כאן, דבר כזה לא יכול לקרות. אנחנו הרי חיים בדמוקרטיה מפותחת. לא דמוקרטיה חוקתית אמנם, אבל בית-המשפט העליון נוהג כשומר החותם של חוקה שכתיבתה לא נחתמה. ומרוח פסיקותיו אפשר ללמוד כי כשמדובר בחירויות ובזכויות אדם, בית-המשפט אינו ממהר להכפיף ראשו בפני מערכת שלטונית כלשהי ורואה לנגד עיניו את זכויות הפרט וטובת הציבור גם יחד.

משום כך אני לא מאמין שסיפור כזה יכול להתרחש בדמוקרטיה כשלנו. אני לא מאמין שיכול לקרות כאן מקרה שבו אזרח ייעצר בחשד לעבירות בטחוניות, ועל עצם המעצר יוטל איפול מוחלט.

דבר כזה לא יכול לקרות כאן. אולי רק במקרים של ריגול חמור, שבהם יש צורך לחשוף רשת חפרפרות של ארגון אויב שחדרה למערכות הביטחון – וגם אז, לאסור פרסום לתקופה מוגבלת, קצובה וקצרה. הרי גם עובדת מעצרם של אזרחים שעברו לכאורה על החוק במסירת מידע בטחוני מסווג מחייבת מידה ניכרת של שקיפות. איני מעלה בדעתי מצב שבמדינה מפותחת כמו שלנו אדם יהיה עצור לתקופות ממושכות בלי שהציבור יידע על עצם המעצר ועל הסיבות לו.

יש בוודאי מקרים שיש הצדקה לבקש צו איסור פרסום לזמן קצר, לצורך השלמת החקירה. אבל מכאן ועד העלמה גורפת של מעצרו של אזרח, הדרך ארוכה. יש לנו דמוקרטיה מפותחת ואנשים לא נעלמים פה למתקנים שאינם מופיעים בשום מפה, ואפילו לא למעצרי בית מתמשכים, בלי שהדבר יפורסם ברבים. כאן לא גואנטנמו, לא לוביאנקה ולא טהרן, וסיפור כזה לא יכול להתרחש אצלנו, ארץ הטוויטר והפייסבוק והרוח החופשית.

יש בוודאי מקרים שגורמי הביטחון סרים ללשכתו של שופט ודורשים איפול מוחלט, אבל השופטים שלנו אינם חותמת גומי. הם בוודאי מתעמקים בכל מסמך שמוצג לפניהם, ואם צריך הם מתייצבים ללא מורא בפני המערכת ומכריזים: עד כאן!

וכשהשופטים שלנו חותמים, אנחנו בטוחים שיש דברים בגו. כך שאני שקט לחלוטין, גם אם יוציאו צו איסור פרסום זמני, ובמיוחד במקרה שמדובר בחשד לפגיעה ממשית בבטחון המדינה. מי כמו שופטינו יודע מה משמעותה של פגיעה כזאת בנחקר, בין אם הוא גמלאי קשיש שתרם את מיטב שנותיו למדינה ובין אם זו אשה צעירה שחשבה שבחשיפת סוד תציל את המולדת. אני שקט לחלוטין, ובטוח שהשופטים שלנו אינם חותמות גומי.

זכור אמנם איסור הפרסום המוחלט והמתמשך (עשר שנים תמימות) שהוטל על דבר מעצרו, משפטו, הרשעתו וכליאתו של מרקוס קלינגברג באשמת ריגול חמור לטובת ברית-המועצות. קלינגברג, רופא, פרופסור לאפידמיולוגיה ומי שהיה ראש המכון הביולוגי בנס-ציונה, נעלם יום אחד (בשנת 1983) ועקבותיו לא נודעו. גם כשהתברר שהוא מרצה עונש של 20 שנה על ריגול, חל איסור מוחלט על העיתונות הישראלית לחשוף את הדבר, אפילו לא להזכיר את עצם קיומו של האיש. קלינגברג היה "האיש שלא היה" במשך עשור תמים.

אבל אי-אפשר להקיש מן המקרה החמור של קלינגברג על חקירת מקרים שגרתיים של דליפות מידע מן המערכת הבטחונית. וגם מקרהו של קלינגברג, עם כל חומרתו, לא הצדיק את העלמתו באופן כה קיצוני מתודעת הציבור. הצנזורה על מקרהו היתה כה הרמטית עד שאי-אפשר היה אפילו להזכיר את שמו בכלי תקשורת ישראלי בהקשרים ניטרליים לחלוטין. הכוונה היתה למחות את זכרו כליל מן התודעה. נכון, זה קרה לפני שלושה עשורים, והיום זה לא ייתכן עוד. אני בטוח שמערכת הביטחון למדה כי הכתם שדבק בה על העלמת אנשים לא יימחק, אלא רק יתעצם עם השנים.

משפטי הריגול ממשיכים להתנהל בדלתיים סגורות, דבר שבוודאי פוגע ביכולתה של הסניגוריה לנהל את התיק כראוי (לראות את כל החומר, למשל), אבל לפחות על עצם קיום המשפט לא הוטל חיסיון, וגם הגרועים שבמרגלים נחשפו לעין הציבור לאחר שחקירתם נשלמה.

אנחנו הרי דמוקרטיה מפותחת – וגם הגרועים שבפושעים ובבוגדים זכאים לכך שמשפטם ייערך בפומבי וכי סניגוריהם יוכלו לפנות לציבור, לפחות בכל הנוגע לתנאי מעצרם ומשפטם של לקוחותיהם ולפחות באשר לאופן התנהלות התביעה, בשם המדינה, בתיק. משום כך איני מאמין למי שיטען כי בימינו ייתכן מצב שאדם ייעלם כליל בגלל חשד לעבירה בטחונית כלשהי, ובמיוחד לאחר שהחל משפטו.

אנחנו הרי אחת הדמוקרטיות המפותחות בעולם. ויש לנו מערכת משפט חופשית ומשוכללת, וברור לכל שמטרת ההליכים הללו היא להגן על עצמנו מאנשים שנוטלים את החוק לידיהם, ואנו מאמינים בלב שלם שהמערכות שלנו אינן נקמניות, מהלכות אימה, המבקשות ללמד את העבריין לקח שלא ישכח, הרבה מעבר לפסיקת בית-המשפט.

ברור לנו כי מערכת הביטחון מכבדת את בית-המשפט, וגם כשאסיר החשוד במסירת מידע מסווג משתחרר, לאחר שריצה את עונשו, המערכת מניחה לו לחיות את חייו, ואינה רודפת אותו בניסיון למחוק את הידע (המיושן) האצור במוחו, מחשש שימשיך לדלוף.

משפט תחת חיסיון מלא לא נערך כאן אפילו למרדכי ואנונו, לישראל בר, לשבתאי קלמנוביץ או לנחום מנבר. גם אילו היה נחשף כאן היום מרגל בסדר גודל של מרקוס קלינגברג, אני לא מאמין שניתן היה היום להעלים את משפטו, כפי שהדבר היה בראשית שנות השמונים, ולכן איני מאמין לסיפורים ולשמועות שדבר כזה קורה.

היו אמנם מקרים שבהם גם מערכת ביטחון מפוארת כשלנו מעדה במאמצים לייחס כוונות זדון מרחיקות לכת לאנשים שחשפו מידע מסווג. כך הסתיים בקול ענות חלושה נסיונה של המערכת לתפור תיק ריגול לתא"ל (מיל') יצחק (יצה) יעקב. בית-המשפט לא קיבל את טענת המדינה כי יעקב הוא מרגל וקבע שהקצין המהולל ורב-הפעלים לא התכוון לפגוע בבטחון המדינה בפרסומיו והוא הורשע בעבירה קלה יחסית של מסירת ידיעה סודית ללא סמכות, מה שלא הצדיק את כל המהומה.

לאחר 15 חודשי מעצר ומעצר בית (במלונית), נידון יעקב לשנתיים מאסר על תנאי ושוחרר מיד. הנה עוד סיבה שאיני מעלה על הדעת מצב שאותה מערכת עצמה תיכשל שוב בייחוס כוונות זדון מרחיקות לכת לאנשים שנחשדים בחשיפת מידע מסווג.

מכל הטעמים הללו אני לא מאמין שסיפור כזה יכול להתרחש כאן. אני לא מאמין שיכול לקרות כאן מקרה שבו אזרח ייעצר ויישפט ממש מתחת לאף בחשד לעבירות בטחוניות, בלי שאף אחד יידע על כך. לא מאמין כי לא רק על המעצר הממושך, אלא גם על המשפט שבעקבותיו מוטל איפול מלא ומוחלט. אלה בוודאי, וללא ספק, שמועות זדוניות שמתרוצצות ברשת.

אני לא מאמין שכאן, בכיכר העיר, בין היכל האמנויות להיכל המשפט, במקום האמון על פומביות הביטוי והמשפט, נערך משפט בחדרים נעולים לאדם אלמוני, גם אם מעברו האחר של הכביש, מגדלי הביטחון משקיפים על היכלי הצדק. זה לא נשמע הגיוני, זה לא יכול להיות, זו בוודאי שמועה חסרת שחר ומי שטוען כך מנסה בוודאי להכפיש את מערכת המשפט ואת מערכת הביטחון גם יחד.

משפטים אינם נערכים אצלנו במרתפים אפלים, כפי שאין כאן משפטי ראווה בכלובי רשת או בתאי זכוכית. אין לי כל ספק כי מקרה מוזר, נורא ומופרך שכזה לא יכול להתרחש בדמוקרטיה מפותחת כמו שלנו.