דן מרגלית פוטר היום מ"ישראל היום" וצייץ מיד: "פרנסתי נפלה על הגנת חופש הביטוי" – אבל קשה, באמת קשה, להכניס את העיתונאי הוותיק לרשימה ההולכת ומתארכת של המחרפים נפשם על מזבח חופש העיתונות בישראל. מרגלית, שנחשב לאחד מבכירי העיתונאים בישראל (חשבון הדולרים!), אינו סתם עיתונאי בעל מצפון, אלא כזה בעל מצפון כפול, המייסר אותו ללא הרף: קשה, קשה לו לשרוץ במדמנה, לכן הוא חייב מדי כמה שנים להישלף החוצה אל האוויר הצח ולדווח עד כמה היא מצחינה.

מרגלית עזב ב-1992 את עריכת "מעריב" בטריקת דלת תוך שהוא יוצא בגלוי נגד עופר נמרודי, שהשתמש בעיתון לקידום עסקיו, רק כדי לחזור לעבוד עבור אותו עופר נמרודי באותו עיתון כפרשן בכיר תשע שנים מאוחר יותר. נמרודי כבר צבר אז הרשעה אחת בפרשת האזנות הסתר ועמד בפני כתב אישום נוסף, ו"מעריב" הגיע לשיאים חדשים של שימוש מושחת שעשו בו בעלי השליטה ככלי לתקיפת המשטרה ומערכת המשפט. זה לא הפריע למרגלית לחבור לעורך הראשי אמנון דנקנר לקמפיין פופוליסטי נגד שחיתות שלטונית ("איפה הבושה").

את סדרת המאמרים הנלהבים שלו ושל דנקנר נגד פוליטיקאים מושחתים כתב מרגלית תוך כדי שהוא עצמו חבר אינטימי של אהוד אולמרט, חלק מחצר מצומצמת שהקיפה את הפוליטיקאי המקושר (יחד עם העורך דנקנר, שרתם את "מעריב" לטובת אולמרט בבחירות לראשות הממשלה ב-2006). במשך כמה עשורים שחה מרגלית צמוד צמוד לאולמרט בביצה הישראלית הצפופה של שלטון-עיתון, לא היה מוטרד מהתנהלותו, לא ראה לנכון לדווח דבר על מהלכי חברו הקרוב וגם לא מצא את ההזדמנות להוסיף לכתיבתו גילוי נאות על הקשר ההדוק וארוך השנים.

כל זה הסתיים ב-2007, במה שהצטייר כמעין משבר אישי וחשבון נפש עמוק, אז התנער מרגלית מאולמרט והשתלח בו חזיתית בראיון שהעניק ל"הארץ", כשהכריז שלאחר מלחמת לבנון השנייה הבין שאינו ראוי להיות ראש ממשלה. את שינוי העמדות הקיצוני והמפתיע שעבר תיאר מרגלית כך: "כל אדם בודק את עצמו בכל נושא, ומדי פעם מקדם, משנה, מזיז". גם העיוורון המתמשך שלו בכל הנוגע לטוהר המידות של אולמרט תואר על-ידי העיתונאי מרגלית בצבעים רכים: "בדרך כלל לא התעניינתי בנושאים כלכליים".

ממש באותה שנה שבה התקיים חשבון הנפש הדרמטי שלו לגבי חבר הנפש אולמרט ביצע מרגלית קפיצה נוספת: הוא עזב את "מעריב" החבוט והשוקע לטובת ספינה חדשה שזה עתה הושקה, נוצצת ועתירת הון, "ישראל היום" של איל ההימורים שלדון אדלסון. מרגלית היה ונותר, לצד מוטי גילת, בין העיתונאים בעלי השם הבודדים שהסכימו לרתום את עצמם לטובת מיזם התעמולה שייסד אדלסון למען נתניהו. מרגלית היה עבור "ישראל היום" מגש הכסף עליו הוגשה הפרופגנדה להמונים; "ישראל היום" היה עבור מרגלית מגש כסף ממש – פורסם אז כי עבור כתיבת טור דו-שבועי יזכה למשכורת חודשית של מאה אלף שקל.

הטענה שהשמיע מרגלית כאילו הגן על חופש הביטוי ביושבו ב"ישראל היום" היא צירוף שקשה לעכל אותו. טיבו של "ישראל היום" היה ידוע וברור מתחילתו, ומרגלית קפץ על הסיפון בעיניים פקוחות, כעלה התאנה היוקרתי של החינמון.

אם היה לו ספק בכך שמדובר בבטאון מטעם, הרי שהוא התפורר לאבק לפני שנים. כבר ב-2013 פורסם כיצד "הוגלה" מאמר של מרגלית מהעמודים הראשונים של העיתון, שם פורסמו מאמריו דרך קבע, לעמוד 37 המבייש, רק משום שהעז למתוח ביקורת על נתניהו. כאשר נשאל על כך ב-2015 על-ידי רביב דרוקר בתחקיר על "ישראל היום" ששודר בערוץ 10, אישר שכך קרה והשיב שאינו יודע מה היתה פשר ההחלטה. האמת על חופש הביטוי של מרגלית ב"ישראל היום" זעקה גם מהפער שבין המאמרים המרוסנים שראו אור ב"ישראל היום" לבין העמדות הביקורתיות שהביע בחשבונות הטוויטר והפייסבוק שלו.

מרגלית לא שירת את חופש הביטוי ביושבו ב"ישראל היום", אלא בדיוק להפך: הוא שירת טייקון רב-עוצמה במלחמתו לדיכוי חופש הביטוי. מרגלית העניק את המוניטין שלו כמטריית מגן לפרסום טורפני שפועל לפגוע בחופש העיתונות בישראל, כלכלית וערכית, ובדרך צמצם ורמס את החופש שלו עצמו ואת המוניטין שבנה בעמל של שנים. עם הודעת הפיטורים שהעביר העורך החדש בועז ביסמוט, העיתונאי דן מרגלית יצא לחופשי. היושרה שלו נותרה בכספת של "ישראל היום".