ע"פ 8225/12
בש"פ 8239/12
לפני:
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית
המערערים בע"פ 8225/12:
1. חברה פלונית בע"מ
2. פלונית
המבקשת בבש"פ 8239/12:
פלונית (קטינה)
נ ג ד
המשיבים:
1. פלוני
2. מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קפאח) בתיק ע"ח 46171-04-12 מיום 6.11.2012
תאריך הישיבה:
כ"ה בטבת התשע"ג
(7.1.2013)
בשם המערערים בע"פ 8225/12: עו"ד שירה בריק חיימוביץ; עו"ד עינת ברג-סגל
בשם המבקשת בבש"פ 8239/12: עו"ד שירה דורפמן-אלגאי
בשם המשיב 1: עו"ד אבי וכניש; עו"ד אורי שנהר
בשם המשיבה 2: עו"ד איתמר גלבפיש
עיקרי הפסיקה
המשיב, מטפל במקצועו, נעצר בחשד לביצוע מעשה מגונה במבקשת בבש"פ 8239/12, קטינה, (להלן: המבקשת), בעת שטיפל בה. בימ"ש השלום האריך את מעצרו ביומיים והורה על איסור פרסום של כל פרט מפרטי התיק. משהסתיימה החקירה נגד המשיב, החליטה הפרקליטות שלא להגיש נגדו כתב אישום. על החלטה זו הגישה המבקשת ערר לפרקליט המדינה. במקביל, לבקשת המבקשת, בימ"ש השלום הסיר את איסור הפרסום הכולל שהוטל על הפרשה, וקבע שהיא תפורסם מבלי שיוזכר שמו של המשיב או כל פרט מזהה שלו. המשיב ערער על החלטה זו. עם הגשת הערעור עיכב בימ"ש המחוזי את ביצוע החלטת בימ"ש השלום עד להחלטה אחרת. בינתיים התקבל ערר המבקשת על ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד המשיב ותיק החקירה נפתח מחדש, אך לאחר השלמת חקירה שוב הוחלט לסגור את התיק. על החלטה זו הגישה המבקשת ערר התלוי ועומד בפרקליטות. המערערות הגישו בקשה לבימ"ש המחוזי להצטרף לערעור של המשיב על ההחלטה להתיר את הפרסום ותמכו בעמדת המבקשת. בימ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה הכף נוטה לאסור פרסום של כל פרטי הפרשה ועל החלטתו זו נסבים הערעור והבקשה דנן.
בית המשפט העליון (מפי השופט פוגלמן ובהסכמת השופטים חיות ועמית) נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי:
בימ"ש דן בהליכים מתוך נקודת הנחה לפיה חל בענייננו סעיף 70(ה1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק) המתייחס ל"חשוד" כהגדרתו בסעיף 70(ה2) לחוק כ"מי שנפתחה נגדו חקירה פלילית"; בימ"ש קבע כי הערעור בע"פ 8225/12 הוגש בלא שעמדה זכות להגישו, אך לא הכריע בשאלה כיצד יש לנהוג בו, הואיל והמבקשת הגישה בקשת רשות לערער, המצדיקה לדון בבקשה כאילו הייתה ערעור.
בימ"ש ציין כי סוגיית האיסור לפרסם פרטים מזהים של אדם שנחשד בפלילים מצריכה איזון בין הכלל הנובע מעקרון-העל בדבר פומביות הדיון בבימ"ש, לבין זכויות האדם לכבוד, לשם טוב ולפרטיות. עקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת הם הכלל, והם ייסוגו אחור מפני הצורך להגן על שמו הטוב ופרטיותו של חשוד בהתקיים נסיבות חריגות. אחת הנסיבות קבועה בסעיף 70(ה1)(1) לחוק, המקנה לבימ"ש שיקול דעת למנוע זיהוי של אדם החשוד בפלילים בנסיבות שבהן אינטרס ההגנה על שמו הטוב גובר על חופש הביטוי ואינטרס הציבור לדעת. בימ"ש יאסור את הפרסום בהתקיים שני תנאים מצטברים: על החשוד להראות שעלול להיגרם לו נזק חמור כתוצאה מהפרסום; ראוי להעדיף את מניעת הנזק החמור על פני העניין הציבורי שבפרסום.
בימ"ש ציין כי חשיפת חקירה בעלת עניין, ולצדה האפשרות לפרסם באינטרנט מידע באופן אנונימי, מגבירות את החשש שזהותו של חשוד תיחשף חרף איסור פרסום שהוטל בעניינו. ככל שהעניין לציבור רב יותר, כך גובר הסיכוי שזהותו של החשוד תיחשף ושכתוצאה מכך ייגרם לו "נזק חמור". הערכת הסתברות זו כרוכה במידה רבה של אי-ודאות. בימ"ש קבע כי מן הראוי שבימ"ש יביא במניין שיקוליו את האפשרות שצו איסור פרסום יופר בשוקלו אם לאסור פרסום של פרטים נוספים, עד כדי הטלת איסור פרסום על פרטי הפרשה כולה. בימ"ש הוסיף כי שומה על בימ"ש לשקלל גם את ההסתברות שפרסום פרטים של פרשה נחקרת אף בלא שם החשוד יביא לזיהויו ויסב לו "נזק חמור". הסתברות זו ותוחלת הנזק הנגזרת ממנה ייבחנו בכל מקרה לגופו. בימ"ש פירט, מבלי למצות, את השיקולים האלה; בימ"ש קבע כי נקודת המוצא היא שצו איסור פרסום יקוים ושדי בו כדי למנוע זיהוי. על החשוד המבקש למנוע פרסום של פרטים נוספים, עד כדי איסור פרסום של פרטי הפרשה כולה, מוטל להראות שבנסיבות שלו קם חשש ממשי כי הצו יופר, כי הפרסום יגרום לזיהויו, כי הזיהוי יגרום לו "נזק חמור", וכי אינטרס הציבור במניעת הנזק גובר על העניין הציבורי שבפרסום.
בימ"ש קבע כי באיזון בין תוחלת ה"נזק חמור" שעלול להיגרם למשיב מהפרסום המסויג, אשר מצויה ברף שאינו גבוה, לבין העניין הציבורי שבפרסום, יש להתיר את פרסום הפרשה תוך השמטת שמו של המשיב וכל פרט מזהה על-אודותיו. לפיכך, הערעור התקבל והצו שקבע בימ"ש השלום הוחזר על כנו. בימ"ש הדגיש כי אין באמור משום הבעת עמדה בשאלת האיזון הראוי בין האינטרסים אם ההחלטה שלא להעמיד את המשיב לדין תיעשה חלוטה.