מסך עשן

חנוך דאום כותב היום בטורו השבועי ב"7 ימים" ב"ידיעות אחרונות" כך: "אין שיח כן ואמיתי בין ימין ושמאל, אלא ויכוח בין שתי קבוצות אוהדים, אוהדי השמאל ואוהדי הימין. התוצאה היא קיפאון גמור בשיח, אפס חידושים ופריצות דרך. כי כשאתה מחליט מה לחשוב לפי האהדה שלך לקבוצה, המציאות כלל לא רלבנטית [...] נגיד, רמי סדן, אוקיי? וזו באמת דוגמה אחת ממאה אפשריות שיש בכל שבוע נתון. למה ימניים שחושבים שאין כיבוש צריכים באופן אוטומטי להגן על מינוי לוביסט לתפקיד יושב ראש חברת חדשות? איך זה קשור? הרי אם ביבי יחליט לפנות 100 אלף מתיישבים, סדן יהיה נאמן לביבי, לא להם. אז למה הם צריכים להיות נאמנים לו? ולמה שמאלנים צריכים לעשות לו שיימינג ולקבוע שדבריו גזעניים? בגלל הכיבוש? איך זה קשור? אולי הוא העיר הערות גזעניות ואולי לא, קשה לדעת (יש מחלוקת על העובדות), אז בגלל שהוא נציג של ביבי ואתה אוהד של הקבוצה השנייה, אתה חייב להכריז שהאיש כזה?

"[...] אם אתה ימני אסור לך להכיר בסבלם האובייקטיבי של הפלסטינים, ואם אתה שמאלני אסור לך להכיר ברצחנות המטורפת שיוצאת מהם. אם אתה ימני אסור לך לדבר על טרור שנובע גם ממציאות חיים קשה, ואם אתה שמאלני אסור לך להכיר בכך שטרור הוא (גם) עניין דתי ולא (רק) מדיני, וכן הלאה, הרשימה ארוכה ומייאשת. אבל האמת היא שבכל אחת מהעמדות יש אמת, וכל אחת מהן ראויה לבחינה מעמיקה, אבל אנחנו עסוקים בלצעוק, ואין ממילא מי שמוכן להקשיב".

ובקיצור, "זה רק נדמה לכם שיש כאן ויכוח שמאל-ימין לוהט, אבל השיח הפוליטי בישראל קפוא", כפי שמתמצתת כותרת המשנה של הטור. דברים נכונים ונכוחים, אבל זו רק חצי אמת. מה שדאום לא עוסק בו הוא השאלות מדוע זה כך, ומי מרוויח מכך שאלו הם פני הדברים. אחרי הכל, מי זה שמפיח רוח בתרבות האוהדים שדאום מתאר? זו אותה תקשורת שמתוכה הוא מעיר את הערתו הנוכחית. אלו אותם אנשים שמן הסתם ניסחו את הכותרות לטורו ועימדו אותו בתוך העיתון. ושאלה שנייה: אם השיח קפוא, מדוע התקשורת עוסקת בו ללא הרף?

אם נחבר את שתי התהיות הללו נקבל תמונת מציאות כזו: הציבור בישראל מקובע בעמדותיו לגבי הסוגיות המדיניות של שמאל-ימין, ערבים וכיבוש וכל הג'אז הזה, אולם העיתונות ממשיכה בכל זאת להקדיש להן את מירב ומיטב זמנה החדשותי, ואף מייצרת מצג שווא של התפתחות וחיוניות. של "ויכוח לוהט", כניסוחו של דאום.

ויכוח לוהט

"נתניהו תחת מתקפה חסרת תקדים", נכתב בשער "יתד נאמן", היומון החרדי הוותיק. כותרת המשנה, המתארת את ההתקפות, מסתיימת במלים "לשון איש באחיו, קרב עקוב ממלים". ואכן, כל העיתונים הכלליים (החרדים עוסקים במריבה עם תנועות דתיות מתחרות) עוסקים היום בראש סדר היום בקרבות מלים בין הדיירים הקבועים והמוכרים של הכותרות הראשיות, ומוותרים, שוב, על עיסוק במציאות הממשית.

"יעלון וברק במתקפה חריפה נגד נתניהו: הוא מפלג את העם ומביא אותנו לסף תהום", מסכמת כותרתו של "הארץ", והאמירות של ברק ויעלון מגיעות גם לכותרת הראשית של "מעריב", "מקור ראשון" וכמובן "ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום", שוב כמובן וכרגיל, הכותרת הראשית מביאה את תגובת נתניהו לדברים: "יעלון וברק בחוץ – ואומרים ההפך מאשר כשהיו בתפקידם", נכתב שם בקשר לאמירות של שרי הביטחון לשעבר, שלפיהן איראן אינה איום קיומי.

"ידיעות אחרונות", ופחות ממנו "מעריב" ו"הארץ", מתאמצים לשכנע אותנו כי נפל דבר. "מרד הרמטכ"לים" היא הכותרת הבומבסטית של "ידיעות", ו"מתקפת הגנרלים" היא זו של "מעריב". ההפניות החגיגיות לטורי הפרשנות על שער "ידיעות אחרונות", מסביב לתמונותיהם של יעלון, ברק, גבי אשכנזי ובני גנץ ("מאותתים על שאיפות פוליטיות: הצטרפו לתנועה חברתית חדשה"), כוללות את המלה "מפץ" ומפציצות אותנו בהפצרה להרגיש את חגיגיות הרגע.

"הקסם פג", קובע-מייחל-מנחש-משרבט בן כספית בכותרת טורו על שער "מעריב" (מולו, כקונטרה, ניצב טורה של העיתונאית הימנית קרולין גליק), כשהכוונה כמובן לקסמו של נתניהו. "דומה שמתחילה להצטבר מסה קריטית של מיאוס מהמצב הקיים. מתרבות השיסוי ההדדי", כותב כספית. יוסי ורטר מרוקן את התזאורוס בניסיון להמחיש את גודל השעה, את עוצמת נאומו של ברק, את גודל השבר שנתניהו נקלע אליו פתאום.

לעומתם, ב"ישראל היום" מנסים לשכנע כי לא קרה כלום, עץ נפל ביער שומם, איש מחא כף ביד אחת וכמובן – השמאל לא מוכן להכיר בתוצאות הבחירות (חיים שיין), כאילו תוצאות הבחירות הן איזו הכרזה אלוהית שאסור לערער עליה ולא, פשוט, הזמנה לבחירות הבאות בהתאם להליך הדמוקרטי. הנאום של ברק, קובע נושא הכלים מתי טוכפלד, היה "דרמטי ובלתי רלבנטי": עובדה, בעקבותיו לא קרתה בן-לילה הפיכה אזרחית של קלשונים ברחובות (כן, כנראה שעבור הפרשנים ב"ישראל היום" המשמעות של קריאת תיגר על כהונתו של נתניהו כראש ממשלה יכולה להתפרש רק כסוגים שונים של מהפכה אלימה).

קל להצביע על הגיחוך שבהעמדה העיתונאית של "ישראל היום". האיפור שהחינמון מורח על התעמולה שהוא מגיש לקוראיו לא היה מתקבל אצל שרה ובנימין נתניהו כתכשיר שראוי לבוא על שולחן הקוסמטיקה שלהם. אבל הוא לא שונה במהותו מהאיפור המשובח יותר ש"הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מורחים על ההעמדה שלהם. על הניסיון שלהם לשכנע אותנו שיעלון וברק, שתי דמויות מוכרות לעייפה וחבוטות עד מיאוס, הפכו פתאום (ובמקרה של ברק שוב, ושוב, ושוב) לתקווה הלבנה הגדולה.

אחרי הכל, הכותרת של "ישראל היום" מדויקת עובדתית: יעלון הוא אכן באופן הפשוט ביותר, שקרן, כשהוא מציג כעת ביחס להסכם עם איראן עמדה הפוכה מזו שאחז בה רק לפני זמן קצר. ואתם לא צריכים שיציגו לכם את אהוד ברק. האיש שכמו במשפחת ליברמן, אפילו הבת שלו הפכה מיליונרית במקביל לקריירה הציבורית של אביה. ושישב שם עם הוויסקי והסיגרים כשנתניהו רצה להפציץ את – "לא איום קיומי" – איראן.

זה לא אומר, כמובן, שביבי אינו חזיר או שקרן, ששרה אינה מופרעת, שאיננו קרובים לחילופי שלטון או שאין פשיזם וגזענות בישראל. הנה למשל שער העיתון "ידיעות בת-ים":

אבל העיסוק העיתונאי בסוגיות הפוליטיות ממילא אינו בא לשנות זאת. המחליפים שכל עיתון מריץ לא הוכיחו שהם שקרנים, חזירים או מושחתים פחות מאלו שמכהנים כעת. וכידוע, צריכה קבועה של העיתונות הישראלית אינה תרופה מומלצת למי שמעוניין להוריד בגופו את מפלס השנאה והפחד.

האמת היא אחרת לגמרי: צמרת העיתונות בישראל, מימין ומשמאל ומהמרכז, לוקחת חלק במבצע מתגלגל תחת שם הקוד "קרנף". במסגרתו, ממלאים את התודעה הציבורית בדיווחים נלהבים על הרכבי הנבחרות השונות במירוץ הסוסים הפוליטי, בלי להסביר שהמשחק מכור. השחקנים לא מתחלפים כי הם לא חשובים. לאף עיתונאי אין בעיה אמיתית לכתוב נגד ביבי, בוגי, בוז'י או כל צירוף אותיות ילדותי אחר. אבל המחלוקת הפוליטית משמשת מסך עשן כדי להסתיר את מה שלא עוסקים בו. מה שאסור לעסוק בו. מה שלא יצונזר, אלא אפילו לא יעלה במחשבה.

כי כמו שדאום כתב, אין מחלוקת פוליטית בישראל. רוב רובו של הציבור חושב בדיוק אותו דבר על הנושאים המרכזיים (מי נגד הטרור? מי בעד שלום?), ומחולק רק לפי סבך של נאמנויות שבטיות ועדתיות. קהל של אוהדים. את המחלוקת הפוליטית מייצרים מי שמרוויחים ממנה, במרכזי הכוח של החברה הישראלית, ובראשם – בתקשורת. אם מחלוקת כזאת לא היתה קיימת, הנושאים האזרחיים היו עולים לסדר היום, והרבה אנשים היו ממששים בחרדה את שקי הכסף שלהם.

אומץ עיתונאי

אסף הראל הוא "האיש הכי אמיץ בטלוויזיה והוא מוכן לשלם את המחיר", קובעת כותרת על שער "7 לילות", המפנה לראיון השער עם איש הטלוויזיה. "אני אומר את דעתי גם אם היא סותרת את דעת בעלי המניות", אומר הראל לנבו זיו על המונולוג שנשא נגד מינויו של רמי סדן ליו"ר חברת החדשות של ערוץ 10 (הערוץ שבו משודרת תוכניתו של הראל). "אני לא יכול לתקוף את ביבי כל הזמן, ואז כשזה מגיע לבעל הבית לא להגיד את זה".

זו הזדמנות להרחיב את הדיון שבפתח הסקירה הזו. בואו נדבר רגע על הקונספט של "אומץ עיתונאי": לצאת נגד ביבי בטלוויזיה זה להרגיז (נניח), רבע מהעם, שהצביע בעדו. מדובר בקהל אנונימי שמתאפיין בחלקו בכך שהוא אינו שייך לשכבות סוציו-אקונומיות גבוהות ובעלות השפעה. ביבי לא יכול לפטר את הראל, להוריד לו את התוכנית או לפגוע לו בערוץ (למעשה, הוא החליף לו את הזיכיון החדיר ללחצים ברישיון חסין התערבות, וגם לפני זה, כשמקורבו וחברו היה בעל המניות הדומיננטי של הערוץ, לא הצליח לעצור את תחקיר "ביביטורס"). הוא יכול מקסימום לתבוע דיבה, עוד שדה שנתניהו הוכיח בו חוסר הצלחה משווע.

לעומת זאת, אם הראל יצייץ נגד אינטרס כלכלי של אחת ממשפחות ההון הישראליות – שלא לדבר על אלו של בעלי השליטה בערוץ, הוא מסתכן בכל הדברים שמניתי לעיל: שהוא יפוטר, שתוכניתו תבוטל, ושיהיה מי שידאג לחבל גם בנסיונות חיפוש העבודה העתידיים שלו. הראל מתאר מציאות דומה לזו, ברמז, בראיון איתו.

מדורו של ניר גונטז' במוסף "הארץ" מוקדש הפעם לשיחה שלא התקיימה: נסיונות השכנוע של גונטז' את שלומית אברהם-גלוברזון, שהתמנתה למנהלת החדשות של תאגיד השידור הישראלי החדש (הגוף שאמור למלא את מקומה של רשות השידור כגוף השידור הציבורי של ישראל), שתנהל איתו שיחה.

אברהם-גלוברזון אינה מסכימה בשום פנים, ומפנה את גונטז' לדובר. האין-תוכן הזה של המדור היום נושא מסר חשוב: הוא מצביע על התופעה המוזרה שהפכה נפוצה בשנים האחרונות, שבמסגרתה עיתונאים וכלי תקשורת מסתתרים דרך קבע מאחורי מחסה של דוברים בשכר. ב"העין השביעית", המסקרת את תחום התקשורת, אנו נתקלים בכך באופן תדיר. מדובר בצביעות מפליגה: עיתונאי מעצם מהות תפקידו דורש תשובה מכל אחד, והנה דווקא הוא אינו מוכן להסיר את המסיכה ולומר בגלוי ובאומץ את מה שיש לו לומר.

מובן שיכול להיות שמדובר בתופעה גרועה יותר. לא בצביעות, אלא בחוסר הבנה של מהו התפקיד העיתונאי. ייתכן שעיתונאים כלל אינם מבינים שתפקידם הוא לדרוש תשובה מכל אחד, כשליחי ציבור, וסבורים שהם חיילים במשחק של בעלי הכוח המשובצים במערכים השונים, לצדם של נותני שירותים אחרים כמו מלצרים ודוברים. כתבתי כאן לא מזמן את דעתי על המינוי של מנהלת החדשות בשידור הציבורי החדש, ועל האיתות המדאיג שהוא משדר בנוגע להבנה של קברניטי התאגיד את האחריות העצומה שמוטלת על כתפיהם. מדובר באותו נושא.

מה שתופס את העין ברזומה של אברהם-גלוברזון אינו הניסיון שאולי חסר לה בעבודה עיתונאית כזו או אחרת, אלא הניסיון שכן יש לה: התפקיד הבכיר שמילאה בחברת החדשות של ערוץ 2 הוא של דוברת החברה. אחר-כך היתה עורכת של אתר האינטרנט mako, שנוסד מלכתחילה כדי להיות מסלקת תוכן שיווקי של חברת קשת. כך גם הג'וב האחר שלה, כעורכת של תוכניות תוכן שיווקי באותה זכיינית. האיתות המדאיג הוא שניסיון דוברותי ושיווקי נתפס כמתאים למי שתהיה, דה-פקטו, העיתונאית הבכירה בישראל. היחידה שלרשותה תקציב מיליונים – ללא אילוצים מסחריים. כשרק טובת הציבור נגד עיניה.

רגע, העיתונאית הבכירה בישראל? אסביר.

העיתונות הישראלית, כמו השיח הפוליטי, רק נראית תוססת ומבעבעת. למעשה, היא בחלקה הגדול קפואה ומנוונת, משרתת אינטרסים צרים או סתם מספקת אסקפיזם. כולם יודעים לדקלם ש"ישראל היום" הוא ביביתון וש"ידיעות אחרונות" שמאלני (איך לעזאזל אפשר לקרוא לעיתון הזה שמאלני? טוב, נעזוב את זה כרגע) ונגד נתניהו. ש"ישראל היום" פשיסטי וש"הארץ" אוהב ערבים (טפו). ובכולם עולים פרסומים גועשים בעד ונגד ונגד הבעד ובעד הנגד. אבל האמת היא, כמו שנפלט לעורך "עובדה" גלעד טוקטלי בראיון ל"גלריה" של "הארץ":

בהקשר של ביבי, אני לא רואה את עצמנו עוצרים אף פעם באור אדום. זה לא קרה. אני לא יכול לספר לך על תחקיר שלנו שנעצר בגלל שהוא קשור לביבי. יש תחקירים שנעצרים בגלל נסיבות כספיות, שקשורות לבעלי השליטה של קשת. שזה די ברור. אין לי בעיה עם זה. זה כמו שאתה לא תעשה תחקיר על בעל השליטה בעיתון 'הארץ'".

זו אמירה מדהימה, שכמובן לא זכתה לשום פולו-אפ או התייחסות נוספת, כי התקשורת הישראלית היא בית זכוכית אחד גדול. בעלי השליטה בקשת אינם אזרחים מודאגים מרעננה, מסעודה משדרות או בעלי מפעל טקסטיל בקריית-שמונה. בעלי השליטה בקשת הם מהטייקונים החזקים והמרכזיים במשק הישראלי.

אם ניקח את הדברים של טוקטלי כפי שהם (הוא לא הכחיש אותם), הרי שתוכנית התחקירים הטלוויזיונית היחידה כמעט, בערוץ הנצפה בישראל, מנועה מלעסוק, בין השאר, במשק האנרגיה ובתחום הביטוח (תשובה), או בתעשיית המזון (ורטהיים). ומי אמר ש"נסיבות כספיות הקשורות לבעלי השליטה" מסתכמות בעסקיהם שלהם? הרי יש להם ודאי חברים ומקורבים ואינטרסים שונים ומשונים.

טוקטלי צייץ אחרי זה בטוויטר, בניסיון לתקן את אמירתו, כי ב"עובדה" לא צונזרה מעולם שום כתבה וכי יש במערכת התוכנית "חופש עיתונאי מוחלט". אני מאמין לו. אני מוכן בהחלט להאמין שאף כתבה שיצאה לדרך ב"עובדה" לא נעצרה, ושמבחינה זו החופש העיתונאי בתוכנית מוחלט. אבל השאלה הגדולה היא אילו כתבות בכלל יוצאות לדרך. במה בוחרים לעסוק. מהו סדר היום. ומי מכתיב אותו – החופש העיתונאי, או האילוצים של בעלי השליטה?

התקשורת המרכזית בישראל – זו שמקיפה את רוב מה שרואים ושומעים וקוראים כאן, ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט – ערוץ 2, "ידיעות אחרונות" ולווייניו השונים, "ישראל היום", הרדיו האזורי ועוד – רחוקה מלהיות עיתונות חופשית. למעשה, חלקים ממנה רחוקים מלהיות בכלל עיתונות. היא רחוקה כל-כך מלהיות עיתונות חופשית, עד שכבר קשה למצוא בה מאבקים פנימיים על מה יתפרסם ומה לא, צנזורות ותחקירים גנוזים.

קשה למצוא, כי אף אחד כבר לא מנסה לייצר חומרים שיהיה צריך אחרי זה להיאבק על פרסומם. זה לא אומר שלא מתפרסמים בתקשורת הישראלית הרבה דברים מעניינים, מעוררי מחשבה, חיוביים, חשובים ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים לפי בחירתכם. אבל זה כן אומר שיש תחומים שלמים בחיים הציבוריים שלנו שהתקשורת בוחרת שלא לעסוק בהם, או לעסוק בהם באופן רפה, או לעסוק בהם בכוח אבל לא להתמיד בכך. ובמשפט אחד: לא לחולל שינוי.

לכן, גוף התקשורת הגדול היחיד שיוכל לקחת על עצמו את המשימה הזו, של סיפוחם מחדש של תחומים שלמים מהחיים הציבוריים שלנו, הוא השידור הציבורי, ביושבו כתאגיד השידור הישראלי. עם תקציב של יותר מ-160 מיליון שקל לחטיבת החדשות, ללא שום טייקון שיושב להם על הראש, מדובר בחבורת עיתונאים שיכולה להפוך את המדינה. לא להחליף את השלטון. לא להמיר ביבי בבוגי או בוגי בבוז'י, אלא לקבוע נורמות חדשות בציבוריות הישראלית. לדרוש טוהר מידות ונקיון כפיים. לחשוף ריקבון ושחיתויות. לזהות עוולות באופן יסודי ומבני, ולא לצאת ידי חובה בסיפורים אישיים של עמוד 3 במוסף. אם הם ייכשלו, זו תהיה בכייה לדורות. אבל בשביל שיצליחו – הם צריכים קודם כל לנסות.

טראמפ

העיתונים מדווחים כי בניגוד לציפיות, הפיגוע במועדון הגייז באורלנדו דווקא הביא לירידה בסקרים של המועמד הלאומן, הגזען והמיזוגן דונלד טראמפ. "המועמד הרפובליקני לנשיאות בנה את הקמפיין שלו כבר מתחילתו על הכוח ששאב מסך כל הפחדים של האנשים [...] בעצרות המוניות העצים טראמפ את גלי השנאה והטיל על מעריציו פחד ביד אמן, בקסם שטני [...] כינה את המהגרים ממקסיקו 'אנסים ופושעים' והתחזק בסקרים. העליב נכים, השפיל נשים, ובצעדים של בריון עשה את דרכו לצמרת, עד שהסקרים הראו כי המירוץ בינו לבין קלינטון יהיה צמוד", כותבת אורלי אזולאי ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "אלא שבשבוע שלפני הטבח באורלנדו הלך טראמפ גשר אחד רחוק מדי", יצא במתקפה נגד השופט שדן בהאשמות לשחיתות נגד טרמאפ וטען שצריך לפסול אותו משום שהוא מקסיקני (השופט נולד להורים שהיגרו לארצות-הברית ממקסיקו).

ב"ישראל היום", המריץ את טראמפ כאילו היה מועמד לבחירות בישראל, מתמודדים עם הדיווח על ירידתו בסקרים באופן המקובל: לא מדווחים.

נדל"ן

ניר חסון ממשיך בסיקור המאלף שלו של פיסה מטרידה ולא מטופלת בתחום הקרקעות בישראל: "משבר אדמות הכנסייה; אח של דרעי רכש מתחם ברחביה, מאות חוששים לבתיהם". תקציר העניינים: אדמות רבות ויקרות בירושלים אינן שייכות לדרי הבניינים או למדינה, אלא מוחכרות מהכנסיות השונות – חכירה שבוצעה למשך פרק זמן ארוך של 99 שנה עומדת להסתיים כבר בעתיד הנראה לעין, עוד 19 שנה.

יזמים זריזים, כמו שלמה דרעי, הבינו את חוסר נכונותה של הכנסייה לעסוק במימוש זכויותיה לכשהדבר יהיה רלבנטי, על הפוליטיקה הכרוכה בכך, ורכשו מהכנסייה בזול את הזכויות על הקרקעות. כעת דיירים שאינם רוצים למצוא עצמם מושלכים חסרי כל מבתיהם בעוד 19 שנה מתבקשים לפנות אותם תמורת מחצית ממחירם.

החבר של ביבי

כתבת השער של מוסף "הארץ", תחקיר של כתב העיתון (ועורכו לשעבר) דב אלפון יחד עם "מדיהפארט" הצרפתי, מגוללת את סיפורה של חבורת פושעים בינלאומית שמרכזה בתל-אביב, ושביצעה את "העוקץ של המאה" בצרפת.

ביטויים כמו "העוקץ של המאה" מבטיחים לרוב יותר ממה שהם מסוגלים לקיים, אולם במקרה הזה הסכומים המדוברים אכן עולים על כל המקובל בסיקור פרשיות פליליות, ומתקרבים למספרים שאנחנו רגילים לשמוע עליהם בקשר להפסדים, מחיקות חוב והלוואות מפוקפקות של דמויות כמו נוחי דנקנר, אליעזר פישמן או לב לבייב, שממשיכים לככב במדורי הרכילות והעסקים.

מה שמרתק בכתבה הוא האור שהיא שופכת על האופן שבו פושעים ונוכלים מצרפת ניצלו את מוצאם היהודי (חגי עמית כותב על כך היום בהרחבה ב"דה-מרקר") כדי להעביר את מרכז עסקי הפשע שלהם למדינה בשם ישראל, בחסות חוק השבות והקלות עסקיות שונות. וכמובן, מה שמרתק בכתבה הוא שהפושע העומד במרכז המשפט המתנהל נגד הכנופייה הוא חבר אישי של מי שמכהן כבר לא מעט שנים כראש הממשלה של אותה מדינה.

בינתיים, בעיתונות החרדית

העיתונים החרדים מעלים אל ראש יגונם מאבק עם תנועות דתיות מתחרות, המוציא מהם שורת גינויים מליציים ומשחקי מלים מסולסלות: "זעזוע עמוק בעולם היהודי על חילול קדושת הכותל המערבי על-ידי הרפורמים ומרעיהם", נכתב בכותרת הראשית של "המודיע".

בכותרת המשנה לראשית של "יתד נאמן" נכתב על "אירוע תיפלה מאורגן מול שריד בית-מקדשנו". יש גם "נעצו טלפיהם בחומה" ו"נחלתנו נהפכה לזרים" (מנוקד!). ב"הפלס" נכתב על "מחאה נמרצת ותקיפה בעקבות הניסיון לחלל את רחבת הכותל המערבי על-ידי הרפורמים והקונסרבטיבים". כותרת הגג ממסגרת את האירוע כך: "מול קומץ של מחוללי פרובוקציות".

אם מדובר בקומץ, ועוד של אנשים משוקצים כל-כך, מדוע העיתונות החרדית מתייחסת אליהם כאל האיום הקיומי הגדול ביותר על היהדות החרדית, כזה שכובש את הכותרות הראשיות רק בגלל כינוס קטן? מדוע כת אנשים הקרובה אליהם יותר מהציבור החילוני והכופר מוציאה מהם רגשות שנאה ודחייה כה עזים? (שאלת תם).

ובחברה החרדית

אריאל סרי-לוי כותב במוסף "ספרים" של "הארץ" על הספר "מימי לא קראתי לאשתי: זוגיות בחסידות גור" של נאוה וסרמן. הביקורת נפתחת בתיאור של סצינה מהסדרה הבדיונית "שטיסל", העוסקת בחברה החרדית, ובמסגרתה אחת מגיבורות הסדרה מחליטה להתחתן עם בחור שאיתו נפגשה בשל מעשה חסד שעשה (נתן כפפות למאבטח ביום קר) למרות הסתייגות משפחתה מהנון-קונפורמיות שלו.

"אם יש קהילה שבה סיפור כזה הוא בגדר מדע בדיוני הרי זו חסידות גור", כותב סרי-לוי, "[...] קודם כל משום שהשאלה למי להינשא אינה נתונה כלל לבחירתם של בני הזוג. האיזון בין בחירת ההורים והמוסדות הקהילתיים לבין בחירתם העצמאית של בני הזוג משתנה מחברה לחברה; בגור, הכף נוטה באופן מוחלט לצד הראשון. בהגיע הילדים לפרקם, כלומר לגיל 18 בערך, פותחים ההורים בתהליך החיפוש והבירור. לאחר מציאת בני זוג המתאימים במעמדם החברתי (הנגזר מייחוסם המשפחתי), ביכולותיהם הכלכליות ובמצבם הבריאותי, נדרשת הסכמת האדמו"ר.

"שלב הבירור כולל עבודת בילוש נרחבת של כל משפחה אחר בן הזוג המיועד, אולם המשודכים עצמם אינם נפגשים במהלכו: רק לאחר שהשידוך עומד על סף אישור רשמי נפגשים בני הזוג באופן חד-פעמי לשעה קלה. אם ייתנו את הסכמתם ייפגשו שוב במסיבת האירוסים, אולם המסיבה תיערך בשני אולמות נפרדים, לגברים ולנשים, ובני הזוג לא ישהו שם ביחידות ולא ינהלו שיחה. מכאן ואילך לא יתראו עד החתונה, שתיערך כעבור שנה.

"[...] למעשה, טוענת המחברת, חסידות גור אינה חברה אחת אלא שתי חברות נבדלות – חברת הגברים וחברת הנשים. לכל אחת מהן מטרות משלה ואופן התנהלות משלה, והמגע ביניהן מצומצם עד למינימום ההכרחי. אירועים משפחתיים נערכים תמיד בנפרד והגברים נעדרים לתקופות ממושכות של חגים וחופשות לשם נסיעה אל האדמו"ר. מובן מאליו שמערכת החינוך נפרדת, ויציאתם של הילדים ללימודים בפנימייה בגיל צעיר מובילה לכך שעד החתונה אין להם כל התנסות בקשרים עם בני המין השני.

"אך השמרנות המינית של חסידות גור מרחיקה לכת מעבר לכך: ראשית מקפידים שלחסיד – והכוונה לגבר, שכן חסידות נתפסת שם כעניינם של הגברים בלבד – לא יהיו הזדמנויות להתנסות או לפיתוי מיני גם עם בני המין שלו ואף בינו לבין עצמו. ב'ישיבה קטנה', המקבילה לתיכון, חל איסור לשהות בחדר הפנימייה בזמן הלימודים, וגם בשעות הלילה יש שורת הגבלות: אסור לדבר עם חבר ללא חליפה, אסור לשבת על מיטה של תלמיד אחר, אסור לשמוע מוזיקה ולקרוא עיתונים. לנערים הללו אין כל זמן חופשי והם נתונים לפיקוח מתמיד. עיקר עניינו של הפיקוח הזה הוא ההישמרות מכל פיתוי מיני, ולכן הבנים נדרשים להקפיד על שמירת הידיים, העיניים והמחשבה".

את ההמשך ניתן לקרוא כאן.

ענייני תקשורת

וגם ירשת. מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מקדיש כפולת עמודים ל"5 שנים למחאה החברתית". "המחאה של קיץ 2011 אמנם לא השיגה את מטרתה העיקרית", נפתחת כותרת המשנה. כתבי העיתון המשתתפים בכתבה, עופר פטרסבורג, רועי ברגמן, נווית זומר, שני שדה ואודי עציון, לא מסבירים לקוראים כי העיתון שלהם (והאתר שלו), יחד עם "מעריב", היה מי שהחליט יום אחד להפוך את כיוון הסיקור ולחנוק את המחאה. זה קרה כשהתברר שהיא לא רק מזיקה לשלטון, אלא גם להון. שלא רק נתניהו ניזוק ממנה, אלא גם הטייקונים שמפרסמים בכלי התקשורת, שולטים בהם ישירות או קשורים למו"לים בנסיבות אחרות.

שקר שקר תרדוף. ב-2003 קבע בית המשפט כי תחנת הרדיו ערוץ 7 פעלה שלא כחוק. יעקב כץ ("כצ'לה"), חבר-כנסת לשעבר ובכיר במפעלות התקשורת של ערוץ 7, הורשע באותו המשפט בעדות שקר ובשבועת שקר. במשפט הצהיר כי התחנה פעלה כחוק. למרות זאת, בגיליון "בשבע", החינמון מבית ערוץ 7, בתוך דיווח על מותו של שאול אבני, קברניט האונייה שממנה שודרו השידורים הפיראטיים של ערוץ 7, טוען כץ שהערוץ התנהל לפי החוק ("לא פשוט לעבוד על-פי כל מגבלות החוק ששמרנו עליהן, ועם זאת להצליח לספק שידורים").

גלי-צה"ל. "עם הכנסות של 32 מיליון שקל בשנה מפרסומות, המספרים שמאחורי פעילות גלי-צה"ל מגלים איך התחנה נהפכה לתלויה הרבה יותר במפרסמים – ולמה היא צריכה תקני כוח אדם בהיקף של חברת חדשות בטלוויזיה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של נתי טוקר ב"דה-מרקר". כמעט 75% מהכנסות התחנה הצבאית מגיעות ממפרסמים, נכתב בכתבה, הנשענת על נתונים שנחשפו על-ידי התנועה לחופש המידע.

רמי סדן (1). "אביב גלעדי, מבעלי ערוץ 10, נזף בירון לונדון: 'אם אתה מאמין שנתניהו משפיע על בעלי ערוץ 10 – אתה צריך להתפטר'", נכתב בכותרת על שער "גלובס" (לי-אור אברבך).

רמי סדן (2). ל"ידיעות אחרונות" יש היום שתי ידיעות על רמי סדן, היו"ר הנכנס והמושמץ של חדשות ערוץ 10, האחת שלילית והאחת חיובית (עבור סדן): נבו זיו מצא כי סדן נכשל במבחנים לקורס הכתבים של רשות השידור, ואילו עמיחי אתאלי מצא כי סדן "יצא עם גיסתו לשעבר של דרעי". ב"ידיעות אחרונות" בחרו לקדם לשער את הידיעה החיובית.

אלי ציפורי. סגן עורך "גלובס" והאיש החזק של עמודי החדשות בעיתון ממשיך במלחמתו ברפורמות כלכליות בישראל. היום הוא מקדיש חלק מטורו לניגוח המלצות ועדת שטרום לפתיחת תחום הבנקאות לתחרות. ציפורי משתמש באחד הגימיקים הישנים והכי פחות משכנעים בספר של יחצני הבנקים: הטענה כי הפתרון לריכוזיות הגבוהה בתחום ולעושק הצרכנים שהיא גוררת הוא פתיחה של סניפים דיגיטליים.

הסתה. בן-דרור ימיני כותב בטורו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "האסימון לא ירד", כי יש לעצור ולכלוא מי שמפרסם דברי הסתה בפייסבוק.