בינואר 1982 הושלמה במטכ"ל "תוכנית אורנים" הגדולה, שנועדה לחסל את נוכחות אש"ף בלבנון, להוביל את צה"ל לביירות ולכונן בה ממשלה בראשות הפלנגות הנוצריות, שתחתום על הסכם שלום עם ישראל. לו התוכנית המבצעית הזו היתה מודלפת לעיתונאי ישראלי ומתפרסמת בזמן אמת (תוך אישור הצנזורה), האם היתה גורמת נזק למדינה או שמא מצילה אותה מהסתבכות אומללה שהשלכותיה מוחשיות עד היום?
ללמדנו שמוטב לא להיסחף אחר הספין שמחולל השב"כ ביומיים האחרונים סביב האסון הבטחוני שעומד להמיט עלינו כביכול העיתונאי אורי בלאו מפני שמצויים בידיו מסמכים סודיים ביותר, ובהם תוכניות מבצעיות שהן בבחינת "אוצר מודיעיני" לאויב, כלשונו של ראש השב"כ יובל דיסקין.
ראש השב"כ יובל דיסקין (מימין) והרמטכ"ל גבי אשכנזי (משמאל) בישיבת ממשלה, 28.12.08 (צילום: קובי גדעון)
לאחר שמערך בטחון שדה של צה"ל נכשל בשמירה על מסמכים מסווגים בלשכת אלוף פיקוד המרכז ולאחר שהשב"כ (בשיתוף פרקליטות המדינה) העכיר באופן משמעותי את תדמיתה הדמוקרטית והנאורה של ישראל בגין צווי איסור הפרסום שהטיל על ההליך המשפטי שנקטו נגד ענת קם – מצליח השב"כ להסיט את תשומת לב הציבור אל עבר העיתונאי אורי בלאו ולהפוך אותו לאויב העם. מאלף להיווכח עד כמה חלקים לא מבוטלים בתקשורת רוקדים לפי החליל הזה ואינם נותנים לעצמם דין וחשבון על משמעות התנהלותם.
אורי בלאו אינו בוגד. הוא עיתונאי שמילא את תפקידו כראוי ובהצלחה מרשימה. יש בידיו מסמכים שמאששים את המידע שמסר לקוראיו, ובכך הוא הגיע לביצועים מקצועיים ראויים להערכה. לא לעתים קרובות מסוגלים עיתונאים להציג את הראיות לדיווחיהם באופן כה משכנע.
רדיפת השב"כ את בלאו היא מסע נקמה והרתעה יותר משהיא מהלך שנועד לגונן על בטחון המדינה. צה"ל אינו זקוק למסמכים שבידי בלאו – הם הרי אגורים במחשבי מערכת הביטחון – הוא רוצה לשים עליהם יד כדי להמחיש, לעין כל, את מיגורה של ההדלפה הזו, למען יראו וייראו.
יובל דיסקין, רב-אלוף גבי אשכנזי ופרקליטי המדינה המשרתים אותם מבקשים להפחיד עיתונאים ומקורותיהם בממסד השלטוני לבל יעזו להוסיף להדליף ולפרסם מידע שהשלטונות מבקשים לשמור בסוד, ולהזכיר להם כי זרועו הארוכה של צה"ל תשיגם.
טענת השב"כ כי השבת המסמכים נחוצה מסיבות בטחונית היא אחיזת עיניים: גם אם יחליט בלאו שבנסיבות שנוצרו אין לו מנוס אלא להיכנע לדרישות השב"כ, תוכן המסמכים חקוק בזכרונו. איך ינטרל השב"כ את הסכנה הזו – ידרוש מבלאו לעבור ניתוח מוח? ומדוע להניח מלכתחילה שבלאו מסכן את בטחון המדינה? מה בהתנהלותו עד כה מעיד על כך?
יכול להיות שאורי בלאו הוא "שמאלן". יכול להיות שלפי הסרגל של השב"כ הוא "שמאלן קיצוני". התנהלותו העיתונאית עד כה היתה תקינה לפי כל קנה מידה מקצועי, והמידע שסיפק לקוראיו ענה על כל המבחנים המקובלים בעיסוק העיתונאי.
הוא פירסם כתבות וידיעות שיש בהן עניין לציבור, שמהימנותן העובדתית אינה שנויה במחלוקת, שנכללו בהן תגובות של מושאי הדיווח ושעברו את אישור הצנזורה. כזו גם היתה הכתבה במוסף "הארץ" שעומדת במרכז פרשת ענת קם: היא חשפה התנהלות בעייתית של צמרת צה"ל, שהפרה, לכאורה, את הנחיות בג"ץ בעת קבלת החלטות על ביצוע סיכולים ממוקדים. המידע הזה צריך היה להרעיש כל אזרח שומר חוק, לאו דווקא "שמאלנים".
מן הסתם במסמכים שבידי בלאו טמונים אוצרות עיתונאיים נוספים. ייתכן שיש בהם מידע בעל חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה – לאו דווקא תוכנית מבצעית סודית – שפרסומו עתיד לקבל את אישור הצנזורה, ממש כמו הפרטים המאלפים שפירסם בלאו במוסף "הארץ". הדרישות הכוחניות שמכתיב לו השב"כ נועדו לבלום את האפשרות הזו. השב"כ מבקש לסרס את יכולתו של בלאו להמשיך לתפקד כעיתונאי, גם אם יחזיר את המסמכים.
גם אני מבין שהתנהלותה של ענת קם במקרה זה היתה מופקרת ושתפקידם של צה"ל והשב"כ לפעול כדי שהפרצה הזו תיחסם. הדרך הנאותה, וגם היעילה בסופו של דבר, לטפל בדליפה החמורה אינה דווקא במהלכים ברוטליים, אלא בתרופות נקודתיות, מידתיות. באופן שבו מערכת הביטחון רודפת את אורי בלאו היא מפעילה, אולי מתוך הרגל, ענישה סביבתית כלפי כל ציבור העיתונאים בארץ. כי מה שהיא חותרת לעולל לבלאו נועד להיות תקדים.