"יש טענה שמטוס F16 התרסק, הטייס נהרג והוא בנו של אילן רמון, נקווה שזה לא נכון...", כתב משתמש הטוויטר orenamit ב-16:10. ב-16:25 כתב אלון עוזיאל בטוויטר שלו: "רצות שמועות על כך שהבן של אילן רמון התרסק עכשיו עם מטוס. זה נותן משמעות חדשה לביטוי 'התפוח לא נופל רחוק מהעץ'. #לא, זה לא מוקדם מדי".
מהדיווח הראשוני ועד החידוד התפל על מותו של אסף רמון, בנו של האסטרונאוט אילן רמון ז"ל, שנהרג בהתפוצצות מעבורת החלל קולומביה, עברו 15 דקות בלבד, זמן שיא לעיכול הידיעה הטרגית. טוויטרים אחרים דיווחו גם הם על הסיפור; היו בהם שלא הסתירו שהם יודעים שהם מפירים את הוראות הצנזורה. באותו זמן הציבור הרחב שמע על האסון, אם בכלל, בעיקר משמועות: הצנזורה הצבאית התירה את הרסן רק ב-18:30.
איך הפך טוויטר למקום שבו צווי איסור פרסום אינם תקפים? באתרים מקומיים, ממוסדים ולא-ממוסדים, יש עם מי לדבר: נציג הצנזורה יכול להרים טלפון לבעל האתר ולבקש ממנו להסיר את המידע האסור, בשם ההגנה על בטחון המדינה או התחשבות במשפחה, שעדיין לא הספיקה להודיע לכל יקיריה על האסון שפקד אותה.
בפורום הסקופים של האתר רוטר.נט, למשל, התבקשו הגולשים לא לפרסם ידיעות שקשורות למידע האסור בפרסום (באופן טבעי, הבקשה פורסמה ללא פירוט, בהנחה שמי שמכיר את הסיפור יודע במה מדובר). ידיעה אחת על האירוע נמחקה, וידיעה על חייל שלא נחלץ ממטוס קרב שהתרסק, בלי ציון שמו של רמון, נענתה בתגובה מגולש אחר: "צנזורה... למחוק".
יש אתרים אזוטריים מספיק כדי שלא יכירו את הוראות הצנזורה, או שהצנזורה לא תכיר אותם. כך אתר חדשות בשם "אוממו" פירסם ב-18:00 ידיעה על מותו של רמון, שגובתה בהודעה בטוויטר. כמה מגיבים הפצירו במנהלי האתר להסיר את הידיעה, ואפשר לשער שמפעילי האתר יופיעו מעכשיו על הרדאר של הצנזורה.
טוויטר, לעומת זאת, הוא פלטפורמת מיקרו-בלוגים לעדכונים מהירים, שכל אחד יכול לפתוח בה חשבון. אין אפשרות אפקטיבית לעקוב אחרי אלפי משתמשיה הישראלים בזמן אמת וליירט פרסומים אסורים. טוויטר פועל מארצות-הברית, כך שגם אם הצנזורה היתה מאתרת את הפרסומים בזמן, היא היתה צריכה לנסות להסביר לנציג חברה אמריקאית מי זו הצנזורה הצבאית, מי זה אסף רמון ומדוע היא דורשת לאסור את פרסום המידע עד אשר המשפחה תעודכן. אחרי כל ההסברים הללו, ניתן לשער כי הנציג היה מושך בכתפיו ואומר בנימוס תאגידי: "צר לי, אני מבין את הבעיה שלכם, אך לא אוכל לעזור לכם".
הצנזורה יכולה, בדיעבד, לאתר את מפירי הוראותיה בטוויטר ולפעול נגדם, ולנסות להסדיר הליך הודעה והסרה מול טוויטר. אבל המגמה של גידול במספר ובמגוון כלי התקשורת האישיים באינטרנט – בלוגים, טוויטר, פליקר, פייסבוק ושאר רשתות חברתיות – הופכת את המאבק הזה לקשה ואף סיזיפי. מוטב לה לצנזורה – ונראה כי כך היא נוהגת בפועל – להפנות את מירב מאמציה לאתרים ולשירותים אינטרנטיים בעלי חשיפה משמעותית ואמינות גבוהה, ולעזוב לנפשם אתרים כמו טוויטר. אולם כמה זמן יעבור עד שכל צרכני התקשורת, ולא רק עכברי האינטרנט, ילמדו לחפש את מבוקשם באותם אתרים בדיוק?