נולד בוורשה ב-1923 למשפחת רבנים. שנה לאחר מכן היגרה משפחתו לאנטוורפן שבבלגיה, שם למד בתיכון יוקרתי. כשפלשו הנאצים לבלגיה ב-1940 נמלטה המשפחה לצרפת. ב-1942 הוסגר לידי הנאצים, ועד 1945 נדד כעובד כפייה בין מחנות הריכוז שהקיפו את אושוויץ ובאושוויץ עצמה. בינואר 1945, עם התקרבותו של הצבא האדום, פונו האסירים לגרמניה במה שכונה "מצעד המוות". הוא נכלא אז במחנה בוכנוואלד, ואחר-כך במחנה סמוך. כשהתקרב הצבא האמריקאי פונו האסירים גם משם, אולם יודקובסקי הצליח להימלט והגיע לקווים האמריקאיים.

ב-1945 עלה לארץ ונקלט על-ידי קרוב משפחתו, איש העסקים והמו"ל יהודה מוזס, בעליו של העיתון "ידיעות אחרונות". בראיונות עימו ציין כי מוזס התייחס אליו כאל בן. בנו של יהודה, נח מוזס, ויודקובסקי עצמו הציגו את יודקובסקי כבן דודו של מוזס מצד אמו. הוא החל ללמוד פילוסופיה, תרבות צרפת ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, שם פגש את אשתו לעתיד, לאה מוגרבי.

בפברואר 1948 פרשו מ"ידיעות אחרונות" מרבית העיתונאים ועובדי המינהלה והדפוס בהנהגת העורך הראשי עזריאל קרליבך, והוציאו עיתון מתחרה שייקרא לבסוף "מעריב". אחת מתוצאות האירוע היתה הפיכתו של יודקובסקי לאחד האנשים המרכזיים במערכת, לאחר שהתגייס יחד עם משפחת מוזס לשקם את העיתון ממה שכונה "הפוטש הגדול" ונראה באותה עת כמכת מוות ל"ידיעות אחרונות".

דב יודקובסקי (צילום: על-ידי ובאדיבות זאב גלילי)

דב יודקובסקי (צילום: על-ידי ובאדיבות זאב גלילי)

הוא למד אז בירושלים ועבד במערכת העיתון בעיר כטלפן המעביר ידיעות למערכת בתל-אביב. האירוע התרחש בעיצומה של מלחמת העצמאות. יודקובסקי לא היה יכול לעזוב את העיר הנצורה והקים "מהדורה ירושלמית" ל"ידיעות אחרונות", בעזרתם של העיתונאי הבכיר אביעזר גולן, הכתב הירושלמי מנחם ברש ויעקב לופס. מערכת החשמל בעיר היתה מנותקת, אולם יודקובסקי איתר בית-דפוס ידני שהדפיס כתבי קודש, והצליח להדפיס את העיתון. "ידיעות אחרונות" היה לעיתון היחיד בעברית שיצא בירושלים במשך כל חודשי המצור, והגיע לתפוצה של 6,000 עד 10,000 עותקים יומיים.

ב-1950 עבר לתל-אביב ומונה לעורך החדשות הראשי של העיתון. מצבו של "ידיעות אחרונות" היה בכי רע, תפוצתו היתה אפסית, ואילו תפוצת "מעריב" הגיעה בשיאה ל-33 אלף עותקים יומיים. ב-1953 הפך לרכז המערכת. כבר בשלב מוקדם התמסר עורך העיתון דאז, ד"ר הרצל רוזנבלום, בעיקר לכתיבת המאמר היומי של העיתון, ויודקובסקי הפך לעורך העיתון בפועל.

באותה תקופה, בהנהגתו של יודקובסקי, פתח העיתון את עמודיו לכותבים מכל גוני הקשת הפוליטית. הידיעות החדשותיות הצטיינו בתמציתיות ובבהירות. העיתון יזם תחקירים, יזם מוספים חדשים ושינה את עיצובו. "עיתון איננו אנציקלופדיה. רצוי שכל משפט יהיה קצר, בן 8–12 מלים לכל היותר, ועליו להיות מובן לקורא – לאקדמאי ולאיש הפשוט, לאזרח ותיק ולעולה חדש. וכל זה חייב להיות לא על-ידי הורדת הרמה, אלא על-ידי העלאתה". כלל כתיבה זה היה אחד מן המרכיבים של "נוסחת יודקובסקי", שלאורה הפך "ידיעות אחרונות" לעיתון הנפוץ בישראל.

ב-1985 נדרס למוות העורך האחראי נח מוזס ליד בניין המערכת, ויודקובסקי התמנה לעורך הראשי. הוא הספיק לכהן שלוש שנים בתפקיד. בעקבות הטרגדיה התגלע מאבק בין בעלי המניות, שיודקובסקי היה אחד מהם, על השליטה בעיתון. בנובמבר 1989 הודח יודקובסקי מן הדירקטוריון ופרש מתפקיד העורך הראשי ומן העיתון בכלל. תחת הנהגתו הגיעה אז תפוצת "ידיעות אחרונות", לטענת בעלי העיתון, לכ-600 אלף גליונות בסופי-שבוע וכמחצית הכמות הזו בימי חול. לפי סקרי חשיפה של איגוד המפרסמים, העיתון זכה אז לחשיפה בקרב יותר ממחצית תושבי המדינה.

באותה שנה רכש איל ההון היהודי-אנגלי רוברט מקסוול את מתחרהו של "ידיעות אחרונות", "מעריב", שהיה נתון בקשיים כלכליים גדולים. יודקובסקי הצטרף לקבוצת רוברט מקסוול ומונה למנהל חברת מירור-ישראל. עם השלמת השתלטות מקסוול על הוצאת מודיעין, בעלת השליטה בעיתון "מעריב", מונה יודקובסקי ליו"ר מועצת המנהלים של החברה, ולאחר מכן לעורכו הראשי של "מעריב". במרץ 1991, לאחר היעלמו של מקסוול בלב ים, רכש איש העסקים יעקב נמרודי את "מעריב", ויודקובסקי פרש.

יודקובסקי מכהן כיו"ר מועצת המנהלים של כותרת, בית-הספר לעיתונאות ולתקשורת, שאותו ייסד בשנת 1990. חבר בוועד המנהל של אוניברסיטת תל-אביב ומכון ספיר.

בשנת תש"ס (2000) זכה בפרס ע"ש נחום סוקולוב על מפעל חיים בעיתונות. בשנת 2002 הוענק לו פרס ישראל בתקשורת. מנימוקי השופטים: "דב יודקובסקי השכיל ללמוד מנסיונם של טובי העיתונים בעולם המערבי וליישם בעיתונו שפע של חידושים תוך התאמתם למציאות הישראלית, בתוספת רעיונות מקוריים". ועוד אמרו השופטים: "השינויים הדמוגרפיים הדינמיים שחלו במדינת ישראל הציבו לפניו אתגר מיוחד: התאמתו של העיתון לכל שכבות האוכלוסייה. הגידול חסר התקדים בתפוצת העיתון הוא הוכחה חותכת להצלחתו בתחום זה".

וכך מסכם יודקובסקי את הרקע לתפיסתו המקצועית: "האיש שהשפיע עלי יותר מכל בתפיסת העיתונות שלי היה מורי לפילוסופיה פרופ' ליאון רות, שנהג לומר בראשית כל שנת לימודים: 'מה שקנט אמר בצורה מסורבלת ומשעממת אמר אפלטון אלפיים שנה מוקדם יותר בצורה מעניינת ומושכת לקריאה'. הגעתי למסקנה שאפשר לכתוב את הדברים הרציניים ביותר והמסובכים ביותר בצורה בהירה ומושכת. על-ידי כך עולה הרמה ונוצר עיתון שהשר לא מתבייש לקרוא בו ונהגו איננו מפחד מקריאתו".

היה נשוי ללאה מוגרבי, אב לאתי יודקובסקי-ליבר וסב לשני נכדים. נפטר ב-28 בדצמבר 2010.

דב יודקובסקי ב"העין השביעית"

"הגברת הראשונה", מאת דב יודקובסקי. גיליון מס' 44

"צוות מוזס", רפי מן, 13.12.2009

"בחושו הנפלא", שלמה נקדימון, 28.12.2010

"סוג של נס", אורן פרסיקו, 29.12.2010

"כמו בסיפורים", רפי מן, 29.12.2010

תוספות

יצחק לבני: "יודקובסקי הבין שגם כשהוא עושה טבלואיד צריך להיות בו נחום ברנע וצריכים להיות בו עמודי אש"ף. הוא הבין שאי-אפשר רק לדגדג את הצרכים היותר נמוכים של הקוראים. זה לא רק עניין של אתיקה ותרבות. זה אינטרס. זה האינטרס של בעלי ההון עצמם. רק חמור תופס עיתון או ערוץ טלוויזיה כעסק בלבד. האינטרס העסקי של בעלי העסק התקשורתי מחייב אותם להבין שעסק תקשורתי הוא לא רק עסק. יש לו גם אחריות כלפי הציבור".

("שמע, זה לא רמה", ארי שביט, ראיון עם יצחק לבני, "מוסף הארץ", 1.6.2007)

קישורים

"פרס ניחומים", ליאור קודנר, "מוסף הארץ", 26.4.2002

קורות חייו של פרופ' יודקובסקי, אתר משרד החינוך, גף פרסי ישראל

ראיון עם ירון פרוסט, בית-הספר כותרת, 2002

"העורך האלמוני של "העיתון של המדינה", זאב גלילי, היגיון בשיגעון, 27.1.2004