עיקרי הפסיקה
בג"ץ 98 / 4736
1. מעריב הוצאת מודיעין בע"מ
2. עופר נמרודי
3. עמוס יעקובי
נגד
1. היועץ המשפטי לממשלה
2. פרקליטת המדינה
3. פרקליטת מחוז תל-אביב (פלילי)
4. ארנון מוזס
5. חיים רוזנברג
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[6.3.2000]
לפני השופטים מ' חשין, ד' דורנר, א' ריבלין
העותרים הם העיתון "מעריב", יושב-ראש מועצת המנהלים שלו ומשנה בכיר למנכ"ל העיתון. עתירתם מכוונת כנגד החלטת רשויות התביעה להימנע מלהגיש כתבי-אישום כנגד המשיב 4, בעל השליטה בעיתון המתחרה "ידיעות אחרונות" (להלן – מוזס) וכנגד המשיב 5, עובד העיתון (להלן – רוזנברג). העותרים טוענים כי על רשויות התביעה להעמיד את המשיבים לדין בגין שורה של עבירות חמורות, וביניהן עבירות על חוק האזנת סתר, תשל"ט-1979, עבירות של מירמה והפרת אמונים ועבירות של שיבוש הליכי משפט שהם מייחסים למשיבים. לטענתם, באי-העמדה לדין יש משום איפה ואיפה, מאחר שהעותר 2 הועמד לדין בעבר באותן עבירות, הורשע בהן ונשא את עונשו.
בית-המשפט העליון פסק:
(1) לאור העובדה שהראיה העיקרית שעליה בוססה ההאשמה בהאזנת הסתר כנגד המשיבים 4 ו-5 הייתה עדות של אדם שלו שילמו העותרים סכום כספי נכבד על-מנת שיעיד במשטרה את אשר העיד, אין תמה שרשויות התביעה מטילות ספק באמינות עדות זו (663ו).
(2) האחריות להגשתו של כתב-אישום או לאי-הגשתו נופלת על שכמן של רשויות התביעה שקנו ידע, מקצועיות וניסיון רב, וחזקה עליהן כי תעשינה כמיטבן להעמיד לדין את מי שראוי כי יועמד לדין ושלא להעמיד לדין את מי שאין הוא ראוי כי יעמוד לדין (666א – ב).
(3) מרחב שיקול-הדעת של הפרקליטות, בעיקר בנושא זה, הינו מרחב רב, ובית-המשפט לא יתערב בהחלטתה אלא במקרים שבהם חרגה ביתר ממיתחם שיקול-הדעת אשר ניתן לה. במיוחד יהסס בית-המשפט להתערב בשיקולי רשויות התביעה בנוגע לשאלת הערכתן של ראיות, הנתונה במובהק לשיקול-דעת רשויות התביעה (666ג, 667א).
(4) במקרה דנן, נתקבלה ההחלטה שלא להעמיד את המשיבים 4 ו-5 לדין על דעת כל גורמי המשטרה והתביעה שעסקו בנושא, ונתון זה מוסיף ומחזק את המסקנה כנגד התערבות שיפוטית. אשר-על-כן אין מקום להתערב בהחלטת רשויות התביעה שלא להעמיד לדין את המשיבים 4 ו-5 באשמה של האזנת סתר אסורה. וממילא, גם אין מקום להתערב בהחלטה שלא להעמידם לדין בגין העבירות האחרות המיוחסות להם שהן טפלות לאישום בנוגע להאזנת סתר (666ה, 667ב – ג).
עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.
דן אבי יצחק, זאב שרף, יריב אברמוביץ – בשם העותרים;
נאוה בן-אור, מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה; שי ניצן, סגן בכיר א וממונה על עניינים ביטחוניים בפרקליטות המדינה – בשם המשיבים 1-3;
דן שיינמן, נוית נגב, נועה קרם – בשם המשיב 4;
דב וייסגלס – בשם המשיב 5.
מתוך פסק הדין
השופט מ' חשין
1. שני עיתונים הם בישראל – עיתונים המכונים "עיתוני-ערב" – והשניים לוחמים זה-בזה על לב הקונים והקוראים. העיתון האחד הוא עיתון "מעריב" והעיתון האחר הוא עיתון "ידיעות אחרונות".
זו הפעם עטתה התחרות בין השניים אדרת משפטית, שעה שבעליו של עיתון "מעריב" מבקש כי האדם השולט בעיתון "ידיעות אחרונות" – הוא ואחד מעובדי העיתון – יועמדו למשפט פלילי. זאת נדע, כי בעליו של עיתון "מעריב", העיתון המתלונן בענייננו, הועמד בזמנו לדין בעבירות שהוא מבקש כי אנשי עיתון "ידיעות אחרונות" יועמדו אף הם לדין בגינן; הועמד לדין, הורשע בדינו ואף נידון למאסר בפועל. טענת בעלי "מעריב" היא, כי אי-העמדתם של אנשי "ידיעות אחרונות" לדין הינה מעשה של איפה ואיפה, וכך לא ראוי כי ייעשה.
2. העותרים שלפנינו הם עיתון "מעריב"; מר עופר נמרודי (להלן נכנה אותו – נמרודי), יושב-ראש מועצת המנהלים של מעריב ומר עמוס יעקובי, משנה בכיר למנכ"ל מעריב. המשיבים לעתירה הם היועץ המשפטי לממשלה; פרקליטת המדינה; פרקליטת מחוז תל-אביב (פלילי); מר ארנון מוזס (להלן נכנה אותו – מוזס) ומר חיים רוזנברג (להלן נכנה אותו – רוזנברג).
[...]
6. אשר להאזנת הסתר, טענת העותרים היא כי מוזס ורוזנברג ביקשו אחד בשם לאופר כי יאזין האזנת סתר, בניגוד לדין, לאנשי "מעריב"; כי לאופר אכן עשה כפי שנתבקש וכי בבקשתם את אשר ביקשו ובהאזנה כפי שנעשתה, עברו מוזס ורוזנברג עבירות כנגד חוק האזנת סתר.
[...]
בבקעה זו צחצחו באי-כוח בעלי-הדין חרבות. בא-כוח העותרים טוען כי יש בחומר הראיות די והותר כדי להפליל את מוזס ורוזנברג, ואילו באי-כוח המדינה טוענים כי אין בו בחומר הראיות די ראיות כדי להפלילם וכדי להציג לפני בית-המשפט גירסה ראויה להרשעתם בדין. זו השאלה העיקרית שהועמדה לפנינו להכרעה, ובה ביקשו באי-כוח בעלי-הדין, כל אחד מהם לעצמו, לשכנענו כי הדין עמו.
7. מסתבר כי הראיה העיקרית להפללתם של מוזס ושל רוזנברג בעבירות של האזנת סתר הינה הודעתו של לאופר במשטרה, הודעה שבה מפליל הוא את רוזנברג ובעקיפין את מוזס אף-הוא. בא-כוחם של העותרים ביקש לשכנענו באותות ובמופתים כי עדותו של לאופר עדות ראויה היא, וכי דבריו קושט אמרי אמת הם. לחיזוק טענתו זו נתן בא-כוח העותרים בראיות סימנים אלה ואחרים, לידע ולהיוודע כי ראויה היא אותה עדות לאמון. מנגד ניצבו באי-כוח המשיבים, בנסותם להוכיח אף-הם כי עדותו של לאופר – עדות נקובה ככברה היא, עדות היא שאין היא ראויה לאמון.
8. ענייננו-שלנו שונה מכל שאר עניינים שבאו לפנינו עד כה, משנסתבר לנו – ועל-כך מסכימים הכול – כי עדותו של לאופר, עדות קנויה הייתה. היו אלה אנשי "מעריב" אשר שילמו ללאופר סכום של שש מאות אלף דולר כדי שיעיד במשטרה את שהעיד, וכשאני לעצמי, זו לי פעם ראשונה שנתקלתי בעדות שכך נקנתה; לא עוד, אלא עדות שנקנתה – ובגלוי – בידי היריב העסקי של מי שמבקשים להעמידו לדין. משידענו כך, אין פלא בדבר שבא-כוח המדינה הציב לפנינו סימני שאלה רבים באשר למהימנות המפוקפקת של דברי לאופר, בטוענו כי בשל אותו פקפוק באמיתות עדותו, סירבה הפרקליטות לסמוך על דבריו כתשתית להעמדת מוזס ורוזנברג לדין. בא-כוח העותרים, למותר לומר, הביא אף הוא ראיות מראיות שונות התומכות, לדבריו, בעדותו של לאופר, בטוענו כי אותן ראיות יש בהן כדי לסתור את דברי התביעה. יתר-על-כן, בא-כוח העותרים הציב לפנינו ראיות סיוע לדבריו של לאופר – ראיות חזקות, לטענתו – בהוסיפו כי ראיות אלו יש בהן כדי לחזק את האמון שיש ליתן בדבריו של לאופר. נמצא לנו אפוא כי בעלי-הדין ניצים ביניהם על השאלה אם יש בו בחומר הראיות שנאסף אל תיק המשטרה כדי להצדיק הגשת אישום לבית-משפט, אם לאו.
[...]
המדינה מודיעה אותנו כי ההחלטה שלא להעמיד לדין את מוזס ואת רוזנברג נתקבלה על דעת אלה כולם: פרקליטת המדינה, על דעת היועץ המשפטי לממשלה; שני המשנים לפרקליטת המדינה; פרקליטת מחוז תל-אביב (פלילי); מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה ופרקליטים בכירים נוספים בפרקליטות המדינה ובפרקליטות המחוז. אכן, היה פרקליט אחד – פרקליט אשר הקדיש עצמו לעניין נושא הדיון זמן רב – ודעתו של אותו פרקליט הייתה כי ראוי להגיש אישום בעניין נושא הדיון. בדעתו של אותו פרקליט היו קציני משטרה בכירים, אשר אף הם סברו כי יש בו בתיק המשטרה חומר ראיות מספיק להגשת אישום לבית-המשפט בהאזנת סתר, ואפשר אף בהאשמות אחרות אף הן. אלא שדרך העולם היא כי עשויים להתגלע חילוקי-דעות בתוככי הפרקליטות עצמה, ובסוף כל הסופות מי שיכריע הוא בעל הסמכות, ובעל הסמכות הוא אף שיישא באחריות להחלטתו. בענייננו החליטה פרקליטת המדינה כאשר החליטה – בדעתה היו פרקליטים בכירים נוספים אף הם – והחלטתה של הפרקליטה היא שתקבע. אין חולק על יושרה ועל תום-לבה של פרקליטת המדינה – כמותה על יושרם ועל תום-לבם של כל הפרקליטים אשר השקיעו עצמם בעניינם של מוזס ורוזנברג – ואכן ראויים הם כל אלה לאמון בית-המשפט כמי שמייצגים את הקהילה כמיטב הבנתם ומצפונם.
אכן כן: בידיה של התביעה כוח אדיר ושיקול-דעת רחב-מני-רחב להגשת אישומים לבית-המשפט. ובמקום שבו מגיעה היא התביעה לכלל מסקנה כי אין זה ראוי להגיש אישום לבית-המשפט בשל חֶסֶר בְּדַיּוּת ראיות, לא יתערב בית-המשפט בהחלטתה אלא במקרים נדירים. ענייננו אין הוא אחד מאותם עניינים נדירים. כל-כך לעניין האשמה בנושא האזנות סתר.
[...]
12. כללם של דברים: פרקליטי המדינה עמלו קשות עד שהגיעו לכלל הכרעה בעניין שלפנינו, ואין ספק קל בדעתנו כי פעלו ביושר, בתום-לב על-פי מיטב הבנתם ומצפונם. פרקליט העותרים טען לפנינו כל אשר ניתן לטעון לטובת מרשיו, ואולם אחרי כל אלה לא נמצא לנו כי הוכחה להנחת דעתנו עילה המזכה את העותרים כי נתערב בהחלטתה של פרקליטת המדינה.
העתירה נדחית.
העותרים ישלמו למשיבים 1-3 הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך של 25,000 ש"ח, ואותו סכום הוצאות ושכר טרחה לכל אחד מן המשיבים 4 ו-5.