"הבט בגוף היפה הזה, ערימת כאב ומחלות – חסר יציבות, מלא בהשתוקקות, בלי דבר מתמשך או יציב. הגוף הזה בלוי לגמרי, קן מחלות שברירי, ערימת הגועל הזו מתפרקת. אכן, החיים נגמרים במוות"
(מתוך "הדהמאפאדה", אוסף דרשות של בודהא. תרגום: שי שוורץ)
בשנת 2003, כשנחשפתי לראשונה לנפלאות התקשורת התאית במסגרת מדור הסמים באתר "ברכה גולשת", חשבתי שהעיתונות בתאילנד סובלת מצנזורה ועובדת בשירות הממשלה. לא היתה לי שום דרך אחרת לפרש את כתבי החידה המוזרים שהתפרסמו שם בתור כתבות. גם היום, אחרי ארבע שנות מגורים בתאילנד ומעקב שוטף אחרי התקשורת המקומית, הניסיון שלי לפצח את הכללים שמפעילים אותה מסתיים לעתים קרובות בתובנות ברמת ה-WTF*. אבל לפחות לא משעמם אף פעם.
בימים כתיקונם אין לאדם מערבי סיכוי גדול להיתקל בעיתון תאי, והיחידים שנותרים פעורי פה הם הזרים שחיים כאן. רק במקרים נדירים, למשל כשמוצאים בבנגקוק גופת סלבריטאי אמריקאי בעל מעמד פולחני, ותמונתו כשהוא תלוי בארון, לרגליו גרבי רשת ולראשו פאה, מתפרסמת על שער היומון הנפוץ במדינה, זוכה גם העולם שבחוץ להצצה אל עיתונות שמקדימה בשנים רבות את המערב בכל הקשור למתיחת גבולות הטעם הטוב; עיתונות שמתנהלת בשיא הטבעיות בין שני קצוות: תמונות שמראות הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לראות, וכתבות שמספרות הרבה פחות ממה שהיינו רוצים לדעת.
משפחתו של השחקן דייוויד קרדין (כוכב הסדרה המיתולוגית "קונג פו" ומי ששיחק את ביל ב"קיל ביל" של קוונטין טרנטינו) היתה המומה למדי לגלות את תמונת יקירה התלוי בארון על שער היומון "Thairath", ואף איימה להגיש תביעה נגד העיתון.
אבל האמת היא שקרדין הוא לא מקרה מיוחד. תפתחו עיתון תאי בכל יום נתון – רוב הסיכויים שהשער יכלול איזושהי תמונה של איזושהי גופה של איזשהו אדם שאיתרע מזלו למות בתאילנד. במערב, אם המת הוא סלבריטאי, תמונותיו ימצאו את דרכן אל אתרי הרכילות באינטרנט, לא אל שערי העיתונים היומיים. בעיתונות התאית מפרסמים תמונות כאלה כמעשה שגרה כבר עשרות שנים, הרבה לפני שפרז הילטון המציא את עצמו. והיופי הוא שאתה לא חייב להיות סלבריטאי כדי להגיע לשער. מספיק שהגופה שלך נראית משכנעת.
* What The Fuck
"כבוד הגופה" הוא מונח מערבי
"זה רעיון גרוע למות בתאילנד", כותב ריצ'רד בארו, בלוגר אנגלי שחי בתאילנד ומנהל חטיבת מחשבים בבית-ספר ליד בנגקוק. "לא יהיה שום כבוד לגופה או לפרטיות שלך".
לכאורה, פרסום תמונותיו של קרדין גרם לתאילנד בושות בזירה הבינלאומית, עד כדי כך שמגישים בטלוויזיה אמרו שברגעים כאלה הם מתביישים להיות תאים ומקווים שמשפחת קרדין תתבע את העיתון. אבל מי שעוקב אחר העיתונות כאן יודע ששום דבר לא עומד להשתנות – ולא רק בגלל שתמונות כאלה מוכרות עיתונים, אלא משום שהעיתונות בסך-הכל משקפת את העיסוק המתמיד של אזרחי המדינה בביטויים הגופניים של המוות ואת ההנאה שהם שואבים מהיכולת להישיר מבט אל תופעה שכל-כך מפחידה ודוחה את רוב האנשים במערב.
"'כבוד הגופה' הוא מונח מערבי שלא קיים בתרבות התאית", מסביר לי סומבט, נזיר ותיק במנזר בודהיסטי מזרם התראוודה. "גופה היא משהו שצריך לשרוף או לזרוק לכלבים. אצל הנזירים, גופות יכולות לשמש לצורכי מדיטציה על זמניותו של הגוף: יושבים ליד גופה מרקיבה במשך ימים ושבועות ומתבוננים בתהליכים שעוברים עליה. זאת פרקטיקה שהולכת ונעלמת ככל שיש יותר ביורוקרטיה סביב הטיפול בגופות, וכיום התרגול הזה נעשה בצורה יותר מודרנית – אנחנו הולכים לראות ניתוחים שלאחר המוות".
פסל ענק מוזהב של בודהא ברחוב בבנגקוק (צילום: נתי שוחט)
"הרגישות של התאים לתמונות זוועה, שהיתה נמוכה ממילא, הולכת ויורדת כל הזמן", אומר לי דון סמבנדרקסה, עורך ב"בנגקוק פוסט", עיתון תאי בשפה האנגלית. "אני אישית המום מזה לעתים קרובות".
"זה לא עניין של רגישות נמוכה", אומר הנזיר סומבט, "אלא של תוכני הלימוד הבודהיסטיים שכל ילד תאי לומד ומשנן. במערב הנטייה היא להדחיק. אנשים לא רוצים ולא מורגלים לחשוב על המוות שלהם, או גרוע מזה, על ההזדקנות ותהליך ההתפוררות של הגוף. מי שקיבל חינוך בודהיסטי רגיל לחשוב על הגוף כעל עטיפה חולפת, לכן כשהחיים עוזבים את הגוף אין לנו רגשות מיוחדים כלפי הגופה. אבל רבים נוהגים לראות בגוף הזה את הייצוג הכי נאמן של עצמם. כשהוא מתפורר – הם מרגישים שהם מתפוררים איתו".
ואכן, מי שמסתובב קצת במנזרים בתאילנד יכול לראות על הקירות קולאז'ים עם תמונות של כל מה שדוחה ומגעיל בגוף שלנו: גוויות מרוטשות, מחלות עור, חלקי גוף אכולי סרטן ועוד. התמונות נמצאות שם לצורכי הגות ומדיטציה. חבר שנרשם לבית-ספר למסאז' תאי סיפר לי איך בסוף הקורס נלקחו התלמידים – כולם זרים – לסיור במוזיאון בבנגקוק, שבמהלכו מצאו את עצמם מטיילים בין איברים פנימיים משומרים, צילומי גופות, מצגות ריאליסטיות של שברים, נכויות, מחלות ותסמונות מכל סוג אפשרי. כמה מהתלמידים נמלטו החוצה כדי להילחם ברפלקס ההקאה.
"למה הבאת אותנו לכאן?", שאל ידידי את המדריכה. היא לא הבינה מה הבעיה. מבחינתה, מי שעושה מסאז' לא צריך להיבהל כשמראים לו מעיים סתומים. בתאילנד, כל חפיסת סיגריות מתוצרת מקומית מעוטרת בתצלומים שמוציאים לך לגמרי את החשק להניח אותה על השולחן. מהבחינה הזאת, העיתונות התאית משתלבת באופן מושלם בהלך הרוח הבודהיסטי, גם אם הכוונה הראשונית שלה היא למכור עיתונים.
גם פרטיות היא קונספט מיובא
רעיון מערבי נוסף שאין לו ביטוי בעיתונות בתאילנד הוא השמירה על פרטיות. "אם מישהו נהרג, יפרסמו לצד תמונת הגופה שלו גם את כל פרטיו האישיים, לפעמים אפילו יצלמו את תעודת הזהות שלו", אומר סמבנדרקסה. "במערב, אנשים עושים מאמצים גדולים לשמור על פרטיות גם בתוך הסביבה הקרובה שלהם. אם הם הולכים לבית-חולים למשל, הם לא לוקחים איתם את כל המשפחה. בתאילנד הגבול בין המשפחה ובין האינדיבידואל מטושטש לגמרי. פרטיות היא לא יותר מקונספט מיובא". לפני כמה חודשים, כשפרופסור בנגקוקי ידוע מת בצ'יאנג מאי בזמן בילוי עם אשה שאינה אשתו, פורסמה בעיתונות תמונת גופתו העירומה המוטלת בחדר המלון במלואה, למעט X שחור על איבר המין שלו.
"מצד אחד, יש אצלנו אובססיה רצינית לפרטים", אומר סמבנדרקסה, "ומצד שני, העיתונות לא מספקת שום ניתוח של הסיפור, שום פרשנות אמיתית. יפרסמו את מספר הרכב של הרוג בתאונה, אבל לא יכתבו מלה על הסיבות לתאונה, למשל אם הנהג היה שיכור, או על ההשלכות שלה, כמו כמה יתומים הוא השאיר אחריו. אני נוהג להקשיב לפרשנים שמדווחים ברדיו על דיונים בפרלמנט התאי, ואני נשבע לך שלפעמים זה נשמע ככה: 'חברי הפרלמנט אמרו הרבה דברים. א' אמר את זה היטב, אבל ב' היתה קצת נוקשה בדבריה'. אבל מה בעצם נאמר בדיון? על זה לא תשמעי מלה, בין השאר מפני שרוב השמות כל-כך ארוכים, שאי-אפשר להכניס גם אותם וגם את מה שהם אמרו".
עמוד מעיתון תאילנדי (צילום: הבלוג של ריצ'רד בארו)
כתבות רבות בעיתונות התאית הן מעין צופן שבו הפרטים החשובים מובאים רק ברמז. מפכ"ל המשטרה עומד בפני הדחה? בעיתון יכתבו שהוצע לו לקחת חופשה. המלך חולה? בעיתון יכתבו שהוא עובר בדיקות. אמירת הדברים באופן עקיף ופתלתל אינה גורמת לכך שעיתונות בתאילנד נתפסת ככושלת. אולי אפילו להפך: זוהי עיתונות ששומרת על כללי המסורת.
"אחד המאפיינים הבולטים של התקשורת כאן הוא הנטייה להתמקד בפירמידה ההפוכה", אומר סמבנדרקסה. "בדרך כלל כשאני כותב, אני מנסה לספר קודם מה קרה, למה, מי, מתי ואיפה. אבל בתקשורת התאית הסדר הרצוי הוא איפה, מתי, מי ומה. הלמה נשאר לעתים קרובות מחוץ לסיפור, כי הוא עשוי להיות סובייקטיבי לגמרי".
במערב מקבלים כמובן מאליו שהעיתונות צריכה להפגין גישה ביקורתית. בתרבות התאית, העברת ביקורת נחשבת לתופעה שלילית שנובעת מבעיות בתפיסת המציאות של מעביר הביקורת. כתבי החדשות מאמצים את הכלל הזה. אם שוטר בכיר, שר, איש צבא או מקורב למשפחת המלוכה מוסרים הודעה לעיתונות, לא מנומס להציג להם שאלות שעלולות להביך אותם. בתחילת אוגוסט, כשמפקד הצבא הורה לחייליו לנקוט פעולות הסברה נגד ראש הממשלה המודח, תקסין צ'ינאוואט, איש לא שאל אותו מדוע הוא משתמש בפקודיו לביצוע משימות פוליטיות טהורות. כשהמחלקה לחקירות מיוחדות במשטרה הודיעה כי לא צותתה לטלפונים של איל תקשורת מקומי, ההודעה הובאה כפשוטה, בלי שמץ של פרשנות או הטלת ספק.
מובן שהמדיניות הזאת עושה חיים קלים מאוד לפוליטיקאים ולבכירים אחרים, אבל לא תמיד זה מספיק להם. כשסגן ראש הממשלה התפטר באמצע יולי, הוא ביקש מהעיתונאים להפסיק לשאול אותו שאלות. "לו הייתי יודע שאצטרך לדבר על זה כל יום לא הייתי מתפטר", אמר.
והקוראים, מה הם חושבים? זה רחוק מלהיות סקר תקני, אבל כשאני שואלת את שכני מה דעתם על סיפור מסוים, המסקנה הסופית שלהם כמעט תמיד זהה לשלי: ממילא אין שום סיכוי להבין משהו בבלגן הזה, שבו כולם משקרים, מסתירים, קונים ומוכרים. ואם מישהו שיקר, ממילא הקארמה שלו היא שמשלמת את המחיר, אז למה לדאוג?
עדי עליה היא עיתונאית, כותבת את הבלוג "סאנוק"