עיקרי הפסיקה
בג"צ מס' 509/80
ארנון יונס
נגד
1. מנכ"ל משרד ראש הממשלה
2. לשכת העיתונות הממשלתית
3. ועדת תעודות עיתונאים בלשכת העיתונות הממשלתית
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[19.4.80, 26.2.81, 4.6.81]
לפני הנשיא מ' לנדוי והשופטים מ' בן-פורת, י' טירקל
העותר הינו עיתונאי ומוציא לאור של שלושה עתונים מקומיים. פנייתו למשיבה 2 לקבלת תעודת עיתונאי נדחתה בטענה, שאין הוא עומד בדרישת "הכללים בדבר תעודות ואישורים לעתונאים", שנקבעו על-ידה, מאחר שאינו עיתונאי בעיתון כלל ארצי. העותר טוען בעתירתו, כי הוא מופלה לרעה לעומת עיתונאים, העוסקים במדורים מקומיים בעיתונים כלל-ארציים, הזוכים לתעודת עיתונאי.
בית המשפט הגובה לצדק פסק:
א. (1) לא רק זכויות, המעוגנות בדין החרות, יכולות להוות בסיס לעתירה לבג"צ, בית המשפט עצמו, בפסיקתו, מעלה מדי פעם אינטרס, שלא הוגדר בחקיקה, לדרגה של אינטרס, המוגן על-פי הדין.
(2) אינטרס כלכלי של העותר די בו כדי לבסס עתירה לבג"צ, כאשר הרשות מפלה בינו לבין זולתו, אפילו פועלת הרשות שלא על יסוד דין מפורש במתן טובות הנאה בעלות משמעת כלכלית.
(3) (אליבא דשופט י' טירקל): האפשרות לגישה טובה יותר למקורות מידע רבים יותר, שתעודת עיתונאי מסייעת להשגתם, בשילוב עם חירות האזרח לקבל מידע ולהפיצו - ראויה להגנתו של בג"צ.
ב. הכללים, אשר לפיהם מופלה עיתונאי, בעיתון מקומי לעומת עיתונאי במדור מקומי בעיתון ארצי, הנם כללים מפלים ובלתי סבירים.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום .19.4.80הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.
א' איזמן - בשם העותר;
ד' ביניש, מנהלת מחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה - בשם המשיבים.
מתוך פסק הדין
הנשיא מ' לנדוי: העותר הוא עיתונאי ומוציא לאור שלושה שבועונים מקומיים, על-פי רישיונות, שקיבל לפי פקודת העתונות. שמות העיתונים: "השבוע בחדרה", "השבוע בנתניה" ו"בשרון ובשומרון". שבועונים אלה מופצים חינם, כל אחד באזור, ששם השבועון מעיד עליו. עיקר תוכנם פרסומת מסחרית, אך לזה מוסיף העותר כתבות שונות מפרי עטו, שיש בהן עניין לתושבי האזור. על סמך הפרסומים הללו פנה העותר ללשכת העיתונות הממשלתית בבקשה להעניק לו תעודת עיתונאי.
כאשר נענה בסירוב, פנה לבית-משפט זה והשיג צו-על-תנאי, מדוע לא תוענק לו תעודת העיתונאי המבוקשת, ומדוע לא ייקבעו קריטריונים למתן תעודת עיתונאי, שאינם מפלים בין עיתון אזורי לעיתון ארצי, ומדוע לא ייקבע, כי הקריטריונים שנקבעו הנם בלתי סבירים וכן מפלים בין עיתונאים ועיתונים.
[...]
עמדת המשיבים היא, שהעותר אינו ראוי לקבל את תעודת העיתונאי שהוא מבקש, כי כתבותיו אינן מתפרסמות כ"שבועון חדשות כללי", מפני שעיתונים אזוריים ומקומיים כעיתוניו אינם נופלים בגדר ההגדרה הזאת בכללים, שהרי החדשות, שהוא מפרסם, אינן חדשות כלליות אלא חדשות בעלות עניין מצומצם בלבד לתושבי אזור מסוים. משום כך אין עניינו נכנס בגדר סעיף 3(א) של הכללים ואף לא בגדר סעיף 3(ג), כי גם פיסקה זו מפנה להגדרה המצומצמת של "עתון" לפי סעיף 3(א). העותר חולק על גישה זו. לדעתו, "ידיעות כלליות" משמען - להבדיל מידיעות, המיועדות לחוג אנשים בעלי מקצוע מסוים או המתעניינים בנושא מוגבל בלבד, כגון עיתונות מקצועית ועיתונים לחובבי קולנוע וכדומה. ואילו הידיעות, שהוא מפרסם, הן בעלות עניין לכלל התושבים באותם אזורים גיאוגרפיים, שלהם הן מיועדות.
מוכן אני לקבל את פרשנותם של המשיבים ולהניח, שהכללים, כפי שנוסחו, באו להבטיח את הפריווילגיה המיוחדת של קבלת תעודת עיתונאי ישראלי לכתבים של העיתונים הכלל ארציים בלבד. אולם לעותר גם טענה נוספת - והיא טענתו העיקרית ¬שהכללים אשר נקבעו מפלים שלא בצדק בין עיתון מקומי לעיתון כלל ארצי, כי להבחנה זו שבהם אין שום הצדקה עניינית, ומשום כך יש לראות את הכללים עצמם כבלתי סבירים וכבטלים, במידה שהם קובעים הבחנה זו. בהקשר זה מציין מר איזמן בשם העותר,
שכתבים של עיתונים כלל ארציים, שכתיבתם באותם עיתונים מוגבלת למדורים, המיוחדים לעיר זו או אחרת, זוכים גם הם לקבלת התעודה, בחסות העיתון הכלל ארצי, שבשבילו הם כותבים.
יתר-על-כן, בשנים האחרונות צצו עיתונים מקומיים "כפטריות אחרי הגשם", והם מופצים אחת לשבוע כתוספת חינם לעיתונים הכלל ארציים, כגון העתונים "כל העיר", "כאן ירושלים", "קול ירושלים" (כל אלה מיועדים לירושלים בלבד). קיימת התחרות טבעית בין עיתונים מקומיים אלה לבין העיתונים, הדלים יותר בצורתם, שהעותר מוציא, לקבלת מודעות פרסומת, שהן מקור הכנסה עיקרי גם לעותר וגם לעיתונות הארצית ולעיתונים המקומיים, הקשורים עמה. ועוד מדגיש העותר, שהרוב בוועדה, הממונה על הוצאת תעודות העיתונאים, מורכב מנציגים של בעלי האינטרסים, שעמם הוא מתחרה, דהיינו, נציג ועדת העורכים ונציג אגודת העיתונאים.
[...]
נשוב לענייננו: סבורני, שהעותר הוכיח אינטרס כלכלי מספיק בנושא עתירתו, כי, כאמור, ברקע העניין מצויים אינטרסים כלכליים של ההתחרות על מקור ההכנסה שבהשגת מודעות פרסומת. השאלה המכרעת היא אפוא, אם יש הצדקה עניינית להבחנה, שהמשיבים עושים על יסוד הקריטריונים שקבעו לעצמם, בין עיתונות כלל ארצית לעיתונות מקומית. דעתי היא, שההשוואה צריכה להיעשות לא בין הידיעות הכלליות, המתפרסמות בכתבות שבעיתונות הכלל ארצית, לבין הידיעות, שהעותר מפרסם בעיתוניו המקומיים, אלא בין אלה האחרונים לבין כתבותיהם של כתבי העיתונות הכללית היומית, המדווחים על אירועים מקומיים - כל אחד באזורו - וכתיבתם מיועדת אף היא לתושבי אזור מסוים. בין אלה לבין העותר אינני רואה שום הבחנה עניינית, שתצדיק את הפליית העותר לרעה.