עיקרי הפסיקה

בג"ץ 00 / 8404
בג"ץ 00 / 8405

האגודה לזכות הציבור לדעת
נגד
1. שר התקשורת
2. ממשלת ישראל בג"ץ 00 / 8404

האגודה לזכות הציבור לדעת
נגד
1. השרה לאיכות הסביבה
2. ממשלת ישראל בג"ץ 00 / 8405

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[4.4.2001]
לפני השופטים מ' חשין, י' זמיר, י' טירקל

בבג"ץ 5933/98 [1] פסל בית-המשפט את החלטת הממשלה למנות את חברי מועצת רשות השידור; בבג"ץ 3073/99 [2] נפסלה החלטת הממשלה למנות את חברי המועצה של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. בשתי העתירות נפסלו ההחלטות בשל פגמים שנפלו בהליך המינוי, ובמיוחד בשל אי-קיום נאות של חובת ההיוועצות הקבועה בחוקים המסמיכים את הממשלה למנות את המועצות האמורות (חוק רשות השידור, תשכ"ה-1965 וחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, תש"ן-1990 (להלן – חוק הרשות השניה)).

לאחר מתן פסקי-הדין בעתירות הקודמות החלו השרים האחראים בהליכי מינוי של מליאות חדשות למועצות האמורות. בין היתר פנו השרים במכתבים אל עשרות ארגונים וגופים שונים, מקצתם הנקובים בחוקים המסמיכים בתור גופים שיש להיוועץ עמם, ורובם גורמים שאינם נקובים בחוק במפורש, אך הם בחזקת "גופים אחרים" שעמם נדרשו השרים להיוועץ בהתאם לחוקים המסמיכים. במכתבים צוינו הוראות החוק בנוגע לכשירות המועמדים לכהן במליאות, והגופים שאליהם הופנו המכתבים התבקשו להציע מועמדים מטעמם. בנוסף, קוימו פגישות עם הגופים הנקובים בחוק כבעלי מעמד לעניין ההיוועצות, והשרים אף נענו לפניות יזומות של גופים אחרים להציע מועמדים מטעמם. בסך הכול קיימו השרים התייעצות כדלקמן: לגבי מליאת רשות השידור – עם 97 גופים; לגבי מועצת הרשות השנייה – עם 61 גופים.
הרשימות הראשוניות של המועמדים למליאות הועברו לעיון ולתגובה של הגופים המייעצים ונתקבלו מהן הערות. לאחר שהשרים גיבשו, כל אחד, את רשימת המועמדים הסופית למליאות, הם העבירו אותן לבחינה ולאישור של הוועדה לבדיקת מינויים הפועלת לפי חוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975. ולבסוף הועברו רשימות המועמדים לאישור הממשלה.

העותרת תוקפת את הליכי המינוי לעיל בטענה כי ההיוועצויות שבוצעו היו פורמאליות בלבד, וכן בטענה כי הרשימות הסופיות שגיבשו השרים אינן מאוזנות מבחינה פוליטית. מכאן העתירה.

בית-המשפט העליון פסק:

[...]

ב. (1) חוק רשות השידור וחוק הרשות השניה מחייבים, בלשון דומה, התייעצות עם שתי קבוצות של גופים: בקבוצה הראשונה – גופים שהחוקים מפרטים, כגון ארגוני סופרים ומורים ומוסדות להשכלה גבוהה; בקבוצה השנייה – גופים ציבוריים אחרים. אף שהדבר לא נאמר במפורש, ברור שגם לפי חוק הרשות השניה ההתייעצות צריכה להיעשות בדרך-כלל עם גופים שיש להם זיקה לענייני שידור כפי שנקבע בחוק רשות השידור. התייעצות עם גופים אחרים שאין להם כל זיקה לענייני שידור עלולה לעורר חשש מפני חדירת שיקולים זרים להליך ההתייעצות (561ד – ה).
(2) על השר מוטלת חובה להיוועץ עם גופים שהחוקים מפרטים. אולם לגבי הגופים הנכללים בקבוצה השנייה (גופים ציבוריים שיש להם זיקה לענייני שידור) אין אפשרות מעשית, ואין גם צורך שההיוועצות תבוצע עם כולם, ולשרים יש בעניין זה שיקול-דעת רחב (562ב – ד).
(3) לאור הזיקה הרופפת שבין העותרת לבין ענייני שידור, לא הייתה חובה חוקית על השרים להיוועץ דווקא בעותרת. זאת, במיוחד, לאור הרשימה הרחבה של גופים שיש להם זיקה לענייני שידור שנכללו בהליך ההיוועצות. עם זאת, בפועל, פנו השרים לעותרת והציעו לה להשתתף בהליך ההיוועצות. אלא שהעותרת סירבה להשתתף בהליך ותבעה שהשרים יעניקו לה "מעמד פורמאלי" בהיוועצות. לכך לא הייתה העותרת זכאית. יוצא, שאפילו היו השרים חייבים להיוועץ בעותרת, הרי יצאו ידי חובתם (563ב – ה, 564א).
(4) הלכה היא כי די בכך שהגוף המייעץ יקבל הזדמנות נאותה לייעץ, ואין מקום לשתק את ההליך המינהלי עד שיואיל, אם בכלל, לייעץ. אשר-על-כן לא הייתה לשרים כל עילה לסכל את הליך המינוי רק משום שהעותרת סירבה להצעות שניתנו לה להשתתף בהליך ההיוועצות (564ג).
(5) העובדה ששר קודם קיים התייעצות עם העותרת לגבי מינוי מליאה קודמת או מועצה קודמת אינה יוצרת תקדים מחייב: היא אינה מקנה זכות לעותרת ואינה יכולה להטיל על כל שר חדש חובה, שהחוק אינו מטיל, לקיים התייעצות עם העותרת לגבי מינוי כל מליאה וכל מועצה בכל זמן בעתיד (562ז – 563א).
(6) העותרת לא הביאה שום ראיה של ממש, אף לא ראיות נסיבתיות, כדי לתמוך בטענה שההתייעצויות לקראת מינוי המליאה החדשה והמועצה החדשה לא היו אמיתיות, כנדרש. אין די בחשד שמעלה העותרת לגבי חוסר הכנות שבהיוועצות כדי לפסול את הליך ההתייעצות (567ה).

ג. (1) העובדה, כשלעצמה, שמי שמונה לתפקיד מסוים הוא בעל זיהוי פוליטי, אינה מהווה עילה משפטית לפסילת המינוי. עם זאת היותו של גוף שמונה (כגון מליאת רשות השידור) מורכב כולו ממועמדים שהומלצו על-ידי סיעות בכנסת, בהתאם לכוחן היחסי, עשויה לשמש כראיה נסיבתית לכך שנפלו פגמים בהליך המינוי (568א, ג).
(2) קיימים גופים ציבוריים רבים שעל-פי מהותם ועל-פי כוונת החוק שהקימם, אינם בעלי אופי פוליטי. לכן גופים כאלו אינם נדרשים גם להיות "מאוזנים" מבחינה פוליטית. שכן, עצם העלאת דרישה כזו תגרום לעיוות הליך מינוי הגופים תוך שהגורם הממנה ייאלץ לבחון את הזיהוי הפוליטי של המועמדים, שהוא שיקול זר לחוק המסמיך (568ו – 569א, ז – 570א).
(3) העותרת גם לא הוכיחה את טענתה לגבי "הזיהוי הפוליטי" של חברי המליאות שמונו, וטענותיה בעניין זה נותרו סתומות. ככל שבית-המשפט יכול להעריך, הרכב המליאות שמונו, כאשר רוב המועמדים בהן הוצעו על-ידי גופי הייעוץ, משקף מגוון של זהויות, השקפות ותחומים ואין עילה שבית-המשפט יתערב בו (570ה – 571ב, 572א, ה).

ד. (1) פגמים קלים בהליך המינהלי, שבפועל לא היה בהם כדי לגרום עוול ואף לא היה בהם כדי לשנות את התוצאה, אין בהם, בדרך-כלל, כדי לפסול את ההחלטה המינהלית, במיוחד בהליך מינהלי מורכב שביטולו כרוך בנזק ממשי (573ה – ו).
(2) במקרה הנדון נפלו בהליך המינוי כמה פגמים קלים, שהכבד שבהם הוא בהחלטת המשיבה 1 בבג"ץ 8405/00, השרה האחראית לרשות השידור, להוסיף בשלב האחרון של המינוי ארבעה מועמדים לרשימת המועמדים הסופית למועצת רשות השידור (574א – ב).
(3) במצב רגיל היה מקום שהשרה תבקש התייחסות של גופי הייעוץ למועמדים שנוספו לרשימה, ואולם, בנסיבות שנוצרו, ולאור לחץ הזמן שבמסגרתו התנהל הליך המינוי, ספק אם היה ניתן, באופן מעשי, לקיים סיבוב נוסף של התייעצות עם גופי הייעוץ. אשר-על-כן, בנסיבות העניין, ועל-פי מבחן של שכל ישר והגינות, אין בפגם זה כדי לבטל את הליך ההתייעצות ועמו את מינוי המועצה (575א – ב, ד – ה).

עתירות למתן צו-על-תנאי. העתירות נדחו.

יורם שפטל, דורון בקרמן – בשם העותרת;
דינה זילבר, סגנית לפרקליטת המדינה – בשם המשיבים.

לקריאת פסק הדין המלא