החודש רבתה הביקורת על העסקה הבלתי קדושה שנרקמה בין בנק לאומי (בהנהגתה של רקפת רוסק-עמינח) לבין נוחי דנקנר וחברת אי.די.בי. בעסקה הזאת, שאמורה היתה להבטיח לדנקנר מחיקת חובות בשיעור של כ-150 מיליון שקל, הוטחו קיתונות של כעס ושל ביקורת, והרשתות החברתיות נמלאו בהכרזות מצד לקוחות בנק לאומי שאיימו להעביר את חשבונותיהם לבנקים אחרים. בסופו של דבר הלחץ עשה את שלו, הבנק התקפל, ומחיקת החובות של דנקנר בוטלה, לפחות לפי שעה.

ובימים כגון אלה, היה כמעט בלתי אפשרי שלא לחזות בדמותו של יחצן-העל רני רהב המתראיין בטלוויזיה או לשמוע את קולו בתחנות הרדיו או לקרוא את דבריו בעיתונים. רהב הוא מרואיין מבוקש, בייחוד עת יוצא קצפו של הציבור על אנשי ההון, אלה המכונים "טייקונים", הזוכים, כך נטען, ליחס מועדף הן על-ידי הבנקים והן על-ידי השלטון. כמו דון קיחוטה המסתער בגפו וללא חת על טחנות הרוח, כך גם יוצא רהב, אביר יחידי שכמותו, להגנתם של אנשי שלומו ומפרנסיו, הטייקונים.

נוכחותו החודרת-כל של רהב באמצעי התקשורת מעלה שתי שאלות עיקריות: ראשית, מדוע העיתונות נלהבת כל-כך להזמין את רהב להתראיין ולבטא את דעותיו ככל אשר יחפוץ? שנית, מדוע רהב עצמו מתלהב כל-כך מהבמה האינסופית הניתנת לו להשמיע את דבריו?

נדמה, לפחות לכאורה, שהשאלה השנייה קלה יותר לתשובה. רהב רוצה, כמובן, לייצג את לקוחותיו ולמכור את מרכולתו לקהל הצופים, המאזינים והקוראים. אבל במחשבה שנייה, לא פשוט כל-כך לקבוע מהי בעצם מטרתו הסופית של רהב. האם הוא באמת סבור שהופעותיו בתקשורת משרתות היטב את אנשי ההון המשלמים את משכורתו?

אם כך הוא סבור, כי אז נראה שהוא שוגה שגיאה מרה. "הציבור הרחב" (אם יש בכלל דבר כזה) אינו מחבב את רהב, וזאת אולי לשון המעטה בוטה מדי. ראוי לומר שהציבור שונא את רהב. נדמה שכל הופעה שלו בתקשורת גוררת אחריה שלל נאצות בפייסבוק ושפע של פוסטים זועמים. עם כרסו המשתפלת, לשונו השמוטה, חולצותיו הפרחוניות וסגנון הדיבור ההמוני והעילג שלו, רהב הוא אלוף ביצירת אנטגוניזם.

למעשה אפשר לקבוע במידה רבה של ביטחון שרהב הוא פשוט איש יחסי-ציבור כושל. הוא כשל בשיקום תדמיתה הציבורית העלובה של שרי אריסון, שנקלעה לכמה וכמה פרשות יח"צ בלתי נעימות; הוא שם עצמו ללעג כשכינה את חברת-הכנסת דהיום והעיתונאית בעבר שלי יחימוביץ' "רעה, רעה, רעה" (ביטוי מובהק גם לאוצר המלים המדולדל המאפיין אותו); וכמובן – הוא נכשל בהגנה על הטייקון המסובך בחובות נוחי דנקנר ולא הצליח לבלום את הסערה הציבורית שניעורה בעקבות נסיון התספורת הבלתי מוצלח של בנק לאומי. החיקוי שלו על-ידי הקומיקאי ירון ברלד ב"ארץ נהדרת" מלמד גם על תדמיתו של רהב בעיני הציבור – ובכלל זה גם מי שמכונים "הברנז'ה", כלומר אנשי התקשורת.

רני רהב, כנס העמותה לדמוקרטיה מתקדמת, 21.4.13 (צילום: "העין השביעית")

אבל הסוגיה העיקרית כאן אינה מידת הצלחתו או אי-הצלחתו של רהב, אלא העובדה שהוא נמנע, כמעט באופן עקבי, מלהזדהות כיחצן או כדובר כאשר הוא מופיע באמצעי התקשורת. ברוב הראיונות הנערכים עימו בעיתונות, רהב מופיע כ"אדם פרטי", ולא כמייצג של איש.

ניקח לדוגמה את השיחה שניהלה עימו יעל דן בתוכניתה "עושים צהריים" בגלי-צה"ל לפני ימים אחדים. דן ביקשה לראיין את רהב כדי לדון בשאלת השפעתה של הרשת החברתית על החלטותיהם של גופים כלכליים גדולים, כגון בנק לאומי, א-פרופו מחיקת החוב שבוטלה. רהב הקפיד לציין שהוא אינו מדבר כיחצנו של דנקנר, אלא כאדם פרטי, המודאג ממצבה של מדינת ישראל בשעה זו.

זוהי טענה מוזרה, שהרי רהב הוא אכן יחצנו של דנקנר. אבל יעל דן ויתרה משום מה והעניקה לרהב את התואר "מומחה לתקשורת". זאת היתה אמירה אומללה, משום שרהב מעולם לא הציג את עצמו בתור "מומחה" לתקשורת, ובעצם גם לא כמומחה לשום דבר. גם דבריו באותו ראיון לא נשמעו כדברי מומחה, משום שעיקר טענתו היה ש"מה שקרה בכיכר בקהיר יכול לקרות גם כאן" (כלומר, ככל הנראה, הפיכה). האם אלו הם דבריו של "מומחה"? מומחה למה? לגיאו-פוליטיקה? למזרח התיכון? לפסיכולוגיה של ההמונים? לתקשורת ודאי שלא. רגעים אחדים קודם לכן שוחחה דן עם ד"ר יובל דרור (חבר מערכת "העין השביעית"), שהוא אמנם מומחה לתקשורת, החוקר את התחום; ואכן, ד"ר דרור, שהתבקש להגיב לדבריו של רהב, ביטל את דבריו כנסיון הפחדה טפשי.

רהב חזר על דף המסרים המשומש שלו גם בהזדמנויות אחרות, למשל בתוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת" בהנחייתו של עמנואל רוזן ובפאנל דיונים בנושאי עיתונות ודמוקרטיה. גם שם קבע רהב שהמתקפות על הטייקונים עלולות להוביל לכיכר תחריר ישראלית. וגם שם לא הוצג רהב כ"מומחה", וגם לא כדוברו או יחצנו של טייקון כלשהו, אלא לכל היותר כאיזה אזרח מודאג או אינטלקטואל המשיח את סברותיו בענייני השעה.

בכלל, עיקר טענותיו של רהב אינו קשור לעובדות (שהן על-פי רוב עניינם של מומחים), אלא לערכים: רהב מופיע בעיקר כמטיף או כאיש מוסר, הנוזף בציבור ובפוליטיקאים (וגם בעיתונות עצמה) על כפיות הטובה שלהם ביחס לטייקונים – אנשים שכל רצונם הוא "לבנות את הכלכלה", כדבריו.

וכאן מגיעה שוב השאלה: מדוע מעניקה התקשורת לרהב פתחון-פה? אילו היה מוכן להזדהות כדוברו של דנקנר, כי אז היתה לשיחה שניהל עם יעל דן, לדוגמה, איזה ערך; ניתן היה להבין שזוהי דעתו של דנקנר עצמו, ושרהב מתפקד כאן כשלוחו. אבל כאשר רהב מסרב להתייצב באופן מפורש כנציגו של דנקנר, מדוע בכלל יש סיבה לשאול על דעתו בסוגיה? כאמור, הוא אינו מומחה לדבר, אינו מייצג איש (לדבריו), ואין לו אפילו יכולת מילולית מרשימה.

הסיבה היא, כנראה, שהתקשורת אוהבת לשוחח עם רהב. עיתונאים נהנים לראיין אותו כיוון שהוא צבעוני, משולח רסן ולא דופק חשבון; או, במלים אחרות, ליצן. אבל בניגוד לליצנים אחרים (כמו מבקר הספרות מנחם בן), רהב הוא לא סתם ליצן, אלא ליצן עשיר ומצליח, המתחכך בעבודתו עם שועי ארץ, ואפשר להתייחס אליו כאל מייצגו המובהק ביותר של האלפיון העליון. הציבור אוהב לשנוא את האלפיון העליון, ואוהב לשנוא את רהב, ואוהב לראות את רהב מתראיין בתקשורת ואומר דברים טיפשיים או מקוממים, כדי שאפשר יהיה לשנוא אותו עוד יותר, ויחד איתו את המעמד החברתי שאליו הוא משתייך.

השורה התחתונה היא זאת: ראוי שעיתונאים יפסיקו להזמין את רני רהב לאולפניהם, אלא אם כן יסכים האדון הנכבד להודות שהוא מדבר בשמו של – נניח – נוחי דנקנר (או כל טייקון אחר, יהא אשר יהא); כל עוד רהב אינו מוכן להודות בזה – יתכבד ויישב בביתו. על-פי מצב הדברים כעת, בוודאי יימצא הטייקון שיסכים לשלם לו על כך.