לאחרונה מנעה טוויטר גישה לציוץ שפרסם הבלוגר האמריקאי ריצ'רד סילברסטיין על פרשה החוסה תחת צו איסור פרסום. הציוץ של הבלוגר לא נמחק, ואף לא הוסר כליל מהרשת, אולם גולשים מישראל שניסו להגיע אליו נתקלו בהודעה מטעם טוויטר על חסימתו.

רועי פלד מהתנועה לחופש המידע סבור שחסימה שכזו יכולה להיות יעילה מאוד. "הממשלה, וגם אנשים פרטיים ותאגידים, פונים לא אחת לטוויטר, לפייסבוק לגוגל כדי להסיר מידע מהאתרים והפלטפורמות שלהם", אמר בשיחה עם אורן פרסיקו, אלעד מן ונמרוד הלברטל בתוכנית "קול העין".

"הצנזורה במקרה הזה היא גיאוגרפית, מפני שכך טוויטר החליטה. אני בטוח שממשלת ישראל היתה שמחה אם טוויטר היתה מעלימה את הציוץ מכל העולם. טוויטר נענתה לבקשה של הממשלה, וקבעה שישראלים לא יוכלו לראות את הציוץ. בגוגל זה מאוד נפוץ. הרבה יותר נפוץ ממה שאנחנו חושבים. גם במדינות כביכול מתוקנות".

עד כמה זה מחסום? הרי מי שבאמת רוצה ומתאמץ יכול למצוא את העקיפה המתאימה.

"פה העמדה שלי קצת שונה. נכון שכבר 15 שנים אנחנו מספרים סיפור על 'איזה מפגרות הממשלות האלה, הן חיות בימי הביניים ואנחנו במאה ה-21'. אתה לא יכול לחסום מידע, וכל אחד יודע מה שהוא רוצה, אבל אני חושב שזה 80% קשקוש. כמובן שמי שמתעניין יגיע למידע, ואותו ציוץ של סילברסטיין, אתה לא צריך הרבה בשביל למצוא אותו, רק להיכנס לגוגל, לכתוב 'ריצ'רד סילברסטיין, ציוץ, צנזורה, ישראל', ויש לך את כל המידע.

"אבל האמת היא שאת ארבעתנו זה מעניין, 95% מהקהל השומע אולי זה מעניין אותו, אבל אלה אנשים יותר רציניים מאיתנו, ויש להם הרבה דברים אחרים לעשות בחיים והם פשוט לא יגיעו לזה. ולכן האפקטיביות של זה היא לא בהסתרת המידע מגורם ספציפי שרוצה להגיע אליו, אלא בהשתקת דיון ציבורי ומניעת תפוצה של מידע".

ציוצו של ריצ'רד סילברסטיין בטוויטר שנחסם לצפייה בישראל (צילום מסך)

אולי זו מדיניות מוצלחת של מדינת ישראל, שמוכיחה את עצמה?

"אל"ף, אני חושב שהיא מוכיחה את עצמה מבחינת האפקטיביות. לא ב-100% כמו פעם, העולם השתנה, אבל ב-90%. השאלה השנייה היא האם זו מדיניות ראויה, האם היא הופכת את המדינה שלנו למקום טוב יותר. ובעניין הזה אני גם רוצה לתת תשובה לכאן ולכאן. אני חושב שהמקרה הספציפי שאנחנו דנים בו כרגע הוא מקרה שלא בלתי לגיטימי למדינת ישראל למנוע מידע. מדובר בטענה מצד המדינה שהמידע הזה חושף זהות של נערה שהיא קורבן בפרשת מין. זה נשמע לי שימוש לא בלתי לגיטימי. הבעיות מגיעות כמובן מרגע שיש את הכוח הזה לממשלות, והן מנצלות את זה לדברים פחות ראויים.

"במקרים האלה אתה שואל את עצמך, בעיקר בכל מה שקשור לביטחון, כאשר ברור שמהאויבים עצמם, שלכאורה מהם אנחנו מוטרדים, אי-אפשר להסתיר מידע כי הם יגיעו אליו, אז מה שאתה עושה בעיקר זה להרדים את השיח הציבורי, וזה עניין מטריד. אבל אני חייב להגיד שמעבר לזה שהוא מטריד, אני לא בטוח שאנחנו רואים סימנים לשימוש מאוד אינטנסיבי בדברים האלה".

מה לגבי אתרי חדשות, אין חשש שבשלב הבא המדינה תבקש מה"ניו-יורק טיימס" לחסום לגולשים מישראל גישה לידיעה שבה יש מידע שאסור בפרסום?

"אני בטח חושש, השאלה מה עושים עם החשש הזה. קודם כל אם נחזור למקרה הזה, אין כאן כוח צנזורה ממשלתי אלא הממשלה ביקשה משהו מטוויטר, וטוויטר נענתה. זה מצב יחסית סביר, כי הוא מחייב הנמקה והצדקה. אני מאוד חושש ממצב, כמו שרוצים לחוקק, שבו תוכל הממשלה לבוא ל'ניו-יורק טיימס' ולהגיד לו 'אנחנו מורים לכם להסיר את הכתבה הזו'. זה פתח לדברים מאוד בעייתיים. זה יותר גרוע במובן הזה שכשאתה חוסם אזור, אתה בעצם אומר שאתה לא באמת מוטרד מזה ש'אנשים רעים' יידעו את המידע, אלא מזה שהציבור שלי יידע אותו. זה אקט נגד הציבור שלי.

"במקרים ספציפיים של פרטיות יכול להיות שיש לזה הצדקה, אבל אני רוצה שהממשלה תצטרך לבוא ולהצדיק בפני ה'ניו-יורק טיימס', בדיוק כמו שאני, רועי פלד, יכול לבוא ל'ניו-יורק טיימס', ואני רוצה שה'ניו-יורק טיימס' יתייחס לממשלה באותה ספקנות שבה הוא מתייחס אלי כשהוא מקבל פנייה כזו. לפחות לפי הנתונים של גוגל, הם נענים לבערך 60% מהפניות של ממשלת ישראל להסיר תכנים. זה נתון קצת נמוך ביחס לדמוקרטיות אחרות. מה שכן, הפניות מצד ממשלת ישראל הן בעלייה דרמטית. מסדר גודל של 100 פניות בשנה ל-400 פניות בשנה לאורך השלוש שנים האחרונות. העלייה הזו היא בעיקר על רקע הסתה".

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.