מה מסתתר מאחורי הודעה לעיתונות העוסקת בפרויקט תרומה לקהילה של בנק פועלים? ניסיון תמים לקבל תשובה שלח אותי לסיור קצר בחצר האחורית והאפלה של היחסים שבין עיתונאים לאנשי יחסי-ציבור, סיור שבמהלכו נחשפתי לאיומים מצד מי שמכונה "היחצן של המדינה", רני רהב.

הכל החל מהודעה לעיתונות שנשלחה בשבוע שעבר על-ידי דפנה שביט, מנהלת מחלקה במשרד יחסי-הציבור רהב-תקשורת. כך נכתב בהודעה (ההדגשה במקור):

"בנק הפועלים מזמין אותך ואת יקיריך הצעירים לסיקור מיוחד במינו, במסגרתו ניתן יהיה לבלות יום שלם באילת עם הכוכבים האהובים של פרויקט 'תקרא תצליח' הראל סקעת, מייקל לואיס וציפי שביט באילת. ההזמנה כוללת טיסה, ביקור בעיר המלכים, ארוחת צהריים וביקור בריף הדולפינים".

התקשרתי לשביט. הצגתי את עצמי כעיתונאי לשעבר ב"ידיעות אחרונות" וכבעל טור באתר "העין השביעית". אפילו הסברתי לשביט במה עוסק האתר, כיוון שהיא לא הכירה אותו עד לשיחתנו, והסברתי לה על מה אני מתכוון לכתוב. ראשית, ביקשתי ממנה פרטים על פרויקט "תקרא תצליח".

היחצנית מתוודה

מסתבר שמדובר בפרויקט יוצא דופן שבמסגרתו בנק פועלים מעודד, זו השנה החמישית ברציפות, ילדים לקרוא. הוא עושה זאת על-ידי סבסוד עמוק של ספרים, כך שאם ספר עולה 60 שקל, באמצעות הפרויקט יכולים ילדים והוריהם לרכוש את הספר בעשרה שקלים בלבד; הבנק משלם את ההפרש. השנה הושקעו בפרויקט כעשרה מיליון שקל ונמכרו כמיליון ספרים.

כדי לקרב את פרויקט הקריאה לילדים, מעורבים בו מדי שנה כמה כוכבנים ("טאלנטים"). השנה היו אלו הראל סקעת, מייקל לואיס וציפי שביט. 16 הילדים שזכו בהגרלה יזכו לטוס ליום כיף מיוחד באילת, שבו ישתתפו בסיור מיוחד עם שלושת הטאלנטים ב"עיר המלכים", יאכלו צהריים בריף הדולפינים ויזכו לשאר אטרקציות. "אנחנו החלטנו להזמין את העיתונאים עם הילדים שלהם", הסבירה לי שביט. העיתונאים המדוברים, ציינה, הם עיתונאים המסקרים באמצעי התקשורת השונים את עולם הילדים, וכן עיתונאים העוסקים ברכילות.

זה מה שלא הבנתי, מילא העיתונאים שנוסעים לאילת, זו העבודה שלהם, אבל מדוע הם צריכים להביא את הילדים שלהם?
"ילדים מאוד מתרגשים מטאלנטים. הילדים שלי ששמעו שיש נסיעה כזו הם התעלפו... אמרנו [לעצמנו], אם זו הזדמנות לפרגן לילדים של העיתונאים, אז בואו נעשה את זה".

אני עדיין לא מבין מה לילדים של העיתונאים ולאירוע הזה. כלומר, אני מבין את הרצון שלכם שהעיתונאים יסקרו את האירוע, ולכן אתם מטיסים אותם לשם, אבל...
"לנו יש אינטרס שיכתבו על הפרויקט הזה כי הפרויקט מדהים והבנק השקיע בו הרבה כסף ועושה את זה שנה חמישית ברציפות. הוא משקיע הרבה משאבים בהרבה מאוד פרויקטים, אבל זה פרויקט יותר מתוקשר ואנחנו רוצים שיכתבו על זה, ואתה יודע, הקשר היה של, 'כן, בואו נפנק את הילדים של העיתונאים, שייצאו ליום כיף'".

כלומר, "לנו יש אינטרס שיכתבו על הפרויקט אז בואו נפנק את הילדים של העיתונאים ואז הם יגיעו"?
"לא, העיתונאים היו מגיעים בכל מקרה, אבל עיתונאים אוהבים, הם אוהבים, שאתה... שאתה מתייחס אליהם באופן מיוחד, אבל הם היו מגיעים בכל מקרה".

זהו בדיוק, שהם היו מגיעים בכל מקרה...
"כן, הם היו מגיעים בכל מקרה, אבל זה סוג של צ'ופר. אנחנו עובדים מאוד צמוד עם עיתונאים, ויש קשר. זה בעצם סוג של פינוק, באמת".

טוב. את מבינה את אי-הנוחות של חלק מהעיתונאים? אחרי הכל, אתם נותנים להם הטבה של יותר מאלף שקל.
"זה הכל ממומן על-ידי ספונסורים".

אבל מישהו משלם בסוף, ואתם נותנים את ההטבה לא רק לעיתונאים, אלא גם לבני משפחותיהם. את מבינה למה חלק מהעיתונאים מרגישים לא בנוח, או שאת לא יודעת על מה אני מדבר?
"אני יכולה להגיד לך שאני רואה היענות ענקית, אתה הראשון שמתלונן".

באמת?
"לחלוטין".

היחצנית מתחרטת

קשה שלא להתחלחל מהנורמה הפסולה שמציגה שביט כמעט בדרך אגב, ושנהוגה גם במשרדי יחסי-ציבור אחרים. במקרה הזה קשה גם להבין את הצורך במתנה המופקרת המורעפת על העיתונאים ומתוקשרת על-ידי רהב-תקשורת.

הפרויקט של בנק פועלים הוא פרויקט ראוי וחשוב. סביר להניח שהאירוע באילת יהיה אירוע מוקפד ומושקע. מדוע מישהו חש שיש צורך להעניק לעיתונאים הטבה שעלותה עצומה ושממילא אין קשר בינה ובין סיקור האירוע עצמו? האם משום שעיתונאי הדואג לילדיו בשעה שהם מתרוצצים ב"עיר המלכים" הוא עיתונאי שעושה את עבודתו טוב יותר? האם רני רהב דואג להבטיח את הרמה המקצועית של הדיווח העיתונאי, או שמא הוא דואג למשהו אחר לגמרי?

ואולי יש לשאול כמה שאלות נוספות, המופנות פנימה אל תוך קהילת העיתונאים: האם אדם הכותב בכלי תקשורת ואחראי על תחום סיקור יכול להמשיך להתנאות בשם "עיתונאי" בשעה שהוא לוקח את ילדיו ליום כיף על חשבון הגוף שהוא אמור לסקר?

האם האנשים האלו, שעל-פי שביט נענו בהתלהבות ובהמוניהם להצעה שהגיעה ממשרד רהב-תקשורת, הם עיתונאים?

על מי בדיוק מלינים העיתונאים כאשר הם מדברים על ההידרדרות הנמשכת באיכות העיתונים והעיתונאים בשעה שהם אינם מצליחים להקיא את האנשים האלו מבין כותלי המקצוע, בשעה שהם מידפקים על דלתותיו של הגביר המנפנף מולם בכרטיס טיסה?

איזו זכות יש להם לבוא בטענות אל הציבור שלא מאמין להם, שחושב שהם מושחתים, מוטים ומשרתים את בעלי ההון והאינטרסים? מקרה שכזה מלמד שדעתו של הציבור אינה שגויה, אלא דווקא מדויקת ומבוססת.

שביט, שאין אלא לשבח אותה על כנותה, עוד ניסתה לשכנע שאין שום רע בקבלת ההטבה. אחרי הכל, גם במסיבות עיתונאים נהוג לתת לעיתונאים מתנות. הסכמנו שלא להסכים ואז, רגע לפני שנפרדנו, החל משא-ומתן על עצם פרסום דבריה, משא-ומתן שהפך למעניין לא פחות מתוכן דבריה.

שביט עמדה על כך שהשיחה היא אוף דה-רקורד. אני לא הסכמתי. הסברתי לה שהצגתי את עצמי באופן ברור ומלא, לא הסתרתי ממנה דבר והבהרתי כבר בראשית השיחה עבור מי אני כותב ועל מה. מדוע שעכשיו תהפוך השיחה לשיחה חסויה בין עיתונאי למקור שלו? שביט הסבירה לי שאם אני מעוניין בתגובה רשמית של בנק פועלים, היא תשמח לתת לי אחת. עניתי שלא ביקשתי תגובה של בנק פועלים, ביקשתי תגובה של רהב-תקשורת. שביט הציעה שאדבר עם בעל המשרד, רני רהב בכבודו ובעצמו.

רני רהב מאיים

למחרת בבוקר התקשר רהב. להלן חלקים עיקריים מהשיחה:

רני רהב: "חיפשת אותי?".
לא. דיברתי עם דפנה שביט. היא נתנה לי את כל התשובות שרציתי, ואז החליטה שהשיחה אוף דה-רקורד ושאלה אם ארצה לדבר עם רני. אמרתי לה שבשמחה אדבר עם רני, אבל אין לי מה לשאול אותו.

"דפנה היא מנהלת מחלקה אצלנו. היא עונה על שאלות של עיתונאים, אבל היא לא יודעת שהיא מצוטטת לכתבה... היא לא יכולה להיות מצוטטת לכתבה".
למה לא?

"היא לא רשאית".
מה זאת אומרת לא רשאית? היא דיברה איתי.

"אז אם ככה, אני אתן הנחיה במחשב שאף אחד מהחברה שלי לא ידבר איתך".
אתה מעניש אותי? אתה מאיים עלי? אתה לא רוצה לדבר איתי, אל תדבר איתי.

"עם כל הכבוד, זה לא פייר כלפיה להיות מצוטטת בכתבה כזו".
מה זאת אומרת זה לא פייר כלפיה?

"זה לא מכובד לכתוב את מה שהיא אמרה לך בהיסח הדעת... זה ניצול לרעה של דבר שהיא לא הבינה בו".
לא ניצלתי דבר לרעה, לא היה פרט אחד שהסתרתי ממנה. הסברתי לה בדיוק מה כוונתי.

צילום: פלאש 90

"לא הסברת לה את כוונתך. לא הסברת לה שהיא מצוטטת לכתבה. אתה יכול להגיד עד מחר בבוקר שהסברת לה, אבל לא הסברת לה".
אתה היית בשיחה או אני הייתי בשיחה?

"עוד פעם... אתה נורא, נו באמת... אתה לא אמרת לה שהיא מצוטטת למדור שלך. זה לא אמרת לה".
אמרתי לה שאני כותב טור ב"עין השביעית" והסברתי לה על מה הטור, וביקשתי להבין מה המהות ומה המשמעות של ההודעה לעיתונות שהיא הוציאה ושהיא חתומה עליה.

"אז אני מודיע לך חגיגית שמה שעשית – הטעית אותה".
אני לא הטעיתי אותה. אני חושב שאני מבין למה היא לא רוצה להיות מצוטטת... זה היה רגע מדהים של גילוי לב. בעיני זה היה רגע נהדר.

"יובל, אם אתה רוצה לגרום לה נזק, תגרום לה".
אני לא רוצה לגרום לה נזק, אני רוצה לכתוב את האמת. אני אצטט אותה מלה במלה. לא אכניס לה מלה אחת לפה. מה זאת אומרת אגרום לה נזק?

"זה מה שאני מנסה להסביר לך, אתה פשוט עושה דבר שיגרום לבחורה נזק רב, אבל זה תלוי בך, אין בעיה".
עכשיו אתה מנסה לגרום לי רגשות אשם, לנגן לי על המצפון?

"אין לך כזה, אז זה לא רלבנטי" (טריקת טלפון).

סוף דבר, את רהב ירא

יש להדגיש: בתחילת השיחה ביקש רהב שהשיחה איתו תהיה שיחת אוף דה-רקורד. במהלך העשור האחרון שבו שימשתי עיתונאי לא הדפסתי מלה שנהנתה מחסיון האוף דה-רקורד, אחד מכלי העבודה המרכזיים של כל עיתונאי. אני בוחר לעשות זאת כעת, בפעם הראשונה, שכן אני חש שסגנונו המשתלח והבריוני של רהב, כמו גם העניין הציבורי בהצגת האינטראקציה בין עיתונאי ובין המגה-יחצן, משחררים אותי מהמחויבות כלפיו.

רהב, המייצג עשרות גופים מרכזיים במשק, איים במהלך השיחה לפגוע באופן ממשי ומוחשי ביכולתי כעיתונאי לבצע את עבודתי על-ידי כך שיורה לאנשיו שלא לדבר איתי, וזאת כיוון שבחרתי להציג את הפרקטיקות הנהוגות במשרדו. מה שרהב לא הבין הוא שאינני משמש עוד עיתונאי המסקר תחום עבור כלי תקשורת, ומשום כך אינני נדרש לשירותיו. איומיו אינם עושים עלי רושם לא כיוון שאני גיבור גדול, אלא כיוון שאיני נתון עוד לחסדיו.

אפשר רק לדמיין מה איום שכזה עושה לעיתונאי המנסה לעשות את עבודתו ונתקל במארג האינטרסים והפרקטיקות הנהוגות על-ידי רהב, אנשיו ולקוחותיו.