הכותרות הראשיות

שבוע נטול אירועים יוצאים מגדר הרגיל התקרב אתמול לסיומו עם עוד יום נטול דרמה, כך שהכותרות הראשיות של גיליונות סוף השבוע מוקדשים לנושאים מגוונים.

ב"הארץ" מדווחת שרון פולבר בכותרת הראשית של העיתון על התקדמות היוזמה להפוך צרכני זנות לעבריינים. לפי הדיווח, כבר השנה יכולה הזנות להפוך את לקוחותיה לעבריינים. ההחלטה לקדם לכותרת הראשית דיווח עומק על הפללת צרכני תעשיית הזנות ראויה להערכה, ובאה כחלק מסיקור שוטף של התעשייה (בהובלת ורד לי).

עם זאת, ראוי להזכיר כי קבוצת "הארץ", תחת המו"ל עמוס שוקן, פרסמה במשך שנים במקומונים שבבעלותה שירותי זנות. שוקן אף הגן בעבר על פרסום מודעות כאלה בטענה כי "כאשר העיתונים מאבדים הכנסות, מי שנפגע זה לא רק ה’עמוס שוקנים’ של העיתונות, אלא זה הרבה עובדים בעיתונים".

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "מעונות הפחד", מקדמת תחקיר המתפרסם במוסף לשבת של העיתון. אחרי שהמדינה הזדעזעה מהתנאים המחפירים וההתעללויות במעונות לזקנים, מבקש "ידיעות אחרונות" להתחיל גל חדש של זעזוע עם עדויות על תנאים מחפירים והתעללויות במעונות לפעוטות.

"זה קורה במקום שאמור להיות הבית השני של ילדינו", נפתחת כותרת המשנה לראשית. "הורים מרחבי הארץ תיעדו את האלימות, ההזנחה והצרחות שסופגים פעוטות במעונות לגיל הרך. כתבת 'ידיעות אחרונות' התקבלה לעבודה בכמה מעונות בלי שום בדיקה, וראתה מקרוב את היחס המזעזע של המטפלות לילדים".

בכתבה המלאה כותבים אריאלה שטרנבך, שרי ערמון ויהודה שוחט, כי "כמעט כל הורה שחשד שמשהו אינו כשורה במעון, גילה שהמציאות יכולה להיות גרועה מכל פרנויה. במקרים הקלים יותר זה הסתכם בצרחות בלתי פוסקות של מטפלות על ילדים קטנים. במקרים אחרים התגלתה הזנחה: ילדים שאינם מקבלים אוכל או שתייה, ואחרים שבוכים במשך שעה ארוכה ואיש אינו ניגש אליהם. במקרים הקשים יותר תועדה אלימות של ממש, מילולית וגם פיזית".

"ישראל היום" ו"מעריב" מקדישים את כותרותיהם הראשיות לפגישת ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ובעצם לנושא השיחה בפגישה – איראן. "איראן מנסה לבסס נמל ימי בסוריה", מצוטט נתניהו בכותרת הראשית של העיתון שנוסד למענו. "איראן כבר כאן" היא הכותרת המחורזת בשער "מעריב". שתיהן מתפרסמות מעל תצלום של המפגש בין נתניהו לפוטין. אגב, גם בשער "הארץ" מתפרסם תצלום של המפגש. רק בשער "ידיעות אחרונות" נמנעים מכל אזכור לפגישה.

משהו פשטני, סקסי, דרמטי או סנסציוני

ב"מוסף הארץ" מתפרסם ראיון מודע לעצמו שערכה נטע אלכסנדר עם במאי הקולנוע יוסף סידר לרגל צאת סרטו החדש "נורמן". הראיון עם סידר נפתח בשאלה על הראיון הבדיוני שנכלל בסרטו הקודם, "הערת שוליים", ראיון שבו גילמה יובל שרף את נועה, כתבת "מוסף הארץ" שנשלחה לראיין את חוקר התלמוד פרופ' אליעזר שקולניק בגילומו של שלמה בראבא. הראיון הבדיוני לא עולה יפה. התנגשות חזיתית בין השטחיות של העיתונאית הצעירה לתחום המחקר המורכב של פרופ' שקולניק.

בראיון שאינו בדיוני תוהה אלכסנדר מדוע בחר סידר דווקא בעיתונאית "מוסף הארץ" לסצנה ב"הערת שוליים", ולא בכתבת "ידיעות אחרונות" או "מעריב". סידר משיב שהעיתונאית בסרטו כותבת בעיתון שחוקר התלמוד קורא. "הרי מי יראיין חוקר תלמוד שקיבל פרס ישראל? זו לא כתבה ל'7 לילות'", הוא אומר.

הבמאי יוסף סידר במסיבת עיתונאים להשקת סרטו החדש, "נורמן", 9.3.2017 (צילום: יונתן זינדל)

"אבל בסרט", מתלוננת אלכסנדר, "התוצאה היא כתבה ב'מוסף הארץ' עם כותרת בסגנון '7 לילות', שמדגישה את הקרע בין שקולניק לבנו: 'טלנובלה משפחתית סוגה עילית'".

"בסדר, כי גם העיתון שאת כותבת לו צריך למכור משהו, וצריך לחפש את הדרמה בתוך כל טקסט שמתפרסם, אחרת למה שהקוראים ימשיכו לקרוא?", מסביר סידר. "זה משהו שעולה כעת בכל המלחמה בין דונלד טראמפ לעיתונות. מצד אחד, כולנו סומכים על כך שהעיתונות תספר לנו את האמת, ופתאום התפקיד שלה נהיה מאוד מוחשי. מצד שני, טראמפ לא לגמרי טועה. המנגנון שבסופו של דבר מוציא את המוצר הזה שנקרא עיתון חייב לשפץ את האמת כך שהוא יהיה מספיק מעניין ואנשים יקראו אותו, ובדרך נופלים כל מיני דברים – וזו בדיוק הדרמה בין אליעזר שקולניק וכל דבר שמנסה לשקף אותו, אפילו אם מדובר ב'הארץ'".

"אולי במקום 'לשפץ את האמת' העיתון פשוט מנסה לתווך אותה באמצעות נראטיבים, כלומר, לתרגם אותה לסיפורים – וזה לא כל-כך שונה ממה שאתה עושה?", שואלת אלכסנדר.

"נכון", משיב סידר. "אני בעד העיתונות, אל תביני לא נכון. אבל אם אנחנו שמים זכוכית מגדלת על מערכת היחסים בין העיתונות לבין המנהיגים, אז כל אחד צריך את השני, אבל כל אחד גם לוקח משהו מהשני שבא על חשבון האידיאלים שבשמם הוא פועל. גם עיתון שמתהדר באידיאל שהוא מפרסם רק אמת, חייב בסופו של דבר למכור. הוא מוכרח למצוא בתוך העובדות שהוא מצליח לאשר משהו פשטני, סקסי, דרמטי או סנסציוני".

מקריאת הראיון של אלכסנדר עם סידר נראה כי המפגש בין השניים עלה יפה יותר מהמפגש הבדיוני בין כתבת "מוסף הארץ" לפרופ' שקולניק (אולי בשל הליהוק השונה. אלכסנדר אינה "נועה" וסידר הוא בן דמותו של אוריאל שקולניק, בנה של הדמות שגילם בראבא). הראיון של אלכסנדר אף נושא כותרת סולידית, "פרשת סידר", כראוי למוסף של העיתון האליטיסטי. אך בכותרת הביניים לראיון צצה הפשטנות והסנסציה. בין היתר נכתב בה כי בראיון סידר "משווה בין תעמולה נאצית לחוק הנאמנות". כל מי שיקרא את גוף הראיון יראה כי תיאור זה אינו הולם את המציאות.

זו אלכסנדר, לא סידר, שמעלה לראשונה בראיון את חוק הנאמנות, תוך השוואה לגבלס. סידר אמנם אומר בתגובה שאינו מקבל את הטאבו של "אי-אפשר להשוות", ובהמשך טוען כי "צריך להתייחס למציאות שלנו מתוך מחשבה שהיא עלולה להידרדר למקומות מזעזעים", אבל הטענה הסנסציונית שלפיה הבמאי "משווה בין תעמולה נאצית לחוק הנאמנות" פשוט אינה נכונה, לפחות לא לפי הראיון שמודפס במוסף של העיתון האליטיסטי, שאינו "7 לילות".

בשער "7 לילות" מתפרסם תצלום של שחקנית עם הציטוט "אי-אפשר לגעת בי, אי-אפשר להתקרב אלי ומי שמסתכל נשרף".

בשם השמירה על זכויות האזרח

כפולת עמודים ב"מעריב" מוקדשת ל"פשיעה הגואה בקרב התושבים הזרים בתל-אביב". משה כהן מדווח כי בשבת האחרונה הותקפה אסתר נחמן, תושבת שכונת שפירא, בת 80, על-ידי "מסתנן שניסה לאנוס אותה". באותו ערב, הוא מספר, התרחשה קטטה המונית בהשתתפות עשרות אריתריאים, כולל "זריקת אבנים על שוטרים ועל עוברי אורח". אחת ה"מתפרעות" קראה לשוטרים "זו לא המדינה שלכם".

כהן משוחח עם כמה וכמה גורמים שמתלוננים על היעדר הפיקוח המשטרתי והפחד ברחובות. בעל חנות נעליים בשם רמי יעקובי; שפי פז, מובילת מאבק "החזית לשחרור דרום תל-אביב"; שלמה מסלאווי, יו"ר ועד שכונת התקווה; מאי גולן, מנכ"לית עמותת "העיר העברית"; בעל חנות בשם יצחק עמרד; ותושב נוסף בשם כלפיה אוחיון. כהן אינו משוחח כלל עם "תושבים זרים", "מסתננים" או "מתפרעים", או לפחות לא מביא בכתבתו אף מלה מפיהם.

לצד הכתבה מתפרסם טור מאת אביהו סופר, שיוצא גם הוא נגד המציאות הבלתי נסבלת בדרום תל-אביב, היכן שהתושבים מותקפים על-ידי "מהגרי עבודה בלתי חוקיים". הציטוט המודגש בטור קורא: "התושבים המקומיים מתוסכלים ומרגישים מקופחים. כן, גם ביחס למסתננים. הם טוענים שעמותות במימון הקרן החדשה לישראל מגישות אינספור עתירות לבג"ץ מבוקר עד ערב. ובג"ץ, בשם השמירה על זכויות האזרח, דואג רק לזרים".

גם "בשבע", החינמון הפופולרי בציבור הציוני-דתי, מקדיש השבוע כתבה לפחד מפני הזרים, בעקבות נסיון האונס של נחמן בת ה-80. אבישי גרינצייג מדווח על "פחד מתמיד מעבריינות המסתננים" בדרום תל-אביב. גרינצייג משוחח עם יונתן יעקבוביץ' מהמרכז למדיניות הגירה ישראלית; עם גורמים שונים במשרד החוץ; עם מאי גולן, מנכ"לית "העיר העברית"; ועם לשכת שר הפנים אריה דרעי. בתצלום המלווה את כתבתו של גרינצייג נראים ארבעה אפריקאים היושבים על ספסל ציבורי ופניהם למצלמה. כמו כהן ב"מעריב", גם גרינצייג אינו משוחח אפילו עם "מסתנן" אחד.

במוסף "G" של "גלובס" מטייל דרור פויר בעיר ילדותו פתח-תקווה, ומשרטט תמונה מורכבת יותר של חיי התושבים החדשים בעיר. ראשית, מבחינה טרמינולוגית מקפיד פויר להתייחס לאפריקאים כאל "חסרי מעמד" ואף שב ומתקן את ראש העירייה יצחק ברוורמן, שמתקשה להסתגל לכינוי העדכני.

שנית, מקורות הציטוטים של פויר מגוונים מאלה של כהן ב"מעריב" וגרינצייג ב"בשבע". פויר משוחח עם גננת אלמונית, מוכר פלאפל עלום שם, דובר העירייה חזי חקאק, ברמן מקומי יליד אוקראינה בשם מקס, בעלת מזנון בשם סוזן שאול וגם עם ראש העירייה ברוורמן. אבל לא רק איתם. פויר משוחח גם עם כמה "חסרי מעמד": טעמי, דניאל, מדאני, אוואט, סמואל, יונאס, וכן עם סטיב וליצ'וב ובנם יונתן בן ה-4. הסבר אפשרי אחד להבדל בין שתי הכתבות: פויר הוא שמאלן במימון הקרן החדשה לישראל. הסבר אפשרי אחר: פויר לא הסתפק בכמה טלפונים, אלא טרח והגיע למקום שעליו ביקש לכתוב.

עמוד התווך

בכל העיתונים מסקרים בהרחבה את המשבר בין הציונות הדתית לבין צה"ל על רקע גיוס נשים לתפקידי לחימה וההתבטאויות האחרונות של הרב יגאל לוינשטיין.

"ממתי נקבע שאסור לרב לומר את דעתו בלי שיוקע בעמוד הקלון?", תוהה מתי טוכפלד ב"ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום". לדברי טוכפלד, "בדיוק כמו שהתקשורת פיספסה את תמיכת הציבור בנתניהו בבחירות האחרונות, ובארצות-הברית את בחירתו של טראמפ, כך מתפספסת התמיכה מתחת לפני השטח בדבריו של הרב לוינשטיין".

עמיתו למוסף, יהודה שלזינגר, מפרסם פרופיל של הרב לוינשטיין, או כפי שהוא מכונה בכתבה של שלזינגר, בעקבות כינויו בפי תלמידיו, "הרב יגאל". כבר במשפט הפתיחה מתואר הרב לוינשטיין כ"אוהב ומעריך נשים ורואה בהן את מרכז העולם". בהמשך מתארים גורמים שונים את הרב כאדם ש"חי חיים של שליחות", "אדם משימתי", "אדם אצילי", "איש משפחה מסור", "אדם אידיאליסט, שלא סובל זיופים", "אדם על הקרקע, מפוכח".

הרב אליעזר קשתיאל, שמתואר כחברו הקרוב, אומר כי "הדבר האחרון שאפשר לומר על הרב יגאל זה שהוא שונא נשים. יש לו חמש בנות שהוא אוהב ומעריץ אותן. את אשתו הקודמת, כמו גם את זו הנוכחית, הוא העריץ. הרב יגאל רואה בנשים עמוד התווך של הבית, מי שאמורות לחנך גברים, לאזן אותם. הוא אומר שעל גברים אי-אפשר לסמוך, רק על נשים אפשר, דווקא בגלל זה הוא חרד לגורלן, שלא יקלקלו אותן. הוא אומר שנשים הן העיקר. בכל פעם שמדברים על זה הוא אומר שנשים הן הצדיקות, הן החכמות, הן הרגישות, הן עם חוכמת החיים".

השבוע פורסם כי הרב לוינשטיין אמר בין היתר: "אני לא מפחד להתחתן בצבא, כי כשאתה חם מהתנור אתה בוחר אשה חמה. בדוסיות. ודאי שהיא חמה כי היא אשה, אם לא שירתה בקרק"ל, אחרת איך תהיה חמה?". וכן, "שיגעו לנו את הילדות, מגייסים לנו אותן לצבא. הן נכנסות יהודיות, הן לא יהיו יהודיות בקצה. לא במובן הגנטי, כל מערכת הערכים תשתבש, סדרי עדיפויות, בית, קריירה – ישגעו את כולן, אסור להסכים לזה".

שער "ידיעות אחרונות", 10.3.2017 (פרט)

בשער "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום גדול של אם ובת. האם חיילת, והבת מחופשת לחיילת. תחת הכותרת "גאווה של אמא" נכתב: "הרב יגאל לוינשטיין, שדיבר בזלזול על חיילות צה"ל, לא ראה את הגאווה בעיניה של יעל בת ה-6 וחצי כשהיא מחופשת לאמה, סא"ל אורית קורמן-נגרי, מפקדת גדוד התקשוב בפיקוד מרכז". ב"ידיעות אחרונות" צודקים, כמובן. הרב לוינשטיין אכן לא ראה את הגאווה בעיניה של יעל קורמן-נגרי. אולם אתמול כבר פורסם ציטוט מעורר מחלוקת חדש: "בנות מהפריפריה מתגייסות לקרבי להשתדרג, האשכנזיות הולכות לגלילות לשחק במחשב".

דווקא בחינמון "בשבע" אין התייחסות נרחבת לדברי הרב יגאל לוינשטיין. עם זאת, טור העורך, מאת עמנואל שילה, מוקדש ל"מתיחות בין הציבור הדתי לצבא". שילה כותב על "המהפכה המגדרית הכוללת שהולכת ומוטמעת ביחידות צה"ל". לדבריו, "החייל והמפקד הדתי נתפסים גם כמטרד ומכשול בדרכה של המהפכה המגדרית בצה"ל. [...] המהפכה המגדרית מקודמת במהירות ובדורסנות, תוך רמיסת זכותם הטבעית של חיילים דתיים לשמור על גדרי הצניעות ההלכתיים".

"כבוד הרב שלום", נכתב באחת השאלות שנכללות במדור "יהדות" של "ישראל היום", "האם מותר לגבר ללבוש מתחת לתחפושת בפורים טייטס?". "מסיבות שונות הדבר מותר", משיב הרב יובל שרלו. "זה לא בגד אשה מובהק".

"התשובה שקיבלתי היתה: נתניהו"

טורו של סגן עורך "גלובס" אלי ציפורי (למעשה העורך בפועל של העיתון) מוקדש הפעם לסיכום סדרת כתבות שפורסמה השבוע בעיתון ועסקה בלחץ והתעמרות בעבודה. זהו נושא חשוב, והפרויקט כולו מומלץ מאוד לקריאה, במיוחד לעורכים בכירים ומנהלים של כלי תקשורת, שמשום מה חושבים שמותר להם לצעוק ולהשפיל, לקלל ולהטריד מילולית את העובדים והעובדות שתחתם. ציפורי סוקר בטורו את החוקים בבריטניה שנועדו למנוע התעמרות והטרדה שאינה מינית באזורי העבודה ומפנה בין היתר לכתבה מאת חן מענית שמתפרסמת בפנים העיתון.

מענית מתאר את הניסיון להעביר בישראל חוק דומה. חברת-הכנסת מרב מיכאלי, שהגישה הצעת חוק למניעת התעמרות, טוענת כי החוק טורפד בשל האינטרס של ראש הממשלה נתניהו בתביעות של מני נפתלי וגיא אליהו. "שלושה ימים לפני שהצעת החוק הגיעה להצבעה בכנסת, קיבלתי טלפון ממשרד הכלכלה, שנתניהו עמד אז בראשו, ונאמר לי שההצעה לא מגובשת מספיק וצריך עדיין לעבוד עליה, אף שכאמור הכל כבר הוסכם והוסדר", מספרת ח"כ מיכאלי. "הלכתי לבדוק למה זה קורה והתשובה שקיבלתי היתה: נתניהו לא יאפשר שהחוק יעבור בגלל התיק של נפתלי. תיק שבו השופטת ציטטה מהצעת החוק ולטענת הפרקליטות ושרה נתניהו גם טעתה כשהסתמכה עליו בפסיקת הפיצוי לנפתלי. מאז החוק תקוע".

בכפולה הפותחת של "מעריב" מדווחים מור שמעוני ויובל בגנו כי בית-הדין הארצי לעבודה קבע אתמול כי שרה נתניהו לא תוכל להגיש ערעורים נגד נפתלי ואליהו. ב"הארץ" מתפרסמת הרשימה המעניינת ביותר בנוגע לנסיונות הערעור של שרה נתניהו, מאת אמיר אורן. בונוס: הטור נטול באופן יחסי שעשועי שפה מיותרים.

"איזו ברירה יש לי?"

אור קשתי מפרסם ב"הארץ" את סיפורם של פועלים תאילנדים המועסקים בחקלאות במלאכת הדברה, בלי אמצעי מיגון או הדרכה נאותים. הכתבה מתבססת בין היתר על סקר שערכה עמותת קו-לעובד בקרב עובדים מתאילנד. כ-80% מהפועלים אמרו שלא קיבלו כל הדרכה של ממש. 54% אמרו שלא קיבלו אמצעי הגנה כלשהם מפני הרעל. 50% דיווחו שהמעסיק אינו מרשה להם להתקלח לאחר ריסוס. 98% אמרו שמעולם לא עברו בדיקה רפואית בעקבות השימוש בחומרי הדברה. בגידולי תמרים בערבה, כותב קשתי, מופרדים העובדים הישראלים מהזרים. רק הזרים הועסקו בהדברה.

"לעתים, אחרי כמה שעות ריסוס, הוא סובל מסחרחורות, כאבי ראש וצריבה בעיניים", כותב קשתי על פועל אחד. אחר אומר: "המעסיק אמר איך לסגור ולפתוח את הריסוס, ומיד ברח. כנראה שהוא לא רצה להיפגע. הוא דיבר אנגלית, אז הצלחתי להבין כמה מלים. לא היתה הדרכה בתאית. לא רציתי להתחיל לרסס בלי לדעת בדיוק מה צריך לעשות, אבל איזו ברירה יש לי?". שלישי מספר: "בהתחלה ממש פחדתי מההשפעות הכימיות שיכולות לפגוע בגוף שלי, ואחר-כך מתרגלים. אחרי ריסוס (בחומר) חזק, היו לי בחילה וכאבים בגרון. זה עבר אחרי יום-יומיים". רביעי מתלונן כי אחרי ריסוס "גירד לי כל הגוף והיתה לי פריחה. לקחתי כדורים נגד כאבים ואלרגיה, והלכתי לישון. אני עובד כבר שנתיים, אבל לא ראיתי רופא".

מבוגר אחראי, שקול ואינו מתפרע, כמו טראמפ

בן כספית שוב מתאר ב"מעריב" את אביגדור ליברמן כ"מבוגר האחראי" של הפוליטיקה הישראלית. הפעם כותב הפרשן הבכיר של העיתון כי מטרת הביקור האחרון של שר הביטחון בארצות-הברית "היתה לסמן את עצמו כמבוגר האחראי של גן הילדים הישראלי וככתובת של טראמפ ואנשיו למהלכים רציניים". לפי כספית, "יש סיכוי לא רע שהמטרה הזו הושגה". ב"הארץ" מתאר הפרשן הפוליטי יוסי ורטר את שר הביטחון ליברמן כאדם "אחראי, שקול, לא מתפרע".

הפרשן הצבאי של "הארץ" עמוס הראל דווקא משווה את ליברמן לנשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ. הראל מזכיר שבתחילת השבוע דווח בחדשות 10 כי קטעים שלמים מנאום שנשא שר הביטחון בטקס הזכרון הממלכתי בהר הרצל לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע הועתקו מנאום שנשא באותו הטקס לפני שנתיים שר הביטחון הקודם, משה יעלון. "איש אינו מצפה משר ביטחון עסוק לכתוב בעצמו את נאומיו בטקסים, או בכלל לדעת מה אמר קודמו בנסיבות דומות", כותב הראל. "בדיוק לשם כך יש לשר עוזרים. וגם לעוזרים מותר לטעות".

אביגדור ליברמן (צילום: יונתן זינדל)

אביגדור ליברמן (צילום: יונתן זינדל)

אולם הראל לא מקבל את נוסח התגובה שיצאה מלשכת ליברמן לדיווח של עקיבא נוביק וספי עובדיה בערוץ 10. תגובה זו, מציין הראל, "לא כללה שום הודאה בשגיאה, שלא לדבר על התנצלות". לדבריו, "הרוח הגבית שמפיח עידן טראמפ במפרשי השלטונות ברחבי העולם מורגשת גם בישראל. וכפי שהיא משתקפת בסגנון הלוחמני של תגובות ראש הממשלה, נדמה שגם אצל ליברמן אימצו את גישת הנשיא האמריקאי החדש: לעולם לא להודות בטעות, בוודאי שלא להתנצל. הלשכה הסבירה, בתגובתה, כי 'מטבע הדברים בטקסי זיכרון ישנה התייחסות לסיפורים שאינם משתנים עם השנים ויכולים לחזור על עצמם'".

מה שחשוב בסיפור הזה הוא לא התקלה המצערת בלשכת ליברמן, ואף לא התגובה שיצאה בעקבותיה (שהיתה הרבה פחות לוחמנית מאלו של נתניהו או טראמפ), אלא הפער בין שני הפרשנים הפוליטיים לזה הצבאי. בעוד כספית וורטר מתמוגגים מהפוליטיקאי ליברמן, שהפך (שוב) מהצעיר המופרע לשר של כולנו, הראל מתעקש לבקר את מי שעומד בראש המערכת שאותה הוא מסקר.

זו אינה מקטרת

במהדורת סוף השבוע של "גלובס" מתפרסם לראשונה הטור "הפוליטיקה של הכלכלה" מאת העיתונאי שי ניב. לפני ימים אחדים יצא ניב נגד "ההנחות שמקבלת יחימוביץ' בתקשורת", הפעם הוא כותב על פוליטיקאי נוסף שנהנה מהנחה ציבורית נאה, שר הבריאות יעקב ליצמן, וזאת בעקבות האישור שנתן למכור בישראל "מוצר לחימום טבק" של היצרנית פיליפ-מוריס.

"לא רק שליצמן הורה להתיר את מכירת המוצר, הוא אף מנע מאנשי משרדו להטיל על המוצר את כל המגבלות שמוטלות על סיגריות ואפילו על סיגריות אלקטרוניות", כותב ניב. "קדמו להחלטה הזו לא רק פגישות של ליצמן עם חברת הלובינג פוליסי של בוריס קרסני, אלא גם עם בכירים בפיליפ-מוריס שהגיעו במיוחד לארץ, כפי שחשף חיים ריבלין בערוץ‭ .2 ‬[...] אם היה מדובר בכל שר אחר מלבד ליצמן, המערכת הפוליטית היתה כמרקחה. בכנסת היו דורשים ממנו להחזיר את המפתחות, שלי יחימוביץ' היתה משגרת הודעות מחודדות וחריפות לתקשורת וכמעט בכל סיעות הבית היו מגנים את ההתנהלות. אבל ליצמן הוא לא רק השר החביב שמדבר בטלוויזיה על ג'אנק פוד, הוא לפני הכל יו"ר יהדות-התורה, שמחזיק במידה רבה את שלמות הקואליציה ומחוזר גם על-ידי האופוזיציה".

לרמות צועני, לגנוב מרומני

גונן גינת, עורך מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", מרבה לצטט בטורו האישי, שחותם את המוסף, סיפורים ומעשיות מאת אלתר דרויאנוב או כאלה שבהם מככב הרוזן דרקולה. בדרך כלל יש קשר בין אירועי השבוע לסיפור שבוחר גינת לספר, אבל לא תמיד. הבוקר, למשל, מקדיש גינת חלק נכבד מטורו לציטוט מעשייה בכיכובו של "הנאור בשליטים, ולאד 'המשפד', המוכר בכינויו דרקולה".

על רקע ההכחשות של איתן כבל כי קיים דיל בינו לבין שלי יחימוביץ', בשל מה שגינת מגדיר כ"יכולת של איתן כבל להכחיש את מה שכולם רואים ושומעים", מגולל עורך המוסף מעשייה על היום שבו הממונה על אורוותו של דרקולה סיפר לו כי רכש עבורו סוס בחצי מחיר מצועני. דרקולה, "שידע כי בדרך כלל מי שחושב שהצליח לרמות צועני יגלה מהר מאוד שהצועני רימה אותו", התעניין וגילה כי אכן הסוס אינו כפי שהוא נראה. בתשובה אמר לו הממונה על האורווה, "נראה לך שאפשר לגנוב מרומני?", והסביר כי על הסוס שילם בכסף מזויף. מי שיגלה את הקשר בין המעשייה הזו ליכולת להכחיש את מה שכולם רואים ושומעים יקבל פרס: "ספר הבדיחה והחידוד", מאת ר' דרויאנוב.

מודעה

"בשבע", 10.3.2017

היגיון מוסרי

מדורו של הרב אליעזר מלמד בעיתון "בשבע" מוקדש השבוע למצווה למחות את העם העמלקי מעל פני האדמה, ומתייחס בין היתר למה שהוא מכנה "ההיגיון המוסרי שבמצווה". לפי מלמד, "ההיגיון המוסרי שבמצווה ברור. כשם שעשו עמלק לכל הערים שבזזו, כך ראוי שייעשה להם. ואמנם בדרך כלל הם לא הרגו את כל בני הערים שכבשו, אולם זה היה רק מפני שקיוו להרוויח כסף ממכירתם לעבדים. אבל כשלא מצאו להם קונים – הרגום. מידה זו היא גם הכרחית ליצירת הרתעה. שכן מי שמוותר לאויביו ואינו נוקם בהם כפי מידתם, מעודד את אויביו ללחום כנגדו. האימפריות הגדולות הענישו בחומרה את מי שעמדו מולם, על-ידי כך יצרו הרתעה שקיימה את מלכותם מאות שנים".

בסיום המדור אמנם מציין הרב מלמד כי "אחר שאבד זכרם של בני עמלק, אין לשום בית-דין סמכות להחיל את דין עמלק מהתורה, שהוא דין חמור ונורא, על שום שבט או משפחה אחרת", אך מיד מוסיף כי "מהצד המוסרי וההגיוני שבמצווה, יש ללמוד שהענישה כלפי רשעים שבחרו ברשע צריכה להיות במידה כנגד מידה, הן מצד המוסר והן כדי להרתיעם לצורך הצלת העולם".

עושים לביתם

"ידיעות אחרונות", 10.3.2017

"ידיעות אחרונות" משיק את העונה התשיעית של "המורה של המדינה", מיזם חינוכי-פרסומי במימון מפעל הפיס, הסתדרות המורים, חברת טבע, בנק מסד, התוכנית הלאומית למצוינות באנגלית ומכון קינן-שפי.

עמוד שלם, סדין בגרסת גליון סוף השבוע, מוקדש לתחרות, ונושא את הלוגואים של כל הגופים שהוזכרו לעיל. הסיקור כולל תצלום גדול וטור אישי, ידיעה ובוקסה עם הסברים, כמו גם ידיעה נפרדת על תחרות "המורה למדעים של המדינה", תחרות "ביוזמת חברת טבע". הידיעה כוללת גם ציטוט ארוך מפי איריס בק-קודנר, "סמנכ"לית קבוצה, שיווק גלובלי ותקשורת התאגיד בטבע".

העידן הפוסט־עובדתי

חנוך דאום במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ובן-דרור ימיני ב"מוסף לשבת" של העיתון יוצאים להגנת עירית לינור. לאחרונה פרסם כתב "המקור" איתי רום מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "מאיפה מגיעים השקרים של עירית לינור", ובו ביקש להתחקות אחר מקורות המידע השגוי שלינור מפיצה בתקשורת.

דאום מצטט, בתגובה, את התגובה שפרסם גדי טאוב בפייסבוק. "הלהט הזה לגלות 'שקרים' דווקא אצל עירית לא נראה לי נובע מאהבת אמת, אלא מהזעם הקדוש על זה שהיא מעזה לא להתיישר עם שורת המקהלה שאותה היא עזבה", כתב טאוב. "והיא חוטפת מבול נאצות מתמיד על מה, בעצם? לא על שקרנות אלא דווקא על יושר. על זה שהיא לא מכופפת את דעתה בפני מה שיגידו עליה".

ימיני, לעומת זאת, טורח מעט יותר ומתפלמס עם אחת הקביעות של רום. לינור טענה כי נציבות זכויות האדם של האו"ם "לא מתערבת בענישה של מדינות אחרות". רום תיקן אותה וכתב כי "הנציבות דווקא ביקרה בחריפות הליכי משפט וענישה במדינות שונות – לוב, מלזיה, גואטמלה ועוד".

בן-דרור ימיני. 9.10.14 (צילום: יעקב נחומי)

בן-דרור ימיני. 9.10.14 (צילום: יעקב נחומי)

ימיני, שלא מצטט את הקביעה החד-משמעית של לינור שלפיה הנציבות "לא מתערבת בענישה של מדינות אחרות", כותב בתגובה לרום כי "השאלה היא לא אם הנציבות מפרסמת לפעמים הודעות גם בעניינים אחרים. ודאי שכן. השאלה היא אם הגופים הללו עוסקים באופן אובססיבי בישראל, ואם בעקבות אירועים דומים יש גינויים דומים. ובכן, מאז הקמת המועצה לזכויות אדם ב־2006, ועד סוף שנת 2015, פורסמו 117 החלטות גינוי לכל מדינות העולם גם יחד. אפס לסעודיה. אפס לטורקיה. אפס לסין. 17 לסוריה, 12 למיאנמר וחמש לאיראן. וישראל? היא זכתה ל־62 הודעות גינוי. יותר מכל מדינות העולם גם יחד. זו המועצה לזכויות אדם וזו הנציבות שפועלת מטעמה. אלה העובדות. אבל רום כתב שלינור משקרת. כבר ידוע שאנחנו בעידן הפוסט-עובדתי. המאמר של רום בעיתון 'הארץ' סיפק לנו עוד הוכחה".

ימיני צודק. השאלה היא באמת לא אם הנציבות מפרסמת לפעמים הודעות גם בעניינים אחרים. השאלה היא האם הנציבות "לא מתערבת בענישה של מדינות אחרות", כפי שטענה לינור. והתשובה היא שהנציבות דווקא כן מתערבת בענישה של מדינות אחרות, כפי שציין רום.

ענייני תקשורת

יוסי ורטר מתייחס בטורו שב"הארץ" לתזכיר החוק שחשף השבוע כתב המדיה של העיתון נתי טוקר, ולפיו תהיה לממשלה שליטה בכל זרועות השידור הציבורי בישראל. "רק בשבועות האחרונים נפל האסימון לנתניהו", כותב ורטר. "הוא הפנים שהמעשה נעשה. התאגיד קום יקום. שידוריו יחלו כמתוכנן ב-30 באפריל, בעוד כחודש וחצי, על אפו וחמתו. 'אני יוצא מזה רע', הוא אמר למישהו. את תסכולו וכעסו בשל כשלונו לרסק את תאגיד השידור, הוא החליט לפרוק על כל התקשורת המשודרת. הוא מבקש ליזום, יחד שר האוצר, משה כחלון, הקמת גוף ממשלתי, קומיסרי למהדרין, שיפקח על השידורים. זה מבטיח להיות רשות השידור הרעה והחולה של פעם, עם ההתערבויות וההכתבות והמינויים הפוליטיים והטלפונים מלשכת רה"מ, כפול מאה".

אריק בנדר מדווח ב"מעריב" על קוד הלבוש המומלץ והלא מחייב לבאי הכנסת. על אף שהוא לא מוזכר כלל בדיווח, עורכי "מעריב" בחרו ללוות את הטקסט של בנדר בתצלום של ח"כ יאיר לפיד, חנוט בחליפה כחולה, חולצה לבנה ועניבה אדומה, וזאת עם הכיתוב "לפיד. עומד בתקן".

הרכילאית ליאורה גולדנברג-שטרן מדווחת במוסף "מעריב" כי כתב המשפט של חדשות ערוץ 10, אביעד גליקמן, בשונה מיתר הכתבים בתחום, חונה דרך קבע בחניון הפנימי של בית-המשפט המחוזי בירושלים. מדוברות בתי-המשפט נמסר כי "הנושא בבדיקה".