אחת לכמה שבועות היו עורכי החדשות מוזעקים לחדרו של העורך הראשי. צעדנו ללשכתו בחשש. בעיקר מלשונו הנוזפת: הוא לא הסתיר מעולם את כעסו כשנתקל בכותרת גרועה, בטקסט שלא בושל כראוי בטרם הוגש לקורא.

דב יודקובסקי ישב ליד מכתבתו הגדולה, על שולחנו ערימת עיתונים שהכינה עבורו גבי דורות, עוזרתו הוותיקה והמסורה. הוא שלף מהערימה גיליון אחד והחל קורא ידיעה שסומנה בדבקית צהובה. אחר-כך ניתח בדקדקנות, במורת רוח גלויה, את המבנה הפתלתל של הידיעה, את התחביר המשובש של המשפטים, את הזרימה הלקויה מפסקה לפסקה.

"זה קש טחון!", הטיח ביושבים סביבו. "לא ידיעה שראויה להתפרסם בעיתון". העורכים הנזופים הקשיבו באי-נוחות, אבל לאחר שסיים להציג השגיאות אחת לאחת עבר לחלק השני: הסבר מפורט ומנומק איך צריך היה לכתוב את הידיעה מלכתחילה, וכיצד ראוי היה לשכתבה לפני שירדה לדפוס. בפגישה אחרת הסביר איך משלבים צבע גם בידיעה חדשותית, עם דוגמאות מעיתונים בריטיים. המקלחת הקרה היתה מביכה. השיעור היה בית-ספר לעיתונות.

היו אלה שנותיו האחרונות של יודקובסקי כעורך ראשי של העיתון, לאחר שנאלץ לגלות מרחוב מוזס לרחוב קרליבך. זה היה בסופו של סכסוך מר: בני הדור הצעיר של משפחת מוזס ביקשו לדחוק את רגליו מן העיתון, שנסק לצמרת התקשורת הישראלית במידה רבה בזכותו. למחוק את שמו ממורשת ההצלחה הגדולה של העיתון. כשנסגרה מאחוריו הדלת ב"ידיעות אחרונות", הובא ל"מעריב" על-ידי בעליו החדש, איל העיתונות הבריטי רוברט מקסוול.

כראש דסק החדשות ב"מעריב" שמעתי עד אז רק סיפורים ואגדות על יודקובסקי. עכשיו הזדמן לי לראות מקרוב את האיש שהפך את "ידיעות" לעיתון של המדינה בדיוק בשנים שבהן גלש "מעריב" מפסגת מעמדו כעיתון הנפוץ ביותר במדינה. זה היה בדיוק כמו בסיפורים, אולי עם קצת פחות אנרגיה. יודקוסבקי אכן היה עוף נדיר בעולם העיתונות. הוא לא רק ידע לערוך, הוא גם היטיב ללמד. להנחות את הכתבים והעורכים איך לזהות סיפור, איך לחבר מלה למלה, משפט למשפט.

בשנות ה-50, כאשר ישעיהו בן-פורת התמנה לכתב "ידיעות אחרונות" בפריז במקומו של אלי ויזל, נתן לו יודקובסקי שיעור פרטי בעיתונות, בהתכתבות. "רצוי לכתוב דווקא בפאראגרפים [פסקאות] קצרים ולא לקמץ בנקודות ופסיקים. הקורא עצלן. הוא אוהב קריאה נוחה", כתב לו באחד המכתבים.

עיתוני המפלגות של פעם הביאו את נאומי המנהיגים בפסקאות ארוכות, טורים טורים. ספק אם מישהו חוץ מסדר העופרת, המגיה והמנהיג עצמו קרא אותם. יודקובסקי ביקש לייצר חוויית קריאה ידידותית למשתמש. תחשוב שאתה נכנס לקפטריה, אמר פעם, כזו שבה מעמיסים לך בבת אחת על הצלחת הרבה בשר, ערימת תפוחי אדמה ועוד תוספת, הכל בערימה גדולה, גולשת לצדדים. הצלחת מלאה באוכל, אבל המראה איננו מעורר כל תיאבון. עדיף המטבח הצרפתי, שבו כל מנה מוגשת על צלחת נפרדת, עם הרבה אוויר, שום דבר לא דחוס. המראה אסתטי, הרבה יותר מעורר תיאבון. כך גם בעיתון.

הדימוי מעולם האוכל הצרפתי לא היה מקרי. יודקובסקי היה ונשאר אציל אירופי בגינוניו. לא עורך שמניח את רגליו על השולחן ולוגם קולה מפחית בישיבת מערכת או בגיחה לדסק. הוא נולד בפולין לפני 87 שנה, משם היגרו הוריו לבלגיה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה ברחה המשפחה לדרום צרפת. שם נעצר, הוסגר לגרמנים, שרד את אושוויץ ואחר-כך גם את "צעדת המוות" ממחנה למחנה.

אבל הרקע האירופי וגינוניו הפולניים לא מנעו ממנו לקרוא טוב יותר מאחרים את מפת החברה הישראלית. אחרי פרישתם של עזריאל קרליבך ועמיתיו מ"ידיעות אחרונות" בפברואר 1948, נמנה יודקובסקי עם הצוות שניסה בשיניים למנוע את קריסת העיתון של משפחת מוזס. זו לא היתה מכה מהירה. הקרב היה קשה וארוך. מיד עם צאתו לאור הפך "מעריב" לגורם הראשון במעלה בתקשורת הישראלית. תחת הנהגתם של קרליבך ואחר-כך של אריה דיסנצ'יק הוא נהנה מתפוצה ומיוקרה ללא מתחרים. על קרליבך אמר באותם ימים יגאל ידין: כאשר אתה קורא את המאמרים שלו אתה יודע מה חושב העם, וגם מה יחשוב העם מחר.

מנגד, ב"ידיעות אחרונות", היה יודקובסקי באותן שנים איש התקשורת הראשון שגילה שגם "ישראל השנייה" היא קהל קוראים. עיתוני המפלגות, וכמוהם גם "הארץ" ו"מעריב", ניהלו רב-שיח תקשורתי ער ותוסס, אבל התכתבו בעיקר עם הציבור הוותיק, זה שישב בארץ לפני הכרזת העצמאות וגלי העלייה. בהנהגת הצוות נח מוזס ודב יודקובסקי, שלח "ידיעות אחרונות" זרועות לשכונות העולים, לעיירות הפיתוח. כדי לדבר עם ציבור זה היה צורך להשתחרר מן הסגנון המליצי, הפומפוזי, של עיתונות התקופה.

יודקובסקי פקח עין למציאות הישראלית, זיהה הלכי רוח. כשלקח אותו פעם עורך מדור הספורט המצומק של העיתון למשחק כדורגל בינלאומי ברמת-גן, ראה לראשונה מקרוב את ההתלהבות העצומה שאחזה ברבבות הגברים שביציעים בכל התקפה על המגרש. הלקח היה ברור: חייבים להגדיל באופן משמעותי את מדור הספורט. העיתון מוכרח לחבור לסערת הרגשות של האוהדים. וכך עשה מיד בשובו למערכת.

"ידיעות אחרונות" אימץ כמה ממאפייני העיתונות הפופולרית האירופית, אבל יודקובסקי הקפיד תמיד להתאימם לחברה הישראלית. הוא ידע, למשל, ששום ישראלי אינו רוצה להיראות באוטובוס קורא עיתון שיש בו תמונות עירום נוסח ה"סאן" הבריטי או ה"בילד" הגרמני. גם לא להביא הביתה עיתון זה. כך נשמרו קווים אדומים ברורים שנועדו להבטיח כי העיתון ישמור על עממיות, אבל לא ייראה זול מדי.

כעיתון ערב נחשב "ידיעות אחרונות" עוד קודם לכן כעממי, כמעט צהוב. החיבור לקהלים החדשים רק הגביר תחילה את דימויו הזול של העיתון. נדרשו שנים ארוכות כדי לשנות תדמית. לשם כך גייס כותבים איכותיים ושילב בעיתון קולות מגוונים, כדוגמת אלה שגויסו למוסף סאטירי בשם "ציפור הנפש": עמוס קינן, בועז עברון, דן בן-אמוץ וחיים חפר. יחד עם זיוה יריב וסילבי קשת הפכו כמה מהכותבים הללו לבעלי טור קבועים במה שכונה לימים ה"פתחלנד" – עמודי האמצע של המוסף לשבת. זה היה קול מרדני, חתרני. אנטיתזה לקולו הימני של ד"ר הרצל רוזנבלום, שנשא בתואר העורך הראשי אף שלא היה מעורב כמעט בעריכת העיתון, אלא רק בכתיבת מאמרי המערכת.

ב-1968, כאשר החלה הטלוויזיה הישראלית לשדר, עדיין נראו לעיני העם כולו השרים צועדים לישיבות הממשלה כש"מעריב" בידיהם. בתוך "מעריב" היה מוצנע "ידיעות אחרונות". יידרשו עוד כמה שנים עד שהבושה להיראות בראש חוצות עם העיתון שערך יודקובסקי תיעלם, "מעריב" יסיר באיחור את הכתובת "העיתון הנפוץ ביותר", ו"ידיעות" יהפוך ל"עיתון של המדינה".

כל זה התחולל במקביל למהפך הפוליטי של 1977. היו נקודות דמיון לא מעטות בין הזירה הפוליטית לתקשורתית: מפלגת העבודה, כמו צמרת "מעריב", לא השכילה לקרוא את הכתובת על הקיר, לזהות את הלכי הרוח המשתנים בציבור. אליטות מזרח-אירופיות התעלמו מציבור גדול שחש עצמו מחוץ למוקדי הכוח. אבל שני פולנים, מנחם בגין ודב יודקובסקי, ידעו לקלוע בסגנונם לציבור הזה.

כעורך היה יודקובסקי דמות ריכוזית, חסרת פשרות. הוא היה מעורב בכל חלקי העיתון, מקפיד על בחירת סיפורים, כותרות, עימוד. זועם על תקלות, נוזף על החמצות. במקביל מקפיד לשבח מי שהביא סיפור טוב. "אתה נותן לנו שירות טוב מאוד", החמיא בביקור אצל כתב שגויס על-ידי העיתון לשליחות בחו"ל, וצירף לכך הודעה על העלאת שכרו. עם מוזס שמר בהקפדה על רשימת הפרחים המוגנים: פוליטיקאים ואנשי עסקים מסוימים שאין לגעת בהם מעל דפי העיתון לשלילה. ומאידך: כאלה שאין להזכירם.

במרכז: ארנון (נוני) מוזס, מצדדיו: אשתו (לשעבר) מיכל ומשה ורדי (צילום: משה שי)

במרכז: ארנון (נוני) מוזס, מצדדיו: אשתו (לשעבר) מיכל ומשה ורדי (צילום: משה שי)

אבל כמו בסיפורים שעורכי "7 ימים" ידעו תמיד למצוא – מאחורי ההצלחה החלה נושבת רוח רעה. סדקים צצו במערכת היחסים בין נח מוזס, המנוף הכלכלי והעסקי של העיתון, ובין יודקובסקי, המוח העיתונאי. "יודקובסקי איתר מוקדם מאוד את הבעיה", כתב העיתונאי אריה אבנרי בספרו "חידת פישמן". "לא נח מוזס הוא זה שמאיים עליו, אלא הבן, נוני". מוזס האב רצה לקדם את בנו לצמרת, עדיף דרך דסק החדשות. יודקובסקי החליט שאת הסטאז' שלו יעשה נוני במדור הספורט. על-פי אבנרי, בחר משה ורדי, ראש דסק החדשות, להמר על הסוס הצעיר: בשעות הלילה, לאחר שיודקובסקי פרש לביתו, הכניס את נוני לדסק, קודש הקודשים של עבודת העיתון.

האיזון העדין בעיתון, כתב אבנרי, התרסק לאחר שנח מוזס נהרג בתאונת דרכים באוקטובר 1985. קרב השליטה בתאגיד היה מר וממושך. נוני מוזס נכנס לנעליו של אביו והסיר את הכפפות, כדי להבטיח את שליטתו בעיתון. בסופו של הקרב הודח יודקובסקי מדירקטוריון העיתון ואחר-כך פרש מתפקידו כעורך ראשי. הוא חש באותם ימים שהרחקתו אינה נוגעת רק לשאלות השליטה בעיתון, אלא גם נגועה בכוונה להקטין את תרומתו להצלחתו העצומה של העיתון, שבאותה תקופה עמד לחגוג גידול מרשים בתפוצה – חצי מיליון עותקים בסופי-שבוע.

יודקובסקי חבר באותם ימים לאיל העיתונות רוברט מקסוול והקים במימונו את "מירור ישראל". אחר-כך חצה סופית את הכביש כאשר מונה לעורך הראשי של "מעריב". הוא עסק אז בעיצובו מחדש של העיתון, שתפוצתו ירדה באותם ימים מתחת ל-100 אלף עותקים, אבל את פירות תוכניתו של יודקובסקי קטף כבר עופר נמרודי, לאחר מותו של מקסוול ומכירת העיתון לחברת הכשרת-היישוב.

באותם ימים החל יודקובסקי בפרויקט נוסף, הקמת בית-הספר לעיתונות ותקשורת כותרת, בסיוע תרומה נדיבה מקרן ברלטסמן הגרמנית. הוא עצמו, למרבה הצער, לא עסק בעצמו בהוראת "נוסחת יודקובסקי" לכתיבה ועריכה, אבל תורתו חילחלה גם כך לתלמידים: גם עניין רציני וחשוב צריך להיות מוגש בצורה מעניינת וחיננית, באמצעות טקסט בהיר ומובן, מעומד בצורה ידידותית ומושכת לקרוא.