עיקרי הפסיקה
בג"צ 243/62
אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' לוי גרי
(המועצה לביקורת סרטים ומחזות), פ"ד טז (12407)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
[10.12.62 ,1.11.62 ,25.9.62]
לפני השופטים זילברג, לנדוי, ויתקון
המועצה לביקורת סרטים ומחזות (המשיבה מס' 2) פסלה קטע מ"יומן כרמל-הרצליה" של אולפני הסרטה בישראל, בע"מ (המבקשת), המתאר הוצאה-לפועל של צו פינוי נגד אחד מתושבי שכונת סומייל בתל אביב. הקטע מראה תגרת ידיים המונית שפרצה בעקבות התנגשות בין תושבי המקום ובין המשטרה, שעזרה לפקידי ההוצאה-לפועל לבצע את הצו האמור.
המועצה-המשיבה החליטה שאין להתיר את הצגת הקטע האמור, הואיל והוא "פוגע בטעם הטוב, וכן משום שאינו משקף את הבעיה בכללותה ועל כן עלול הוא להטעות את דעת הציבור ולפגוע בו".
ניתן צו-על-תנאי נגד המשיבים.
בית המשפט העליון, בעשותו את הצו-על-תנאי החלטי, ברוב דעות, פסק -
א. תחום פיקוחו של בית המשפט הגבוה לצדק על השימוש בסמכות מינהלית כגון זו, שיש עמה שיקול דעת "רגיל", משתרע, כידוע, על בדיקת שיקוליה של הרשות המינהלית, כדי לבחון "אם הרשות נתפסה לשיקולים בלתי-סבירים או לא הביאה בחשבון שיקולים רלבנטיים".
ב. (1) אין בית-המשפט הגבוה לצדק מעמיד את שיקול-דעתו הוא תחת שיקול-דעתה של הרשות המינהלית, שבידיה סמכות ההחלטה על-פי החוק.
(2) בנדון זה אין הבדל של ממש בין סמכות הנתונה בידי עובד הציבור ובין סמכותה של רשות מינהלית, כמו המועצה המשיבה, שעליה נמנים גם חברים נציגי הציבור. אם טעתה הרשות בנוגע למהות השיקולים החשובים לענין שלפניה, יתערב בית-המשפט, אף אם הטעות היתה טעותם של נציגי הציבור.
ג. (1) קיים הבדל יסודי בין סרט שעשועים ובין יומן חדשות קולנועי; הבדל זה מן ההכרח שישפיע מכמה בחינות על השימוש בכוח הצנזורה על-ידי המועצה במקרה זה.
(2) אפשר היה להבין פסילת קטע כגון זה שלפנינו בסרט עלילתי משום פגיעה בטעם הטוב, אך האירוע הנדון לא בויים כדי לגרות יצרים, זה אירוע שאירע בחיים; כאן קנה המידה חייב להיות אחר לגמרי.
(3) לפי בג"צ 146/59 אין להרשות הצגת סרט העלול לפגוע במוסר או בטעם הטוב, או) העלול לגרום לשחיתות המידות. הסרט בימינו הינו אמצעי חינוך ויש למנוע, כי הוא יחנך לערכי רוח ותרבות הנחשבים כשליליים בעיני הציבור.
(4) אין ללמוד מהדברים הנ"ל שכל סרט חייב להטיף לערכי חינוך חיוביים, ואם לא יעשה כן, דינו לפסילה. די לסרט בידור שיהיה נייטרלי במובן זה ולא יחנך לערכים שליליים.
(5) יומן קולנועי, המופק על ידי חברה מסחרית, בא לספק חדשות לקהל, ואין החברה המפיקה אותו חייבת לצמצם את תוכן היומן רק לתיאור אירועים, שלהם איזו השפעה חינוכית חיובית.
(6) יומן קולנועי אינו מסוגל להציג בעיות בשלמותן ולהסבירן עד תומן. די בכך שימסור את המאורעות בלי כחל ושרק, כפי שנקלטו על ידי המצלמה; את מלאכת ההסברה יוכל להניח לאחרים.
ד. (1) זכות האזרח להפיץ ולקבל ידיעות על המתרחש סביבו, בתוך גבולות המדינה, בה הוא חי, ומחוצה לה, קשורה קשר אמיץ עם הזכות לחופש הביטוי, ומשום כך שייכת גם היא לאותן זכויות יסוד "שאינן כתובות על ספר", אלא הן נובעות במישרין מאופיה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש.
(2) בספיקתו של בית משפט זה זכויות יסוד אלו נר לרגליו בפירוש חוקים ובביקורתו על מעשיהן של רשויות המינהל במדינה, וברי שגם רשות מינהלית חייבת לכלכל את מעשיה מתוך כיבוד הזכויות הללו.
(3 )ב-בג"צ 73/53; 87/53 הוסבר הסבר היטב, מדוע חופש הביטוי הוא מעיקרי המשטר הדמוקרטי; ואם בחופש להביע דעות כך, קל וחומר בחופש להפיץ ולקבל ידיעות.
(4) כדי שהאזרח יוכל ליהנות מחירותו להחליף דעות, דרושה לו גם החירות להחליף ידיעות ולגשת ללא מעצור ל מקורות האינפורמציה שברצון אזרחים אחרים לספק לו, כל עוד אין בכך נזק לאינטרסים חיוניים אחרים של המדינה או של הפרט.
ה. שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאינה "מודרכת" מלמעלה.
ו. (1) היסוד החזותי שבהצגת הסרט עשוי לעורר תגובה רגשית יותר חזקה מאשר קריאה בעתון, אך הבדל זה אין בו כדי לבטל את הדמיון היסודי בין מסירת ידיעה בעתון ומסירתה בדרך הקרנה על הבד. מצד שני חסר התיאור העתונאי את הדייקנות הגמורה של הצילום המהווה כשלעצמה תריס בפני סילוף האירועים, במידה שהם צולמו.
(2) מסירת ידיעות נכונות על הנעשה במדינה - על כל הנעשה בה, וגם על תופעות שליליות - משרתת מטרה ציבורית חשובה, בין שהדברים נמסרים על ידי העתונות ובין באמצעי אחר, כמו יומן קולנועי.
ז. (1) ב-בג"צ 73/53; 87/53 הנ"ל נפסקה הלכה, שבאשר למניעת סכנה לשלום הציבור יש להעדיף את המבחן, אם קיימת ודאות קרובה שהפרסום יסכן את שלום הציבור, על מבחן "הנטיה הרעה" של הפרסום. נוסף על כך יש להבטיח שהפרסום לא יפר את החוק על ידי פגיעה במוסר, ברגשי דת או בשמו הטוב של הזולת, וכיוצא באלה.
(2) ב-בג"צ זה פורשת הוראה סטטוטורית ספציפית שבסעיף 19(2)(א) לפקודת העתונות, בעוד שבמקרה שלפנינו נדון שיקול דעת מינהלי שלא הוגדר הגדרה נוספת בסעיף 6(2) לפקודת סרטי הראינוע. אך ההחלטה במשפט הנ"ל הועמדה על בסיס רעיוני רחב, ההולם במלואו גם את הענין שלפנינו.
ח. אין טעם לנהוג בדרכי בת-יענה בענינים כגון אלה שלפנינו, ואין מסלקים תופעה חברתית שלילית על ידי כך שמעלימים את גילוייה מעיני הציבור, במקום להילחם בה בדרך החינוך וההסברה הנאותה.
ט. העקרון של חופש האינפורמציה הינו כה חיוני למשטר השורר במדינתנו שיש לקיימו גם בשטח הפרסום של יומני חדשות קולנועיים, אלא אם קיימת סיבה מכרעת לסטיה מהפעלתו; סיבה כזאת לא נמצאה במקרה שלפנינו.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום כ"ו באלול תשכ"ב (25.9.62), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא יתירו להציג במ לואו את הקטע מתוך יומן הקולנוע מס' 367, שצולם על ידי המבקשת, המתייחס להתנגשות שאירעה ביום 12.9.62, בין המשטרה ובין תושבים מ תושבי שכונת סומייל בתל-אביב-יפו. הצו-על-תנאי נעשה החלטי ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט ויתקון.
ש. תמיר ו-צ. הכהן - בשם המבקשת;
צ. טרלו ו-ד"ר מ. חשין, סגני פרקליט המדינה - בשם המשיבים