגיע הערב ופתאום מאוד לא מרוצים מהצילום, ורצים מהר לשלוח צלם אחר לצלם את התמונה". גם ב"מעריב" הוחלט לא למנות רכז צלמים אחרי פיטוריו של מיקי צרפתי, ופקידת הצלמים תפסה את מקומו.
"חובבן מביא את התמונה, צלם מביא את הסיפור"
את החלל שנוצר בעקבות הצמצום בכוח האדם ממלאים העיתונים בין השאר על-ידי הגברת השימוש בצילומים מסוכנויות צילום. "הכניסה המאוד חודרנית של צלמי הסוכנויות היא בעייתית", אומר ליבק. "עיתון קונה מנוי בסוכנות, משלם סכום גלובלי לשנה, ויכול להשתמש בכל מה שהסוכנות נותנת. זה מוביל לשימוש דיס-פרופורציונלי בצלמי הסוכנויות במקום בצלמי המערכת. כך למשל אם אני וצלם סוכנות נגיע לאותו אירוע, יכול להיות שהעורך ייקח את התמונה שמופיעה ראשונה על המחשב. אין נאמנות לצלם המערכת".
"הכל השתנה", מוסיף צלם ותיק ב"ידיעות אחרונות". לדבריו, השינוי הדורי בקרב הכתבים משפיע בצורות שונות גם על הצלמים. "כתבים חדשים, צעירים ולא מנוסים, שייכים לדור אחר, מהיר ואינטרנטי, מוסר העבודה שלהם מאוד נמוך, וככה נראים העיתונים. היום כתב שמגיע לזירה או לאירוע לא מכיר שני שלישים מהאנשים, לא מוציא מהם סיפורים בלעדיים, לא מבקש צילומים של אנשים שלא קשורים רק כדי שיהיה ארכיון יותר גדול, לא חושב קדימה, לא חושב בגדול, הכל כדי להעביר מהר את הידיעה, לסמן וי, ואם אפשר, אז לעשות את זה מהבית. אז לא פלא שגם הצילום מתחיל להיות מושפע מכל ההתנהלות הזו".
צלמים מצלמים את בנימין נתניהו קורא את מגילת "אסתר" בבית-הכנסת הגדול בירושלים. פורים 2009 (צילום: מרים אלסטר)
"פעם כתבים היו רעבים", מוסיף הצלם להיזכר. "טסים מהבית על כל סיפור, נלחמים על סיפורים בלעדיים או על עוד פרטים מהזירה, וככה היו גם הצלמים. היום כתבים בקושי יוצאים מהבית. הם יושבים מול האינטרנט והטלפון ומקבלים את מה שהם צריכים, מוציאים את הצלם אם צריך, וגומרים עניין. באופן אוטומטי צלם שמרגיש שהוא לבד בשטח, לא מגובה על-ידי הכתב של העיתון שלו כשהמשטרה צועקת עליו, ולא מגובה על-ידי הכתב באשר למי בדיוק צריך לצלם, נפגעת לו המוטיבציה".
"יכול להיות שהכתב או מישהו שהיה קרוב לאירוע וצילם בטלפון שלו היה באמת הראשון, אבל רק צלם מקצועי יביא את התמונה שתעשה משהו לאנשים שקוראים את העיתון", מוסיף צלם עיתונות בכיר אחר, שעבד במהלך הקריירה שלו בשלושת העיתונים הגדולים. "צלם חושב על הקומפוזיציה של הצילום. לתפוס בתאונת דרכים קשה את כיסא הבטיחות של התינוק עם מוצץ מלא דם, או את הנעל המיותמת של מי שנפגע באירוע טרור. חובבן מביא את תמונת האירוע, הצלם מביא את הסיפור כולו".
בדיוק בגלל זה, טוען צלם אחר, הצלמים לעולם לא ייעלמו ממערכות העיתונים. "עיתון צריך תמונת איכות ולא תמונת טלפון. הוא צריך את ההבעה המיוחדת בצילום, את האמירה, ואת זה יכול להביא רק איש מקצוע". לעומתם, ליבק סבור שהעיתונים כבר לא מחפשים את הצילום שהוא סיפור. "היום מערכות העיתונים מסתכלות על הצלמים כעל דבר מיותר", הוא אומר, "אין חיפוש אחר צילומים עם איכות, אלא התמונות הן קישוט לטקסט. כתמי צבע. האיכות היא כבר לא דבר חשוב. דוגמה לזה היא פיגוע הדחפור האחרון שהיה בירושלים. התמונות ששודרו ופורסמו הן התמונות ממצלמת הצומת. אז בשביל מה צריך צלמים?".