בבוקר אביבי אחד בחודש מאי 2005 הופיע בדוכני העיתונים מוצר מסקרן: "'מעריב' נגד שחיתות". למרות הדמיון המבלבל למותג הוותיק "'מעריב' בשירות השחיתות", ניכר גיליון זה במאמר חוצב להבות שהתנוסס בכותרתו הראשית, ובו הכריזו העורך אמנון דנקנר והעיתונאי דן מרגלית כי קצה נפשם ב"אוקיינוס של כיעור, קלקול מידות ושחיתות", המאיים להטביע את החיים הציבוריים בישראל ("עברתם כל גבול", "מעריב", 17.5.2005). עד מהרה התברר כי היתה זו רק יריית הפתיחה בקמפיין שהפך את "מעריב" בתוך ימים ספורים מכלי תקשורת בעל יחסים אינטימיים ארוכי שנים עם שחיתות וטעם רע למוביל של מאבק ציבורי רב תהודה בשחיתות השלטונית.
המטמורפוזה המשונה שעבר "מעריב" קלעה למבוכה רבים ממבקריו. האין ההיאחזות העיקשת בחטאי העבר של קברניטי "מעריב" מעידה על קטנוניות וצרות מוחין, בשעה שהעיתון מתעלה לאחד משיאיו ומקדם עמדה ראויה בנושא שקשה להפריז בחשיבותו הציבורית? ומה בעצם רוצים המבקרים – שעיתונאי "מעריב" לא יכתבו נגד השחיתות השלטונית משום שהבעלים של העיתון, עופר ויעקב נמרודי, הורשעו בעבירות פליליות?
פתרון חלקי למבוכה אפשר למצוא בהבחנה בין שני קמפיינים, שלא קל להפריד ביניהם. קמפיין אחד הוא זה שמנהל "מעריב" נגד השחיתות, ולמרות הערות הסתייגות שניתן לרשום לצדו, הוא מעשה עיתונאי ואזרחי ראוי להערכה מאין כמוהו. קמפיין שני הוא זה שמתנהל לשיווק המותג "מעריב" כעיתון שנושא את דגל המאבק בשחיתות. כאשר בדוכני רחוב של "מעריב" מחלקים אנשי שיווק סטיקרים של "איפה הבושה" ועותקים ממאמרם של דנקנר ומרגלית על נייר כרומו משובח, ומבקשים מעוברים ושבים לעשות מנוי על "העיתון שלוחם בשחיתות", הרי שאנשי "מעריב" עצמם ממקדים את אלומות הזרקורים במוצר שהם משווקים, ומזמינים דיון גם בו, ולא רק בשחיתות השלטונית. במסגרת דיון ביקורתי שכזה, ניתן וראוי לתהות כיצד התחולל נס הלידה מחדש של "מעריב" כמוביל המאבק בשחיתות, והאם העיתון ראוי ליהנות ללא סייג מהתדמית הציבורית שהוא מנסה להדביק לעצמו.
צילום: יעקב רונן מורד
▪ ▪ ▪
האידיאולוג של "מעריב" במאבק נגד השחיתות הוא דן מרגלית. בשעה שדנקנר היה עסוק עדיין במאבקיו נגד מה שהוא מכנה "מועדון שלטון החוק", החל מרגלית לכתוב בהתמדה טורים המתריעים על החתירה תחת שלטון החוק והתפשטות השחיתות. כותרות כגון "מושחתים נמאסתם" ו"הלכה הבושה" עיטרו את טוריו של מרגלית כבר לפני קרוב לשנה. הנושא עלה בשיחות הרעים הרבות שמקיימים דנקנר ומרגלית, ועלה גם בארוחת ערב אצל אהוד ברק שבה התארחו מרגלית, דנקנר, אהוד אולמרט וטומי לפיד זמן לא רב לפני פתיחת הקמפיין. מה שהפך את העיסוק הדון־קיחוטי של מרגלית בשחיתות משיחת סלון לאג'נדה של "מעריב" היה פרסום ההאשמות של השגריר בוושינגטון, דני איילון, נגד שר החוץ ורעייתו, שהצליח "להקפיץ לדנקנר את הפיוז", כדברי בכירים בעיתון.
הרעיון לקמפיין נולד בשתי שיחות טלפון שקיים דנקנר עם הכתב המדיני בן כספית במוצאי שבת, מיד לאחר פרסום האשמות השגריר בערוץ 2, וביום ראשון שלמחרת. דנקנר אמר לכספית, ולאחר מכן גם למרגלית, כי פרשת השגריר היא "הקש ששבר את גב הגמל", כי הוא חש "בחילה וגועל", וכי הוא מרגיש צורך "לכתוב משהו מאוד חזק נגד כל הכיעור הזה". כספית ומרגלית עודדו אותו, והוא הציע להם לכתוב יחד איתו, והזמין כל אחד מהם בנפרד לפגישה בלשכתו ביום שני שלמחרת. בבוקר יום שני פרסם שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות" שהשגריר איילון מחזיק הקלטות המוכיחות שרעיית שר החוץ מתערבת במינויים, ומפלס הגועל עלה. בשעה 18:00 התייצבו מרגלית וכספית בלשכת דנקנר. כספית השתתף בסיעור המוחות שהוביל לכתיבת המאמר, אבל החליט שלא לחתום עליו, כדי שלא לשרוף את קשריו ככתב מדיני. דנקנר ומרגלית ישבו לכתוב. כשסיימו, הם קראו לראש מחלקת החדשות, חיליק שריר, והוא נטל את המאמר וחזר אליהם עם סקיצה לעמוד הראשון. הוא זה שהציע לפרוש את המאמר בכותרת הראשית, והצעתו התקבלה. באותו שלב התקשר דנקנר לעופר נמרודי, ששהה בחו"ל, ועדכן אותו על ההתפתחויות. נמרודי ביקש שישלחו לו את המאמר באימייל, ואחרי שקרא אותו, נתן את ברכתו.
ב"מעריב" לא צפו את עוצמת התגובה למאמר, ולא הכינו מראש תוכנית להמשך הקמפיין. רק בישיבת המערכת של יום שלישי החל התכנון, אחרי שהתבררו הדיבידנדים המרשימים: משש בבוקר החלו טלפונים לצלצל, והתגובות למאמר באינטרנט החלו להיערם בקצב מסחרר עד שהגיעו למספרים חסרי תקדים (מספר התגובות הגיע ליותר מ־3,000, והיה מגיע אף ליותר אלמלא צונזרו לא מעט תגובות ארסיות על דנקנר ונמרודי); מהדורות החדשות ברדיו נפתחו בדיווח על המאמר; העיתונים נחטפו מהקיוסקים ומרשתות השיווק עד שהגיעה דרישה נדירה לקבלת גליונות נוספים; טלפונים אוהדים הציפו את בכירי "מעריב" מפוליטיקאים, עובדי מדינה ועיתונאים. בין המתקשרים לברך את דנקנר היו הסטיריקנים שי גולדשטיין ודרור רפאל, שהחלו, בעקבות שיחתם עמו באותו יום, לכתוב מאמרים ל"מעריב".
תשואה חשובה נוספת התבררה בימים ובשבועות שלאחר מכן: העיתון הוצף בעשרות רבות של טיפים על סיפורי שחיתות – במכתבים, בטלפונים למערכת ובפניות לכתבים. בכירי המערכת כרעו תחת עומס הסיפורים שהיה עליהם למיין ולנסות ולאמת. כבר בראשית הקמפיין ניתנה הוראה של דנקנר להעניק עדיפות לסיפורי שחיתות (קורא תמים עלול לסבור בטעות שתחקירים על שחיתות נמצאים ממילא בראש סדר העדיפויות של עיתון, אבל הקורא הזה ודאי אינו מעודכן במצבם הכלכלי של העיתונים הגדולים בישראל, ובסדר־היום העיתונאי שהם גוזרים ממנו). ב"מעריב" מצביעים על הכותרת הראשית שפורסמה ב־3 ביוני, בדבר מינוי חברי מרכז הליכוד לבית־הדין לעבודה, כאחד מפירות הטיפים שזרמו למערכת.
הקמפיין של "מעריב" נגד השחיתות התקבל כעדות לכוחה של העיתונות ולחולשת הפוליטיקה. זה מקרה מובהק שבו עיתון שינה את סדר־היום והציב בראשו נושא שיש לו חשיבות ציבורית. הוא עולה בקנה אחד עם התפיסה של "עיתונות מעורבת" (engaged journalism), השואפת להשפיע על מדיניות או לחולל שינוי חברתי. באופן כללי יותר, הוא הולם מחקרים בני־זמננו שרואים בעיתונות שחקן במגרש הפוליטי, ולא רק מתווך בין השלטון לציבור. דן מרגלית אומר: "אנחנו בקמפיין משום שהמפלגות הפוליטיות אינן ממלאות את תפקידן כראוי. 'מעריב' והתנועה לאיכות השלטון ממלאים תפקיד שהמפלגות היו צריכות למלא".
מצד שני, אפשר לראות את הקמפיין של "מעריב" גם כחלק ממאבק ההישרדות של עיתונות הדפוס. בעידן שבו מספר הקוראים של אתרי החדשות באינטרנט מותיר בהדרגה מאחור את מספר קוראי העיתונים היומיים, השימוש בכוח של העמוד הראשון לקבוע את סדר־היום הציבורי הוא אחד מהיתרונות החשובים – ואולי האחרונים – שנותרו לעיתונות המודפסת בקרב ההישרדות שלה נגד כלי התקשורת האלקטרוניים. ב"ידיעות אחרונות", שאנשיו נכנסו ללחץ בעקבות הקמפיין של "מעריב", מיהרו להפנים את המסר, יצאו בקמפיין פופוליסטי משלהם נגד האלימות ודרשו "רודולף ג'וליאני ישראלי". בכיר באחד מהעיתונים הגדולים אומר: "העיתונים מחפשים כל דרך להבטיח את קיומם. בחודש הזה שני העיתונים הגדולים גילו מחדש את קסם הקמפיין".
▪ ▪ ▪
רבים בעולם התקשורת הטילו ספק בטוהר הכוונות שמאחורי הקמפיין, אבל כל הסימנים מעידים שכוונותיהם של בכירי "מעריב" היו כנות כאשר החליטו לצאת נגד השחיתות, ובראש מעייניהם לא עמדו שיקולים ציניים של יחסי־ציבור או שיקולים זרים אחרים. השתלשלות האירועים שהובילה ללידת הקמפיין של "מעריב", כפי שתוארה לעיל, מסתמכת על כמה וכמה מקורות מהימנים שהיו מצויים בסוד העניינים, וגרסאותיהם מצטלבות פרט לפרט באופן שמחזק את מהימנות הסיפור.
ההשתלשלות הזו מבהירה כי בניגוד לתיאוריות קונספירציה שונות שהועלו בברנז'ה העיתונאית, הקמפיין לא נולד במשרד יחסי־ציבור, מרגלית לא פעל כשליח של ברק, דנקנר לא פעל כשליח של לפיד, ו"מעריב" לא פעל כשליחם של המתנחלים – על אף שברק, לפיד, המתנחלים ועוד רבים אחרים יכלו וניסו לרכוב על גלי הקמפיין. קשה לקבל גם את הטענה כאילו המתקפה על ג'ודי ניר־מוזס־שלום קשורה ישירות לעובדה שהיא אחת מבעלות המניות של "ידיעות אחרונות". פחות מחודש לפני פרסום מאמרם של דנקנר ומרגלית, ב־22 באפריל, התמסר מוסף "סופשבוע" של "מעריב" לכתבת שער מלטפת על אותה "אשה וולגרית, בעלת פה מופקר", כלשונם של דנקנר ומרגלית. באותה כתבה שאל העיתונאי רון לוין את חברתו הוותיקה ג'ודי שאלות נוקבות כגון: "תגידי, באחת השבתות, כשישבת בבית־קפה תל־אביבי, הטלפון צלצל ושרון סטון היתה על הקו. מה לך ולה?". אין זה דפוס התנהגות של עיתון שפועל בנקמנות נגד רעיית שר החוץ.
השאלה האמיתית שעולה בעקבות הקמפיין היא שאלה של מוסר כפול וצביעות. מילא שמרגלית ודנקנר הגנו שניהם על העבריין אריה דרעי, שההרכב הפלילי הטוב בירושלים ושלושה משופטי בית־המשפט העליון הרשיעו אותו בעבירות שחיתות חמורות שעבר בתפקידיו כשר וכמנכ"ל משרד ממשלתי; מטרידה עוד יותר העובדה שדנקנר, אשר מונה לעורך ראשי של "מעריב" אחרי שהצטיין בתפקידו כעורך־העל של הדיווחים ממשפט נמרודי, סייע למו"ל העבריין שלו, שהורשע פעמיים בעבירות פליליות חמורות, במאבקו נגד רשויות אכיפת החוק. מאבקו של נמרודי כלל, בין היתר, שיטות בעלות סממנים מאפיוזיים, כגון תשלום דמי שתיקה לעדים והפעלת חפרפרות במשטרה בניסיון לשבש את החקירה. ב"מעריב" מתהדרים בכך שבמסגרת עסקת טיעון נמחקו רבים מהחשדות החמורים שהועלו נגד נמרודי במשפטו השני, אבל די בעובדות שנקבעו בעסקת הטיעון ובמשפטיהם של מעורבים אחרים בפרשה כדי לבסס תמונה מבהילה.
הנה לקט קצר ממעללי נמרודי: המו"ל של "מעריב" גייס לשירותו קצין ביחידה הארצית לחקירות בינלאומיות, רב־פקד אריה סילברמן, שהדליף לו מידע על החקירה הסמויה נגדו בפרשת "נמרודי ב'", ובכך שיבש אותה. הוא גייס עוד שני קצינים לשעבר ביחידה, סגן־ניצב בדימוס ציון ששון ועו"ד רחל דוידוביץ', שפעלו לשאוב מחבריהם ביחידה מידע על החקירה. לעד יגאל תם הוא שילם כדי שלא יחזור לארץ להעיד נגדו, כפי ששילם דמי שתיקה לעדים יעקב צור ורפי פרידן במשפטו הראשון. הוא גם ניסה להוציא מידע מהניצבים יעקב רז ויאיר יצחקי, שספגו ביקורת מבית־הדין המשמעתי של המשטרה על פגישותיהם עמו. הוא שאב מידע על החקירה נגדו מהשר לבטחון פנים, אביגדור קהלני, והציע לו לאחר מכן משרת דירקטור ב"הכשרת היישוב". קהלני זוכה מאשמה, אבל ראש המטה המבצעי שלו, ניצב יוסי לוי, הודח מתפקידו והורשע בהעברת המידע לקהלני. יו"ר מועצת המנהלים של "מעריב", יעקב נמרודי, הורשע בהטרדת עדים כדי לשבש את משפט בנו, ובית־המשפט קבע שעבר "עבירות חמורות ומכוערות [...] שיש בכוחן לפגוע ולזהם טוהר ההליך השיפוטי". גם כשנכנס לכלא לא שקט נמרודי הבן על שמריו: מפקד כלא "מעשיהו" יהודה שי, והאחראי על המרפאה, ארווין וייס, הורשעו בקבלת שוחד ממנו, קצין הביטחון של הכלא, יואב מרדכי, הורשע בהפרת אמונים, וסגן נציב השב"ס, יוסי פולק, הורשע בדין משמעתי.
זהו תיאור חלקי מאוד, מפאת קוצר היריעה, של מעשי הבעלים של "מעריב", אבל גם ממנו מצטיירת תמונה של עבריין צווארון לבן הפועל באופן סדרתי, תוך ניצול כוחו ומעמדו, כדי להשחית עובדי ציבור ולהשחית את מערכת אכיפת החוק. אם מעלליו של נמרודי, שדנקנר הגן עליו והעניק לו את שירותי העט שלו, אינם בגדר שחיתות הזועקת לשמים – מהי שחיתות?
ב"מעריב" עובדים, כמובן, הרבה עיתונאים טובים והגונים, שאינם אשמים בחטאי המו"ל שלהם, אבל אין טעם להפריד הפרדה מלאכותית בין ענייניו של נמרודי לבין העיתון, משום ש"מעריב" שימש באופן בוטה, במשך שנים, מכשיר של נמרודי – הן לקידום האינטרסים המסחריים שלו, והן לניגוח רשויות החקירה והתביעה. על נטייתו של נמרודי להשתמש בעיתון לקידום ענייניו ניתן היה ללמוד מדן מרגלית, שהתפטר ב־92' מתפקידו כעורך העיתון במחאה על "התערבות מזיקה" של נמרודי בעבודת המערכת וקבל על כך שהמו"ל עושה שימוש בלתי מרוסן בכוחו של "מעריב". גם מסע הרדיפה השיטתי שניהל "מעריב" נגד ניצב משה מזרחי החל בפרשת נמרודי ב', כאשר מזרחי ניהל את החקירה, נאבק במאמצי השיבוש של נמרודי, וסומן כאויב מספר אחת שלו. "החשוד סימן אותי כמי שצריך לפגוע בו, כדי שהחקירה תמות, מפיו אני מצטט", אמר מזרחי בהארכת מעצר של נמרודי בנובמבר 99'.
דנקנר ניצח על המערכה התקשורתית נגד מזרחי ונגד "מועדון שלטון החוק" – כלומר נגד קבוצה של חוקרים, פרקליטים, אנשי אקדמיה ועיתונאים שחרטו על דגלם את המאבק בשחיתות. הוא מתח ביקורת על כך שהמשטרה והפרקליטות רודפות אישי ציבור שנחקרו והועמדו לדין על מעשי שחיתות. כך, למשל, הגן בלהט על איש העסקים דוד אפל (שמאז הוגש נגדו כתב־אישום על עבירות שחיתות חמורות) וזעם על הדלפות המשטרה נגדו ("תפוחים רקובים על אפל", "מעריב", 20.3.2001). עורך "מעריב" רואה עצמו כליברל המבקש להגן על האזרח מפני מעשי עוול של השלטון – ואין ספק שיש מעשים כאלה, וחשוב להתריע עליהם – אבל בפועל הוא הגן על אישים עתירי כוח והון, הנגועים בשחיתות פלילית או ציבורית, שתכופות הציבור הוא ששיווע להגנה מפניהם.
לאור כל אלה אפשר להבין אנשי תקשורת ואקדמיה התומכים בקמפיין נגד השחיתות, אבל נתקפו תחושת קבס כאשר הטפת המוסר נגד קלקול המידות באה מפיו של דנקנר דווקא – כשם שהתקשו לקרוא מסה נגד הטעם הרע ("בין שחיתות לטעם רע", 22.5.2005) בצהובון שמספסר מדי יום ברגשות ובדימויים, ומנהל אפילו את הקמפיין נגד השחיתות והטעם הרע בסגנון וולגרי ופופוליסטי. אפשר להבין גם את הליצנים במערכת "מעריב" שגזרו את מדבקות "איפה הבושה?" משני הצדדים והפכו אותן למדבקות "פה הבושה". יש על מה להתבייש. יש גם במה להתגאות. עיתונאים רבים ב"מעריב" חשו בעקבות הקמפיין הזה תחושה של גאווה על כך שהם עובדים בעיתון שמוביל מאבק ציבורי חשוב, ובצדק חשו כך. צריך להעריך את קברניטי "מעריב" על שבחרו, הפעם, לנצל את כוחו של העיתון כדי לקדם מטרה ראויה. מותר, לצד זה, להביע תמיהה ואף סלידה מבטנם הסלקטיבית של בכירי העיתון, שהתהפכה לנוכח האשמות השגריר נגד שר החוץ ורעייתו, ולא התהפכה לנוכח גילויי שחיתות חמורים הרבה יותר בחיים הציבוריים ובבית "מעריב" פנימה. אפשר לברך על הקמפיין של "מעריב", מבלי להניח לנמרודי ולדנקנר לגלגל עיניים לשמים ולרחוץ בניקיון הקמפיין שלהם.
יפתח אלעזר ואורי בלאו הם עיתונאים
אמנון דנקנר: אני עובד בשבילך
אמנון דנקנר התראיין באריכות והשיב לטענות המובאות בכתבה. הנה מבחר מדבריו:
"אני איש הגון, אני לא מושחת. אין לי שום הסתבכות עם החוק. מותר לי ורצוי שאני אלחם בשחיתות. אני עורך העיתון, אני מנווט אותו, ואם נמרודי מוכן לרתום את העיתון לטובת המאבק הזה – הוא ראוי רק לברכות".
"אני אף פעם לא טענתי שנמרודי לא עבר על החוק ושלא עשה דברים שבגינם הוא צריך להיענש. אני טענתי שהיה ניפוח גדול וזדוני ולא מוצדק ושזה ייגמר בקול ענות חלושה, וזה מה שהיה [...] אני לא ממליץ לעבור על החוק, ואני מבטיח לך שאני הייתי מתנהג אחרת. הוא עשה מה שעשה, שילם – לפי דעתי, באופן מופרז – אבל נגיד שילם את חובו לחברה, עכשיו מה אתה רוצה? אם הוא מוכן להעמיד את העיתון שלו, אגב תשלום מחיר, כי הוא עלול לשלם מחיר גם בעסקים שלו, גם בקשרים חברתיים שלו, ואם למרות זאת הוא מוכן להעמיד את העיתון שלו לטובת המלחמה הזאת, אז מה יותר טוב? שהוא יעמיד את העיתון שלו למלחמה בעד השחיתות, בעד הכיעור, בעד ההתבהמות, בעד הטעם הרע?".
"אני משך שנים לחמתי באנשים שהתיימרו ללחום בשחיתות, וביומרה הזאת הם תפרו תיקים, כמו במקרה יעקב נאמן, רמסו חוק, כמו במקרה של מזרחי, וסימנו מטרות, כמו במקרה מזרחי, ארבל והנוהג שהיה מצוי בפרקליטות, ואני מאוד מרוצה שכל מה שאמרתי וכתבתי אמרו אחרי, הגיעו למסקנה הזאת באיחור, אליקים רובינשטיין ומני מזוז [...] הגישה שלי היא שמלחמה בשחיתות היא דבר חשוב, וצריך לנהל אותו בנחישות, אבל צריך לנהל אותו בידיים נקיות, ואסור לרמוס אנשים, אסור לתפור תיקים, ואסור להעליל עלילות שווא [...] אותי, לצד המלחמה בשחיתות, נורא מטריד הפחד שבכל מיני סוגים של מלחמות יירמסו אנשים, ותחת כל מיני סיסמאות יתנהלו מעשים ברשויות אכיפת החוק שאסור לעשות. לכן אני אמשיך הלאה אם יהיו מקרים כאלה [...] אם יכולים לתפור תיק לשר משפטים, יכולים לתפור תיק גם לך. אני עובד בשבילך".
גיליון 57, יולי 2005