מתוך 66 דפים שמחזיקה דעת המיעוט של השופט אדמונד לוי בפסק הדין המתוקשר שניתן היום (ג') בעניין העתירות נגד עסקת הטיעון שנערכה עם משה קצב, תשעה מוקדשים בעיקר להתנהלות התקשורתית בסיקור הפרשה ולהשלכותיה. תחת הכותרת "הערות בטרם סיום" כותב השופט לוי: "אין תימא כי הפרשה אשר בפן המשפטי שלה דנים אנו מעסיקה רבים זולת מערכת המשפט, ומצויה היא במוקד ההתעניינות הציבורית. ובמקום בו קיים 'עניין לציבור', גם אם במשמעות שונה מזו בה עסקנו אנו, פועלים אמצעי התקשורת כדי לספקו.
"השפעתם של אלה על חיינו ניכרת", ממשיך השופט, "והיא מעצימה ככל שמשתכללות דרכי התקשורת, הסיקור החדשותי נעשה מהיר וזמין יותר, והאקלים הציבורי מבכר 'חשיפות בלעדיות' ו'גילויים חדשים' על פני עיסוק, אפרורי ומשעמם לעתים, בפרטי פרטיהן של הסוגיות המסוקרות, ובעניינו - בהוראות חוק, בכללים ובבני-כללים של משפט. אינני מבקש לשפוט תופעה זו. לא לנו לעסוק בה. איש-איש והשקפתו, לשבח או לגנאי. דבר אחד נהיר לי, והוא כי מטבעה מתקשה דעת הקהל לרדת לסופה של העשייה המשפטית. פעמים רבות מתעלת היא עצמה בעקבות כך, ועימה גם המדיה התקשורתית, לסוגיות בהן יכול גם מי שאינו בקיא ברזי הדין לבטא תובנות ערכיות ומוסריות, ואין בולטת מבין אלו כעבריינות של אישי ציבור (ירון אזרחי, 'בתי-דין של כיכרות?', 'העין השביעית' 69, 42, 2007)" (עמ' 61).
המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, מוסר הודעה לעיתונאים, היום בבית-המשפט העליון (צילום: פלאש-90)
השופט מציין אמנם כי "אין צורך להכביר מלים על תפקידה החיוני של דעת הקהל בחברה דמוקרטית, כמו גם על תפקיד התקשורת, המספקת לה במה ראשונה במעלה ותורמת להתגבשותה". הוא כותב גם שעל התביעה ובית-המשפט להוסיף לשיקוליהם את דעת הקהל, "ככל שהיא משקפת את אינטרס הציבור". אבל "מכך אין משתמע כי על הגבולות, שלא לחינם שורטטו בין שני התחומים, המשפט והתקשורת, לאבד מדמותם", ומוסיף עקיצה: "אל לו לזה להסיג את גבולו של זה, אלא במידה המתחייבת מן המטרה המשותפת לשניים, ואין כוונתי לנתוני מדרוג ('רייטינג') כאלה ואחרים" (עמ' 62).
אחרי הקדמה מסייגת זו, מפרט השופט לוי את "הסיקור יוצא הדופן בהיקפו" שקיבלו ההליכים המשפטיים בפרשת קצב. הוא מתאר את "כדור השלג התקשורתי", ומתעכב על מהדורת החדשות ביולי 2006, שבה דיווח אמנון אברמוביץ' לראשונה על הפרשה; על "נאום התוכחה" של קצב בינואר 2007, ששודר "בשעת צפיית שיא ובכל הערוצים"; על תחקיר "עובדה" ששודר חודשיים לאחר מכן, "ובו הובאו דברים מפיהן של המתלוננות כמו מפיהם של פרקליטי הנשיא"; על פרסום טיוטת כתב האישום, "מסמך פנימי וחסוי שמאן דהו סבר כי יש ליתן לו פומבי"; על מסיבת העיתונאים שכינסה א' מבית הנשיא ביום היוודע דבר קיומה של עסקת הטיעון; ועל הראיון שהעניק מזוז לתוכנית "פגוש את העיתונות", "ממנו זכורה בפרט התבטאותו לפיה נהג קצב 'לאורך השנים כעבריין מין סדרתי'". הוא מאזכר אפילו את הדיון בפורום ב-Ynet, שבו "התייצבו בא-כוחו של קצב מזה וא' מבית הנשיא מזה להשיב על שאלות הגולשים", ומסכם "ועוד כהנה וכהנה רשתות, ערוצים וראיונות, תקצר היריעה מלפרט" (עמ' 63).
השופט לוי אינו מתייחס בחיוב לסיקור התקשורתי הנרחב. הוא מתלונן על ההדלפות הרבות משולחנו של היועץ המשפטי ומחקירות מוכמנות של המשטרה, ועל חשיפת ראיות שמקומן בתיקי חקירה על-ידי כתבים בשמם של "מקורות יודעי דבר". הוא מזכיר גם את המעשה השנוי במחלוקת של "מעריב", ששלח את עדות ההגנה במשפטו של חיים רמון לבדיקת פוליגרף. "בבוקרו של יום עשוי אדם לגלות כי הוא אשם ולעת ערב כי זכאי הוא - הכל תלוי בפרשן, בכתב ובעורך היומי". הגורמים הממונים על אכיפת החוק השלימו עם ה"נגע" הזה, כדבריו, "מוקדם, מוקדם מדי". "אפשר כי הטיפול בו היה מעבר לכוחותיהם", הוא מוסיף, ואולי רומז לכך שהנגע הוא למעשה באותם גורמים ממש, כי הרי כדי שיהיו הדלפות מחדרי חדרים של הפרקליטות והמשטרה, צריך שיהיו גם מדליפים.
השופט עומד גם על היחס הדו-פרצופי לסיקור התקשורתי. כשהוא מסתמך על מאמרו של תומר גנון ב"העין השביעית" הוא קובע כי "ייחודה של הפרשה הוא, להשקפתי, במעורבותם הפעילה וחסרת התקדים של גיבוריה, כולם, לרבות אלה המלינים היום על האופן בו טיפלה התקשורת בעניינם - בהזנתם, היזומה או הנגררת, של אמצעי התקשורת".
התנהלות תקשורתית לקויה של גורמי אכיפת החוק
בהמשך, לאחר שבפסקאות קודמות של הנמקתו כתב כי סיקור תקשורתי, כזה או אחר, אינו אמור להשפיע על שיקול דעתם של שופטים, מציין לוי כי יש בו סכנה אחרת, כפולה: הן בהשפעה פסולה על עדים, והן בהעברה של "מרכז הכובד של ההכרעה בשאלת האשמה או החפות מן הערכאה המוסמכת אל המרקעים ואל דפי העיתונים, תוצאה אשר מקומה לא יכירנה בחברה דמוקרטית [...] דומה כי זה מכבר נחצה הגבול הראוי", הוא כותב, "שוב אין אנו מצויים במגרשם של חופש הביטוי ושל חופש המידע" (עמ' 63).
השופט לא רק מלין על הבעייתיות שהוא מוצא בסיקור התקשורתי, אלא גם מציע פתרונות. הוא קורא לשקול מחדש את האכיפה הרופפת של הוראת הסוב-יודיציה, מציע למחוקק וללשכת עורכי-הדין לשקול מחדש את ביטולו של כלל האתיקה האוסר על עורך-דין להתראיין בעניינים של לקוחותיו, וקורא למועצת העיתונות לבחון "בעיניה הנבונות" את התנהלות התקשורת בפרשת קצב.
לא רק הסיקור התקשורתי נמצא לקוי בעיניו של השופט לוי, אלא גם התנהלותם התקשורתית של גורמי אכיפת החוק. הוא קורא ליועץ המשפטי לממשלה והכפופים לו לערוך חשבון נפש בעניין. הוא מציין לשלילה את "היגררותם לזירה התקשורתית", וקובע כי עליהם "למסור לציבור דין-וחשבון על פעולתם", אולם "באורח ענייני ומנומק, במידה הנחוצה בלבד, ובאמצעי שיש בו לשקף את מעמדם הממלכתי. אל להם ליטול חלק בפולמוס המתנהל מעל גלי האתר, או לשלוח ידם במלחמת גרסאות מכל סוג שהוא, ואפילו ששה העיתונות לתת לכך במה" (עמ' 65-64).