רחש מעצבן

בפתח מוסף "הארץ" מתפרסם טורו של אלון עידן, המוקדש הפעם ל"סערה" התורנית, שהתחוללה בעקבות זיהום באחד מפסי הייצור במפעלי תלמה (יוניליוור).

"'סערת הקורנפלקס' היא דוגמה טובה לאופן שבו גם שום דבר הוא כבר דבר", כותב עידן. "[...] 'סערת הקורנפלקס' היא 'סערה' רק משום שהיא מספיק ריקה מתוכן, מספיק אוורירית, מספיק נטולת משקל, כך שניתן להלביש עליה את כל הנוירוזות של התקופה: היסטריה, אובססיה, פרנויה".

עידן מבסס את טורו על הקביעה כי פס הייצור שנמצא מזוהם במפעל הקורנפלקס אותר מבעוד מועד, והמוצרים הפגומים שיוצרו בו לא שווקו לציבור. "הצרכנים אמורים היו להיות מרוצים", טוען עידן. "הם לא נפגעו, לא הורעלו, לא חלו. הגנו עליהם". מכאן ממשיך הכותב ורוקם תיאוריה שלפיה הסערה שלא היתה אמורה להיווצר כלל, כיוון שהמוצרים הפגומים לא שווקו, נוצרה בכל זאת בגלל כוחו המאגי של הכסף בעידן הקפיטליזם המאוחר. או בלשונו של עידן:

דווקא משום שהמוצר לא שווק נוצר עניין. בבסיסו: שבירת שרשרת הצרכנות הטבעית. הצרכן הלך למדף וגילה שהכסף שלו חסר כוח; הוא מוכן לשלם, אבל החברה לא מוכרת. הצרכן תהה: למה היא לא מוכרת? למה היא לא מעוניינת בכסף שלי? זה אבסורד, משהו פה לא הגיוני, לא מסתדר. הצרכן הסתקרן. ברגע שנוצרה 'סקרנות', נוצרה בהכרח 'סערה'. כי 'סקרנות' היא בור שצריך למלא, והמילוי שווה כסף רק אם יתואר במונחים דרמטיים ('סערה', 'שערורייה', 'מחדל', 'אסון' וכו') ויספק את הליבידו של ההמון הסקרן".

האפשרות שה"סערה" נוצרה לא בשל אכזבת הצרכן הפוטנציאלי מהאימפוטנטיות החריגה של כספו אלא משום שהתעורר חשש כי בכל זאת, על אף הכחשות נמרצות מצד החברה, מוצרים מזוהמים שווקו לציבור, אינה מוזכרת בטורו של עידן.

מוסף "הארץ" ירד לדפוס באמצע השבוע. אתמול כבר הודתה חברת יוניליוור כי דגני בוקר מזוהמים בסלמונלה הגיעו לחנויות. מודעות מטעמה מתפרסמות הבוקר בכל העיתונים, גם ב"הארץ". "בעקבות פנייה צרכנית, מצאני כי כמות של 240 יחידות של קורנפלקס בד"ץ 750 גרם מיום ייצור 27.6.16 יצאו אל השוק", נכתב בהן.

ב"ידיעות אחרונות", שמסקר את הפרשה בבולטות יתרה למן תחילתה, זו גם הכותרת הראשית הבוקר. "אחרי שהסתירו את זיהום הסלמונלה בדגני הבוקר של תלמה, אחרי שלא גילו את כל המוצרים שזוהמו ואחרי שהתעקשו שאף מוצר נגוע לא הגיע לצרכנים – חברת יוניליוור משנה גרסה בפעם השלישית: עכשיו, כך מתברר, החברה מודה כי אריזות שהיו מעורבות בזיהום במפעל בערד יצאו אל השוק והגיעו למדפים", מדווחים איריס ליפשיץ-קליגר ורותם אליזרע בכפולה הפותחת של העיתון.

לפי הדיווח, "זליגת האריזות הפגומות לשוק התגלתה לאחר שלפני מספר ימים התקשרה לחברה אשה, אמא לילדים קטנים, שביקשה לברר אם יש סלמונלה באריזה שרכשה. היא מסרה את מספר הסדרה שברשותה, ואז התברר שמדובר בסדרה שירדה מפס הייצור המזוהם, הורחקה מהמפעל והיתה מיועדת להשמדה".

הסיקור החדשותי מלווה בטור דעה מאת שושנה חן. "מהרגע הראשון הביטחון שהפגינו ראשי החברה היה חשוד", היא כותבת. "כשמדובר בקווי ייצור גדולים כל-כך, בבדיקות מעבדה שמחייבות המתנה של ארבעה ימים עד לתוצאות, וכאשר מנהלי חנויות מתלוננים על מחסור בסחורה בשיא העונה – קשה להאמין שאף אריזה לא עזבה את המחסנים. הטיפול הלקוי במשבר הוא פועל יוצא של זלזול בצרכנים, של אמונה שהתקשורת היא האויב ושל הביטחון שהכלבים ינבחו והשיירה תעבור".

סיקור צנוע בהרבה להתפתחות האחרונה בפרשה אפשר למצוא גם ב"הארץ", "מעריב" ו"ישראל היום".

וכמו שב"מוסף הארץ" יש את הטור של עידן על "הסערה" שלא היתה צריכה להתחולל, כך ב"ישראל היום" מתפרסמת הבעת אמון פומבית באיכות הקורנפלקס של תלמה מצדו של העיתונאי דן מרגלית. "לאחר הפסקה בת יובל שנים חזרתי ללעוס קורנפלקס. לא ערב לחכי. מתוק מדי. אך אין ברירה", הוא כותב במוסף "השבוע" של העיתון, שגם הוא ככל הנראה ירד לדפוס לפני ההודעה של תלמה. לפי מרגלית, הוא חזר השבוע ללעוס קורנפלקס "כדי להביע הזדהות עם מפעל תלמה שאיני יודע עליו דבר ואין לי עימו דבר".

"המפעל הזה", הוא כותב, "מצא פגם בייצור ועצר את הסדרה והשמיד את התוצרת ולא שיווק אותה לציבור, לתפארת הכלכלה ההגונה. מה רוצים ממנו? למה היה צריך להודיע על כך ברבים וליצור תבהלה? סתם נטפלים אליו, ולפיכך כפיתי על עצמי לאכול קורנפלקס ולסבול את הרחש המעצבן הבא עם לעיסתו". יש להניח שאת דגני הבוקר של תלמה שמרגלית אכל בחוסר חשק רק כדי להביע הזדהות עם המפעל שעליו אינו יודע דבר, לא רכש בסניף בארות-יוסף של רשת יש-חסד, רשת למהדרין של שופרסל.

עיוורון ורשעות ושנאת אחים ללא גבול

על פני מרבית עמוד השער במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" נפרשת רשימה מאת עדי ערמון, ראשונה בסדרה כך מובטח, המוקדשת לאירועים שעיצבו את השקפת עולמו של בנציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה. לפי ערמון, הפרק הראשון בהתעצבות השקפת עולמו של נתניהו, בין השנים 1932–1935, כלל שלושה אירועים מרכזיים: מותו של האב נתן מיליקובסקי, פרשת ארלוזורוב והפגנה שנערכה באוניברסיטה העברית נגד אנשי ברית-שלום. השנים הללו, טוען ערמון "היו השנים שעיצבו את הפסימיות של [בנציון] נתניהו, את תחומי העניין שלו ואת עוינותו לשמאל".

הרשימה מרתקת לקריאה, לא רק למעריציו ושונאיו המקצועיים של ראש הממשלה. לקראת סופה מצטט ערמון ממאמרים שחיבר נתניהו ופרסם ב"הירדן", חלקם תחת פסבדונים, בשנים שבהן ערך את כתב העת. בין היתר כתב שם נתניהו נגד העיתונות הממסדית, ש"יש לה דאגה, כיצד להיחלץ מן הבור העמוק והמכוער של עלילת דם שנושאיה חפרו מתוך עיוורון ורשעות ושנאת אחים ללא גבול".

לנתניהו הבן עימות משלו עם העיתונות הממסדית, שהגיע בשבוע החולף לנקודת שיא נוספת. זו זכתה וזוכה גם הבוקר לסיקור נרחב, אולי בשל היעדר "סערות" משמעותיות אחרות. המחנות ברורים, העמדות כמעט תמיד צפויות מראש.

הנה ציטוטים נבחרים מכותבים הנמנים על מחנה מתנגדי נתניהו.

"לא צריך להתאמץ לפענח לאן חותר נתניהו: בבחירות הבאות הוא ילך על התקשורת", כותב יוסי ורטר בכפולה הפותחת של "הארץ". "[...] הפעם, בהעדר תופי טם-טם אחרים לשלהוב ההמונים, הוא ינקוט הרעשה מסיבית. הפצצת שטיח. על המוקד יהיו לא רק העיתונים היומיים, 'ידיעות אחרונות' בעיקר, אלא הערוצים המסחריים, 2 ו-10. בשידור הציבורי נתניהו כבר טיפל. מאמצי החבלה שלו ושל מקורביו – שרת התרבות מירי רגב, יו"ר הקואליציה דוד ביטן והשר זאב אלקין – הותירו את רישומם. החשש וחוסר הוודאות בגוף החדש ישפיעו בוודאות לרעה על גיוסי העובדים במורד הדרך. גם אם התאגיד יקום לבסוף, חרף כל המכשלות והמקלות שהשלטון תוקע בגלגליו, קשה מאוד לראות אותו משחק תפקיד מרכזי בשוק התקשורת".

במדור הדעות של "הארץ" מתרגם ב. מיכאל כמה מסעיפי "חוק העורכים" הנאצי משנת 1933, ומתאים אותם לישראל 2016. לדבריו, "אין גם ספק שאם תונח הצעת החוק הזאת על שולחן הכנסת, היא תזכה ברוב גדול ועולז, לקול תשואות הבית ומצהלות הציבור". יצוין כי לפני למעלה מעשור תרגם חלק מסעיפי החוק הנאצי לצורך מאמר שפורסם ב"העין השביעית", שגם אותו סיים בשאלה: "היש למישהו ספק באיזה רוב היה החוק הזה (בשינויים המתבקשים מטעמי דת ולאום) מתקבל בכנסת ישראל של 2002?". בינתיים, כידוע, לא הוגשה הצעת חוק שכזו.

"נתניהו רדוף על-ידי רוח רפאים של קונספירציה תקשורתית מדומיינת, שבראשה המו״ל של 'ידיעות אחרונות', ומאחוריו צבא של לוחמי תקשורת נאמנים הסרים למרותו ופוליטיקאים מהימין, כנועים ומפוחדים, המשרתים אותו. וכולם ביחד קשרו קשר להפלתו", כותב סבר פלוצקר בטורו שבפתח מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "העובדה שכסף זר אדיר ממדים עומד מאחורי עיתון יומי המופץ חינם אך ורק כדי להפיץ חינם לציבור הישראלי את בשורת גדולתו, גאוניותו וטוב לבו של נתניהו נעלמה מעיני נתניהו. הוא – כפי שיותר מרמז בנאומו בכנסת השבוע – לא ישקוט ולא ינוח עד שלא יפרק בכוח הכסף הזר והרגולציה המקומית את התקשורת הישראלית העצמאית, הביקורתית, העובדתית, החוקרת".

לדעת פלוצקר, "למסע ההשתלחות של נתניהו ב'ידיעות אחרונות' אין שמץ של אחיזה במציאות" כיוון ש"'ידיעות אחרונות', להבדיל מהחינמון בו מנפנף נתניהו, אינו עיתון עם 'כוונה' או עם 'קו' – אם לצטט את נתניהו. ידיעות הוא עיתון ישראלי אובייקטיבי, פטריוטי, שקול, בלתי מפלגתי, בלתי סיעתי, הישגי ואמון על ערכי הדמוקרטיה הליברלית. וגם עיתון מעניין ומושך ורחב תפוצה שקוראיו אוהבים, ולכן קונים. הוא פתוח לדעות רבות, בתנאי שהן מנומקות, לא מסיתות, לא קיצוניות, לא נגועות בגזענות וכתובות היטב".

התיאור העצמי של פלוצקר את "ידיעות אחרונות" מצחיק/עצוב. ל"ידיעות אחרונות" אכן אין קו או אידיאולוגיה. הוא אכן בלתי מפלגתי ובלתי סיעתי במובן המקובל של המלה. אולם יש לו מפלגה וסיעה בשם "ידיעות אחרונות", ויש לו קו ואידיאולוגיה שבמרכזם העיתון ומוציאו לאור. אם אתה מוכן לשתף פעולה עם ארנון (נוני) מוזס, תתקבל בברכה ולא משנה אם אתה מגיע ממפלגת ימין, מרכז או שמאל. אם לא, תחטוף, או שנתעלם מעצם קיומך.

"בלי ששמנו לב, המושג 'איכות' הוצא מהמילון הפוליטי. איכות היא מלה גסה; גרוע מזה – שמאלנית", כותב נחום ברנע ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "הוויכוח על תאגיד השידור המחיש את התופעה בדרך אכזרית. התווכחו בלהט על השאלה האם עובדי התאגיד אשכנזים או ספרדים, מרכז או פריפריה, ימין או שמאל, דתיים או חילונים. אף אחד לא שאל אם הם עיתונאים מיומנים, שמסוגלים להביא סיפור, להרים שידור. רוצים זהות, לא רוצים איכות".

והנה ציטוטים נבחרים מכותבים הנמנים על מחנה תומכי נתניהו:

"האמת היא שהמצב בתקשורת הישראלית חולה, חולה מאוד. כל-כך חולה, עד שהוא משווע להתערבות של יד מכוונת", כותב מתי טוכפלד במוסף "השבוע" של "ישראל היום". "פוליטיקאים, כאמור, אינם רשאים להתערב בשוק התקשורת בישראל, אלא אם כן האינטרס הציבורי גובר. ואין מקרה מובהק כמו המקרה הזה כדי להעיד עד כמה הסיטואציה עגומה. [...] מערכת הבחירות האחרונה המחישה עד כמה נתניהו 'שולט' בתקשורת: כאילו לא חברו להם כל ערוצי המדיה ועשו כל שעלה בידם כדי להדיח אותו מהשלטון. [...] יותר מ-985 אלף איש הצביעו ליכוד בבחירות האחרונות. אבל מה פתאום שקולם יישמע? יש להם הרי שלטון, וכי למה שירצו גם עיתון? או ערוץ טלוויזיה?".

טוכפלד גם תוהה בטורו מדוע אין כמעט ידיעות המשך בכלי התקשורת המרכזיים לפרסומים של "מקור ראשון", בעוד ש"הארץ", "שמיעוט זניח נחשף אליו, מאוזכר מדי יום ביומו?". התשובה של טוכפלד היא ש"'מקור ראשון' רחוק מהאג'נדה שלהם. 'הארץ' קרוב הרבה יותר להשקפת עולמם". הנה תשובה נוספת: ל"הארץ" מערכת עיתונאית שמנפיקה ידיעות מקוריות רבות, אשר רואות אור בין היתר במהדורה יומית מודפסת. ל"מקור ראשון" מערכת עיתונאית מצומצמת בהרבה, בוודאי בכל הקשור למחלקת החדשות. החלק החלש ביותר בגיליון הבודד של העיתון, שרואה אור בימי שישי, הוא החלק החדשותי.

אגב, הפרסום הבולט ביותר של התקופה האחרונה (או בכלל?) שניפק עיתונאי מ"ישראל היום" הוא זה של רן רזניק, כתב הבריאות של החינמון, על קשירת מטופלים פסיכיאטריים. פרסום שכמעט כולו התרחש בשידור הציבורי, בתוכניתה של קרן נויבך ברשת ב', ולא מעל דפי "ישראל היום".

"מאחורי הדיון הלוהט על השידור הציבורי (ועל התקשורת הישראלית בכללה) נחבא המאבק על עיצוב דעת הקהל", כותב דרור אידר באותו מוסף. "לא חופש הביטוי אלא החופש להשפיע על הציבור באמצעות המיקרופונים שהמדינה העמידה לרשות כולנו. זוכרים את התגייסותה הכמעט מלאה של התקשורת במערכת הבחירות האחרונה לטובת השמאל? במשך שנים נגזל רובם המוחלט של המיקרופונים הציבוריים בידי אוליגרכיה תקשורתית ידועה; עכשיו, כשאחרים נדחקים לאולפני השידור ותופסים מקום – הם נזעקים לצעוק געוולד. אל תאמינו להם".

אידר יוצא לא רק נגד "האוליגרכיה התקשורתית" ששלטה במדינה במשך שנים ארוכות, אלא גם נגד הנחת היסוד שלפיה יש צורך בשידור ציבורי. "הרשו לי לכפור בעיקר", הוא כותב. "מי קבע שהמדינה חייבת לספק לנו שידור? מדוע צריך להוציא 650 מיליון שקלים מתקציב המדינה כדי לספק עבודה לעיתונאים? מה הבעיה בשידור מסחרי המבוסס על פרסומות? מדוע איננו יכולים להחליט באמצעות השלט במה לצפות? אתם מבינים שחסידי השידור הציבורי אינם סומכים על תבונתם של האזרחים".

אגב, אידר כותב את הדברים בעיתון הממומן ממעיין המזומנים האדיר של גביר אמריקאי, שלדון אדלסון, שבחר שלא לסמוך על תבונתם של האזרחים שיבחרו במוצר שלו, אלא להעניק להם אותו חינם.

עמדה דומה בגנות שידור ציבורי מציג ישראל הראל בעמודי הדעות של "הארץ". דוד אלהרר קובע ב"בשבע" כי "בתאגיד החדש לא יהיה כל חדש!", שכן "רוח גלי-צה"ל נושבת בלבם של השניים [קובלנץ ועומר], טעמה ערב לחיכם".

חגי סגל מתאר במוסף "יומן" של "מקור ראשון" את העמדה השמאלית האחידה ששלטה בתקשורת במשך שנים ארוכות – לדבריו, בייחוד בשידורי החדשות בטלוויזיה וברדיו. "רק בעשור שעבר הסתמן מפנה לטובה, מפנה שטרם הבשיל לממדי מהפכה", הוא כותב (כמה דפים אחריו מופיע טורו הקבוע של בנו, עמית סגל, מהכתבים הבולטים בחדשות ערוץ 2).

לדבריו, "תאגיד השידור הציבורי יצר הזדמנות היסטורית לתיקון המעוות. [...] רק בדקה ה-90 גילה ראש הממשלה שהתקווה נמצאת על סף התפוגגות. תאגיד השידור הציבורי החדש הספיק לגייס לא מעט עובדים עיתונאיים ממגזרים מודרים, אך בראשו הוצבו שתי אושיות גל"צ בדימוס, גיל עומר ואלדד קולבנץ. נוכחותם מעוררת חשש שהתאגיד יתנהל לפי מתווה גל"צ, מפני שגם עיתונאים מוכשרים והגונים הם תבנית נוף מולדתם, והמולדת הגל"צית בעייתית מאוד. יחד עם קול-ישראל היא נושאת באחריות כבדה לקיפוח התקשורתי המתמשך של ציבור ענק. האם נגזר עלינו שגם תאגיד השידור ייבנה בדמותה ובצלמה?".

לפי סגל, "בניסיון נואש לגוון קצת, ברגע האחרון ממש, נתניהו שם רגל לתאגיד", ובצדק. מפני ש"בדיקות האולטרה סאונד שנעשו לתאגיד נותנות סיבה לדאגה ולהתערבות רפואית מהירה. התקשורת האלקטרונית כולה זקוקה לטלטלת גבר כדי להבריא מתחלואי האפליה שלה, ואם לא עכשיו אימתי".

סגל מתעלם מהעובדה שקובלנץ ועומר לא "הוצבו" סתם כך, אלא נבחרו על-ידי ועדה מקצועית שבראשה שופט בדימוס, כפי שנקבע בחוק השידור הציבורי החדש, בדיוק כדי למנוע התערבות פוליטית. נתניהו גם לא "גילה" זאת בדקה ה-90. במשך חודשים דחה את אישור המועצה של התאגיד כדי לעכב את המנויים שככל הנראה לא מצאו חן בעיניו. בדקה ה-90 הבין שלא די בכך, והחל מסע פומבי נגד התאגיד.

המקרה של דן מרגלית

דן מרגלית התפאר אתמול בתוכנית "תיק תקשורת" כי היום יופיע מאמר פרי עטו במוסף "השבוע" של "ישראל היום" שבו הוא יבקר בחריפות את התנהלות נתניהו סביב תאגיד השידור הישראלי. הבוקר מתפרסם הטור ובו, אכן, ביקורת על ראש הממשלה: "בהרצליה ובירושלים הזהירו אהוד ברק וגילה גמליאל – היא באומץ מהול ביושרה – כי 'ניצני פאשיזם' פוקדים את הארץ. אין ביטוי הולם מזה ל'השתלטות העוינת' שיוזמים נתניהו ורגב ואקוניס ודוד ביטן על השידור הציבורי".

אלא שבניגוד לכל היגיון עיתונאי, הביקורת החריפה של מרגלית על נתניהו מוצנעת באופן מוחלט. הנה כך נראית כפולת העמודים הפותחת של המוסף, ובה הטור של מרגלית.

עיניכם הרואות, אהרן ברק וז'בוטינסקי בכותרת; בגין, בוז'י ולינקולן ב"לידים". בכותרות הביניים אין זכר לנתניהו, כך גם בכיתוב התצלום שבשוליו מופיע ראש הממשלה. תחת זאת כתוב שם: "המדינה התקדמה מאז מפא"י". עורך המוסף גונן גינת, או סגנו עמר לחמנוביץ, עשו ככל שביכולתם, כרגיל, כדי להסתיר מעיני קוראי "ישראל היום" את העובדה שהפרשן הבכיר בעיתון מותח ביקורת על ראש הממשלה. לחופש הביטוי של דן מרגלית ב"ישראל היום" יש גבול, שחופף במדויק את גוף הרשימות שהוא כותב. כל מה שמעבר לטקסט עצמו, הפקר.

איזונים ובלמים

אלי ציפורי מקדיש חלק נכבד מטורו להתנגחות נוספת במתחריו הוותיקים (והערה קטנה כלפי החדשים), או כפי שהוא מנסח זאת, "עוד כמה מלים על הבאבא שוקן, הדמוקרטיזציה של שוק התקשורת ומיתוס השידור הציבורי". בטורו מהדהדים קביעות שמפרסמים בין היתר דרור אידר, מתי טוכפלד, ישראל הראל וחגי סגל.

נתחיל, ברשותכם, דווקא ב"מיתוס השידור הציבורי". לפי ציפורי, "ספק בכלל אם צריך ערוץ ציבורי", כיוון ש"התחרות משולחת הרסן בין אמצעי התקשורת בישראל מספקת את האיזונים והבלמים ואת הגיוון הדרושים לשוק המדיה".

מה שנשמע כמו חזונו של בנימין נתניהו לשוק התקשורת הישראלי מבוסס אצל ציפורי על מסד עובדתי לוקה בחסר. "מצבו של צרכן המדיה מעולם לא היה טוב יותר", הוא כותב. "היום אפשר לבחור מתוך כמה תחנות רדיו, ערוצי טלוויזיה, ערוצי כבלים ולוויין, שורת עיתונים ומגזינים וכמובן הדמוקרטיה העיתונאית הכי גדולה מכולם: האינטרנט, ועוד בחינם. אם נדמה לכם שגוף מדיה מסוים אינו מספק את הסחורה או אינו לרוחכם, אתם מוזמנים לעבור הלאה. מעולם חופש הבחירה לא היה גדול יותר. איש אינו יכול לשלוט בחיינו הדיגיטליים, איש אינו יכול לשלוט במה שאנחנו צופים, קוראים או שומעים".

סגן עורך "גלובס" כנראה לא מודע לכך שהחופש שמספקת הדמוקרטיה העיתונאית הכי גדולה בעולם הוא במידה רבה אשליה. מרבית התכנים שאליהם נחשפים גולשי האינטרנט, בין אם בשיטוט חופשי בין האתרים השונים באמצעות הדפדפן ובין אם מבעד לקישורים שמופיעים ברשתות חברתיות, עדיין מגיעים מכלי תקשורת מסורתיים, כלומר מתבססים על מקורות מסורתיים (ממסד, עסקים גדולים ומעסיקי יחצנים אחרים). המבחר אכן גדל בשנים האחרונות, אך ישנם עדיין נושאים חשובים שנותרים פעמים רבות טאבו בקרב חלק ניכר מהתקשורת, בהינתן המכנה המשותף – הם מסחריים.

כשכלי תקשורת מבוסס על מודל מסחרי הוא נתון ללחצים מסוגים מסוימים והשפעות מסוג מסוים. כשכלי תקשורת הוא ציבורי יש אמנם לחצים, אולם אלה באים ממקורות שונים ונועדו להביא להשפעה שונה. מדוע לא לקיים זה לצד זה תקשורת מסחרית ותקשורת ציבורית, כדי שכל כלי תקשורת יעסוק בתחומים שבהם האחר נלחץ ומושפע? המסחריים אמורים לעסוק בקלות רבה יותר בשלטון, והציבוריים בהון. בישראל אמנם יש ערבוב ניכר בין שלטון והון, ובכל זאת, גם ברשות השידור הגוססת לאטה אפשר היה למצוא בשנים האחרונות משדרים שלא היו יכולים לקבל במה בשעות צפיית השיא של הטלוויזיה המסחרית, בגלל שהיא מסחרית.

קחו דוגמה פעוטה מהחודשים האחרונים. מדד הייצוג שמתפרסם מדי שבוע באתר "העין השביעית" ובוחן את שיעור המרואיינים הערבים בחמשת ערוצי התקשורת המרכזיים מגלה פעם אחר פעם ששני כלי תקשורת, ערוץ 1 ורשת ב', מעניקים זכות ביטוי גדולה יותר למרואיינים ומרואיינות מהחברה הערבית. ההבדל קטן, הייצוג עדיין שולי, ובכל זאת ההבדל קיים ומתמשך. אולי זה מקרה, אבל שני הערוצים הללו הם חלק מהשידור הציבורי, ערוצים שיכולים להרשות לעצמם לשים את שיקולי הרייטינג בצד ולמלא את השליחות העיתונאית באופן קצת פחות מפלה. והנה, דווקא את השידור הזה, שסודק את השלטון האחוס"לי שאכן עדיין מאפיין חלקים נכבדים בתקשורת בישראל, רוצה ציפורי לסגור.

אבל מרבית הרשימה של ציפורי לא עוסקת בהטפה נגד שידור ציבורי ודברי שבח לאיזונים והבלמים של התחרות משולחת הרסן. את העניין העקרוני הזה הוא כותב רק בשולי הטור. מרבית הרשימה נוגעת לפרק נוסף במאבקו של סגן עורך "גלובס" נגד "החונטה-קליקה" של "הארץ" ו"דה-מרקר". ציפורי טוען, ממש כמו נתניהו אגב, ש"עד לפני כעשור או יותר מזה" היתה התקשורת בישראל חד-גונית ונשלטה על-ידי דיקטטורה של דעות. לפי ציפורי, אותה דיקטטורה הפעילה יחסי תן-וקח מול פוליטיקאים כדי להפוך אותם לקבלני ביצוע שלהם. "רוצים מאמרים מתחנפים? בצעו בדיוק את מה שאנחנו רוצים. סוטים מהאג'נדה שלנו? נהפוך אתכם למושחתים", מתאר זאת סגן עורך "גלובס".

אולם בעשור האחרון, הוא מבהיר, חל שינוי. לדבריו, "את הביטוי הטוב ביותר" לקריסת המונופול הדעתני אפשר לראות "בקריסה של 50% בתוך עשור" בשיעורי החשיפה של "הארץ", כפי שהם נמדדים בסקרי ה-TGI. במלים אחרות, ציפורי טוען ש"הארץ" החזיק לפני כעשור במונופול על הדעות – וזאת אף שלפי סקר TGI לשנת 2005 רק 7.6% מהציבור נחשף אליו (המונופול האמיתי באותם ימים היה כמובן "ידיעות אחרונות", אבל עיתון זה לא מוזכר ברשימה של סגן עורך "גלובס").

מכל מקום, ציפורי מבקר גם השבוע את עמיתיו מהמערכת שברחוב שוקן, או כפי שהוא מכנה אותם הפעם "התאגיד של שוקן את רולניק", אולי כדאי ליצור זהות בינם לבין תאגיד השידור הישראלי, שבאופן רשמי נבחר להיות נושא הטור. ציפורי חוזר על הטענה כי כל כלי תקשורת שלא מקדם את העמדות של התאגיד של שוקן ורולניק מקבל ממנו יחס נבזי: "הם משחירים אותם, הם מטילים בהם דופי, הם מרעילים ביחס אליהם, הם הופכים אותם למושחתים, למשרתים של אינטרסים זרים, לעיתונאים כנועים ועוד פראזות מטופשות".

כאן עובר ציפורי לנושא שולי למדי ומטריח את קוראי "גלובס" בחשבון הקטן שיש לו עם אתר "העין השביעית", על רקע סקירת העיתונות שכתב כאן בשבוע שעבר שוקי טאוסיג. ראוי להדגיש שציפורי עושה זאת תוך שהוא מבצע בדיוק את מה שהוא טוען שעושים כבר שנים ארוכות אנשי התאגיד של שוקן ורולניק.

"נקבל בשמחה כל ביקורת", כותב ציפורי, "אפילו את שטף הטוקבקבים של שליחי מצוותם האנונימיים ועוד שורת מאמרים שקריים שיפורסמו על-ידי 'מבקרי' תקשורת שמצויים איתם ביחסים של שחיתות עיתונאית (החנף לי ואתחנף אליך, פרסם עלי כתבת תדמית או תן לי לכתוב אצלך, ואני אמרח עליך דבש)".

ציפורי משחיר את מבקריו באתר זה, מטיל בהם דופי, מרעיל ביחס אליהם והופך אותם למושחתים, משרתים של אינטרסים זרים, עיתונאים כנועים. אם נקבל את הגיונו של ציפורי, "העין השביעית" משבח את "הארץ" ו"דה-מרקר" לא משום שכותביו באמת חושבים שהעיתונות שלהם טובה יותר, ראויה יותר לקריאה או אמיצה יותר מזו של ציפורי, אלא משום שפורסמה בעבר כתבה מחמיאה על "העין השביעית" ב"דה-מרקר" וטקסטים של חברי מערכת וחברי הוועד המנהל של העמותה מתפרסמים לעתים בעיתון (הבוקר מצטט גיא רולניק בטורו קטעים שכתבו עורך האתר והחתום לעיל, ואגב כך מוסיף חומר לטורים הבאים של ציפורי).

הנה הצעה צנועה, שתוכיח לציפורי שחברי מערכת "העין השביעית" הם בעלי יושרה מקצועית ואינם ניתנים לקנייה בקלות כפי שהוא טוען. בקש מכתביך לפרסם עלינו כתבת תדמית, תן לחברי המערכת והוועד המנהל של העמותה לכתוב בעיתון שאתה סגן עורכו, צטט מהביקורות שלנו בטוריך, ואנחנו מבטיחים לך – גם לאחר מכן נמשיך לחבוט ב"גלובס" בכלל ובטורים שלך בפרט בכל פעם שהם יפעלו למען האינטרסים של מונופול הגז או דואופול הבנקים, ולשבח את העיתון בכל פעם שיסקר באופן ראוי את עסקיו של בעל השליטה בו.

שיר

הֵיכָן שְׂפָתִי בְּדִיּוּק שָׁקְעָה?
אוּלַי בַּכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי?
אִם כֵּן, לְשָׁם אָבוֹא,
אֶפְעַר אֶת פִּי
וּכְמוֹ לָבִיא
לָבוּשׁ בְּלֶהָבוֹת
אֶבְלַע אֶת לְשׁוֹנִי אֲשֶׁר שָׁקְעָה,
וְהַדּוֹרוֹת יֵעוֹרוּ בִּשְׁאָגָה.

("יידיש", שנכתב על-ידי אברהם סוצקבר ב-1948, ביידיש כמובן, ותרגומו מופיע במסגרת רשימה מאת עדי מהלאל המתפרסמת במוסף "ספרים" של "הארץ" ומוקדשת לספר "Survivors And Exiles: Yiddish Culture after the Holocaust").

מעולם לא היה מצבנו טוב יותר

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווחת אורלי אזולאי על "צניחה חופשית" בקמפיין הנשיאות של דונלד טראמפ, שמסיים את אחד השבועות הגרועים שחווה במסע לנשיאות ארצות-הברית. ב"מוסף לשבת" של העיתון מרחיבה אזולאי עם סיפורה של אם אמריקאית ששכלה את בנה במלחמה בעיראק ו"נחרדה כששמעה את דונלד טראמפ מעליב זוג הורים שכולים ממוצא מוסלמי".

ב"מעריב" מדווח ניסן צור על התגובה של טראמפ לביקורת שספג מבכירים במטה שלו. "הקמפיין שלנו מצליח מאוד. הייתי אומר שכעת הוא נמצא במצב הטוב ביותר מאז שהתחלנו", מצוטט המועמד הרפובליקאי לנשיאות, וזאת למרות שבשבוע החולף נרשמה ירידה משמעותית בפופולריות שלו בסקרי דעת הקהל על רקע העימות בינו לאב השכול וההתנערות של כמה חברי קונגרס רפובליקאים מהמועמד של מפלגתם לנשיאות. בהמשך העיתון מעלה שלמה שמיר את האפשרות שטראמפ "פשוט כבר לא מעוניין במשרת נשיא ארה"ב", ושהוא עשוי לפרוש מהמירוץ עוד לפני מועד הבחירות.

ב"ישראל היום", העיתון שמייסדו ומממנו הביע תמיכה פומבית בטראמפ, העיתון שהקדיש בשבועות האחרונים כותרות אישיות למועמד הרפובליקני, שערים חגיגיים וראיונות שמהם נטפה אהבתו של טראמפ לישראל, העיתון שהטיס את עורכו וכתבו הבכיר לוועידה הרפובליקנית לפגישה מצולמת עם טראמפ, מתקשים להתמודד עם המציאות הנוכחית. אתמול, כשכל סקרי דעת הקהל מלבד אחד הראו על יתרון לקלינטון על פני טראמפ, דיווחו ב"ישראל היום" דווקא על ממצאי הסקר היחיד שהראה כי המועמד הרפובליקאי מוביל. הבוקר, בסיומו של השבוע הקשה של טראמפ, שמו נעדר לחלוטין מהעיתון. לא ידיעה, לא טור פרשנות, לא כתבת מגזין. דממה. אולי כשטראמפ יתאושש וישוב להוביל, יחזרו לדווח. עד אז, אין עניין לציבור.

חוק וסדר

"חשיפה: הפלשתינים מקימים במימון זר עיר בלתי חוקית בדרום הר חברון", נכתב בכותרת הראשית של "בשבע", השבועון החינמי הפונה לציבור דתי בישראל (ובגדה המערבית). בפנים העיתון מדווח שלמה פיוטרקובסקי על דו"ח חדש של עמותת רגבים, ולפיו בחלק הדרומי של הר חברון ניתן לראות אוסף של "מאחזים ערביים בלתי חוקיים", מעין הרחבות לא מאושרות של יישובים קיימים שחוברים אחד לשני כדי להשתלט על כמה שיותר שטח. בפועל, כך מוסבר, "צומחת עיר המתפרשת על פני תא שטח עצום של כ-10,000 דונמים".

"העיר כולה מוקמת בניגוד לחוקי התכנון והבנייה באזור", כותב פיוטרקובסקי. "גם אם היתה כוונה לאשר תב"ע (תוכנית בניין עיר) בשלושת המתחמים, הרי שעד עצם היום הזה לא אושרה אף תב"ע שכזו. לאור זאת, כל המבנים שהוקמו ללא היתרי בנייה ובהיעדר תב"ע מאושרת מוגדרים כבלתי חוקיים".

את הזעזוע של פיוטרקובסקי ו"בשבע" למראה הבנייה הערבית הבלתי חוקית בשטחים, הקמתם של "מאחזים" לצד יישובים קיימים והניסיון להשתלט על שטח גדול ככל שניתן, צריך לקחת בעירבון מוגבל. ראשית, מפני שהחוקיות של כל הבנייה היהודית בשטחים שמעבר לקו הירוק מוטלת בספק, למעט בבתי-המשפט של מדינת ישראל. שנית, מפני שראשי קבוצת "בשבע", המוציאה לאור של העיתון, היו מעורבים בעצמם בהקמת שכונת האולפנה שנבנתה באופן לא חוקי על אדמות של פלסטינים ושכמה מבנייניה נהרסו בשל כך. שמעון ריקלין היה קורא לזה צביעות.

עוד שלוש נקודות מבט על בנייה בלתי חוקית

א. ב"תרבות וספרות" של "הארץ" ממליץ יצחק לאור על ספרו של איל ויצמן, "סף המדבר, קו העימות". "במרכז החיבור מאבקם רב השנים של הבדווים מאל-עראקיב לשוב לאדמותיהם והחרבתו של היישוב עשרות פעמים בידי כוחות הביטחון", כותב לאור. "החיבור עצוב ויפהפה. עצוב, מפני שהוא מעין סיכום לכשלונו של מאבק ממושך של הבדווים לשוב אל אדמותיהם. יפהפה, מבחינת היכולת של המחבר לתאר את הנכבה הבדווית המתמשכת בתחומי ישראל".

ב. ב"מעריב" כותב קלמן ליבסקינד על הנעשה ביישוב הבדואי כסייפה, שם התפרצה בשבוע שעבר מהומה בין שני שבטים בדואים שהסתיימה בהרוגים ואיומים בנקמת דם. ליבסקינד מבקר בחריפות את אוזלת ידה של משטרת ישראל, ומתאר אגב כך מקרה דומה שאירע לפני עשור: אחרי שפרץ עימות קטלני בין שני שבטים קמו כמה מאות מבני השבט שגבה את חייו של בן השבט האחר ונסו על נפשם. מדינת ישראל אפשרה להם להתגורר באופן זמני במקום נפרד, כדי שחייהם יישמרו. בינתיים הפך הזמני לקבוע, ונולד יישוב חדש.

ג. ב"מקור ראשון" מתפרסמות שתי ידיעות מאת חופי עמוס על בנייה בלתי חוקית בשטחים. באחת מדווח עמוס על הימנעות המינהל האזרחי מהוצאת צווי תיחום נגד פלסטינים. באחרת הוא מדווח כי המינהל האזרחי אישר השבוע לחבר לכביש 60 מחצבה פלסטינית שהוקמה "שלא כחוק ובלא היתרים". מזכיר היישוב עפרה סמי קרסנטי מצוטט בידיעה כמי שאומר "יש כאן מדיניות לא מובנת מצד המינהל האזרחי. חלק מהדברים נעשים בצורה נסתרת ושקטה מאוד, ויש כאן אינטרסים רבים שמתערבבים עם הון וכסף גדול. זה מריח לא טוב" (עוד על מחצבות בשטחים, אינטרסים והון גדול, ברשימתו המפורטת של עידן לנדו "חוצבים את פלסטין, בונים את ישראל", שפורסמה לאחרונה בבלוג שלו).

ד. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת ההיתולית "חמאס דקות מכפר-סבא", כותב אלכס פישמן על תוכנית שגיבש שר הביטחון החדש אביגדור ליברמן לבלימת "תסריט הבלהות" שבו חמאס משתלט על הרשות הפלסטינית. הרקע לתבהלה – ההחלטה של חמאס להשתתף בבחירות לעיריות ולמועצות המקומיות בגדה (גם עמוס הראל מתייחס לכך, ב"הארץ").

לפי פישמן, בשבוע הבא צפוי ליברמן להציג המלצות למדיניות חדשה של ישראל בגדה המערבית. אחת מהן היא "ללכת לקראת התושבים בשטחי C המצויים בריבונות ישראלית ו'להלבין', למשל, מבנים בלתי חוקיים בהם מתגוררים כ-200 אלף פלסטינים ש'גלשו' מאזורים עירוניים וכפריים בשטחי A ו-B. מדובר בריכוז מבנים לא חוקיים היושבים על כאחוז אחד משטחי הגדה. כדי לעקוף את המאבקים הפוליטיים בממשלה סביב ההלבנה, השטח ימשיך להיות תחת ריבונות ישראלית מלאה, אבל המדינה תעביר את סמכויות רישוי הבינוי לרשות הפלסטינית. בכך יוסר איום צווי הריסה מעל מאות אלפי התושבים הפלסטינים".

לא לגמרי ברור מתוכן הרשימה של פישמן, אולם בהחלט ייתכן שבין 200 אלף הפלסטינים שמבניהם יהפכו בבת לחוקיים כלולים גם המבנים במאחזים שעליהם מדווח פיוטרקובסקי ב"בשבע".

פוּש

"אסור לנעול בתשעה באב ויום הכיפורים נעלי קרוקס", מבהיר הרב אליעזר מלמד במדורו שבעיתון "בשבע". "אמנם נחלקו הראשונים והאחרונים, אם איסור נעילת הסנדל חל גם על נעליים מחומרים שאינם עור", הוא כותב, "אולם מחלוקתם היתה כאשר הנעליים שיוצרו מחומרים אחרים לא היו נוחות להליכה, ורק בלית ברירה עניים היו הולכים בהן בחוץ, ולכן היו שסברו שאינן נחשבות כנעליים. אבל כיום שמייצרים מחומרים שונים נעליים טובות, וגם מי שיכול לקנות נעל לעתים מעדיף אותן, כל נעל שאנשים רגילים ללכת בה בחוץ גם במקום שיש בו אבנים – אסור לנעול בתשעה באב".

פישמן

איש העסקים אליעזר פישמן עבר את "הקריסה האישית הגדולה ביותר במשק הישראלי", כך מודה היום אפילו אלי ציפורי, סגן עורך העיתון הכלכלי שעדיין נמצא בשליטתו של פישמן. השבוע דרשה רשות המסים להכריז על פישמן כעל פושט רגל, אך העובדה שלחברות הפרטיות שלו חובות של יותר מ-4 מיליארד שקל לבנקים פומבית כבר חודשים רבים, והחוב עצמו הוא כבר בן שנים. איך ניסח זאת ציפורי מוקדם יותר השבוע? "אז כן, יש העניין של אליעזר פישמן, בעל השליטה בעיתון, שנקלע לחובות אישיים של כ-4 מיליארד שקל למערכת הבנקאית. זו הקריסה האישית הגדולה בהיסטוריה המשקית בישראל והיא ראויה לכל ביקורת, ולו החריפה ביותר".

בזמן אמת ("דה-מרקר" פירסם את הכותרת על "הקריסה האישית הגדולה בתולדות המשק" כבר בנובמבר 2015), כשפישמן לא היה גופה מתה מבחינה עסקית, ציפורי לא טרח להקדיש טורים ל"עניין עם אליעזר פישמן", ו"גלובס", "עיתון העסקים של המדינה", לא טרח לכסות את "הקריסה האישית הגדולה בהיסטוריה המשקית בישראל", ולהקדיש לה כמה מילות ביקורת, ולו גם לא החריפות ביותר.

אך יש עיתונאים כלכליים ביזאריים עוד יותר. "מהיכרות אישית עם איש עסקים יוצא דופן זה, אף פעם אי-אפשר לדעת אצלו מה יהיה בסוף", כותב יהודה שרוני ב"מעריב", שאינו שייך לפישמן. "כמו עם נבחרת גרמניה בכדורגל, אצל פישמן זה לא נגמר עד שזה לא נגמר".

ענייני תקשורת

גור מגידו מדווח ב"גלובס" על תביעת הדיבה שהוגשה נגד העיתונאית שרון שפורר בשל כמה סטטוסים שפירסמה בעמוד הפייסבוק שלה. נכון לעכשיו זהו העיתון המודפס היחיד שפרסם ידיעה על כך. "הארץ", ביתה לשעבר של שפורר, העיתון שבו פרסמה את כתבות התחקיר שעומדות ברקע התביעה הנוכחית, טרם פרסם דבר.

ב"מקור ראשון", שבבעלות אדם שעשה את הונו מהתמכרותם של אחרים להימורים, מדווח על מסקנות הוועדה לייעול שוק ההימורים שהוגשו השבוע לשר האוצר משה כחלון. הידיעה, מאת ליאת נטוביץ-קושיצקי, נרחבת יחסית ומוקדשת בחלקה לשיחה עם אבי אקשטיין, מנהל היחידה להתמכרויות במרכז לגמילה בשם "רטורנו". "מי שמכור יכול להגיע לסין בלי להבין את השפה, ובכל זאת מהר מאוד למצוא בדיוק איך מהמרים ואיפה", מזהיר אקשטיין, וקורא למפעל הפיס לקחת אחריות על המתמכרים ולהקדיש תקציבים לטיפול בהם. ב"ישראל היום", שאף הוא מוחזק על-ידי אותו איל הימורים, הקדישו השבוע להמלצות הוועדה ידיעה קטנטונת.

בשני מאמרים המתפרסמים במוסף "הארץ" ומוקדשים לתום עידן קלטת הווידיאו משובצים בין הפסקאות מדבקות מהסוג שהיו נלוות לקלטות הווידיאו, כשאלה עוד היו האמצעי העיקרי לצפייה בלתי לינארית בשידורי טלוויזיה. הנגיעה הגרפית הקטנה והיפה הזו הולמת את המוסף (עורך גרפי: רועי רגב; מעצבות: קרן נאור-בגנו, נועה אולחובסקי), שדרך קבע מקפיד על הפן הוויזואלי שלו.