עבודתם של עיתונאים ערבים בישראל נפגעת במידה משמעותית כתוצאה מתנאי עבודה ירודים, מגבלות שמטילים עליהם מו"לים ובעליהם של כלי תקשורת, דעות קדומות בחברה הערבית ויחס מפלה לרעה מצד הממסד הישראלי. כך עולה ממחקר מקיף שערכו אמל ג'מאל ורנא עואיסה עבור אעלאם, מרכז התקשורת לקהילה הערבית הפלסטינית בישראל. אפילו שירות הביטחון הכללי מתערב בעבודתם, נטען.
המחקר, שפורסם בתחילת השנה בערבית ובאנגלית תחת הכותרת "האתגרים בפני מקצוענות עיתונאית: בין עצמאות לתנאי עבודה קשים", מתבסס על ראיונות אישיים עם 31 עיתונאים ועיתונאיות העובדים בישראל בעיתונות הערבית, בין אם בעיתונות המסחרית הארצית, בתחנות לוויין, בעיתונים מפלגתיים, בעיתונות עברית, באתרי אינטרנט זרים או בעיתונות המסחרית המקומית.
(צילום ארכיון: אביר סולטן, אפריל 2009)
ככלל, נמצא כי המגבלה הקשה ביותר שעומדת בפני העיתונאים היא כלכלית. עבור משרה מלאה משתכרים העיתונאים שהשתתפו במחקר בין 3,200 ל-9,000 שקל. לפי המחקר, השכר הממוצע של עיתונאים ערבים בישראל נמוך מהשכר הישראלי הממוצע, ורוב עובדי כלי התקשורת הערביים בישראל משתכרים שכר המתקרב לשכר מינימום. רובם אף אינם זוכים לתנאים סוציאליים או להוצאות עבור נסיעות, וכמה מהם אינם מקבלים ציוד בסיסי הדרוש לעבודתם.
ל-35% מהמשתתפים במחקר אין מחשב בעבודה, ל-39% אין שולחן עבודה, ל-22% אין טלפון במשרד. 40% אמרו כי אינם בטוחים שמקום העבודה שלהם יסייע להם אם ייפצעו, יותקפו או ייתבעו. 75% אמרו שמקום העבודה שלהם אינו מציע כל קורס או הכשרה מקצועית. בכמה מהמקרים על העיתונאים לספק מספר מינימלי של ידיעות כדי לקבל שכר בסוף החודש.
מהמצב הכלכלי הקשה נובעות בעיות נוספות, כגון חוסר אונים מול התערבות מסיבית של מו"לים ובעלי כלי תקשורת בעבודה העיתונאית. מבחינה זו, כך נמצא, המצב הגרוע ביותר שורר בעיתונות המסחרית המקומית. רוב העיתונאים שהשתתפו במחקר תיארו יחסים שליליים עם הבעלים וקישרו בין טיב העבודה ומידת החופש שלהם לבין נטיית הבעלים לשלוט בכל פן בעבודה, בדיווחים ואפילו במאמרי הדעות.
במחקר נכללים שלל ציטוטים מפי עיתונאים המספרים על התערבויות גסות ובלתי ענייניות בעבודתם. "התנאים קשים מאוד", אמר אחד מהם. "השכר נמוך מאוד; סביבת העבודה לקויה ובלתי הולמת, וכל זה יוצר מעגל קסמים אכזרי. תנאי העבודה לא קלים; לעיתונאים אין סיכוי לקידום או לשיפור מצב משפחתם; הם תקועים עם השכר שהם מקבלים מהבעלים ועליהם לציית לו. [...] בעל העיתון הוא בעליהם של העיתונאים". לפי המחקר, המצב כה קשה עד שאחד ממנהלי כלי התקשורת אסר על עיתונאי שעבד אצלו להתראיין עבור המחקר (למרות הסודיות המובטחת), ועיתונאי זה נאלץ לוותר על השתתפותו.
"לכל אחד העבודה שלו", הסביר עיתונאי אחר. "אני מעלה סוגיות והוא מפרסם מה שלא מזיק לאינטרסים שלו. ההשפעה שלו היא בעיקר שלילית, ונסמכת על האינטרסים הכלכליים שלו. הוא מצנזר מה שאתה רוצה להגיד ומכריח אותך להתעלם לחלוטין מכמה נושאים כדי להימנע מבעיות". לדברי אחת העיתונאיות, בכלי התקשורת שלה נאסר לבקר את הזמרת הלבנונית הייפא והבי "כי הציבור אוהב אותה". בעלי כלי התקשורת שהתראיינו למחקר טענו מנגד כי הם אינם יכולים לספק תשלומים גבוהים יותר שכן הדבר יוביל להפסדים וסגירת כלי תקשורת.
"היום כל אחד עם מצלמה יכול להיות עיתונאי ולהעביר חדשות מסביבתו המיידית בצורה מבדרת", מצוטט אחד העיתונאים במחקר, המותח ביקורת בעיקר על אתרי האינטרנט בערבית. "עיתונאים מפרסמים חדשות חסרות טעם כגון 'שבחים לאבטיחים'. הם הפכו לבדרנים ונטשו את תפקידם ההיסטורי כמבקרים. למעט מיעוט קטן, עיתונות מפלגתית היא העיתונות המקצועית היחידה שיש כיום. רוב החדשות מורכבות ממלים ותמונות, ללא תוכן".
אך גם בעיתונות המפלגתית יש בעיות והתערבויות של הבעלים והמו"לים, כך מצא המחקר. בעוד שהעיתונות הפרטית סובלת מלחצים בשל סיבות כלכליות, בעיתונות המפלגתית מופעלים לחצים הנובעים מהאג'נדה הפוליטית של המפלגה.
"כשאתה כותב ידיעה כלשהי עליך תמיד לדעת מה בעל העיתון חושב", אמר עיתונאי העובד בכלי תקשורת מפלגתי. "עליך להתעלם מהדעות שלך ולהיכנס לראש שלו. האם מה שאני עומד לפרסם מתאים למדיניות ולאינטרסים של המפלגה/התנועה, או לא?". אותו עיתונאי טען כי "לפעמים הלחצים מהמפלגה יכול להיות גדולים יותר מאשר הלחצים המסחריים, עד כדי הכתבת הדעה שלך".
עיתונאי אחר שעובד עבור כלי תקשורת מפלגתי טען כי כמה מהדיווחים שלו נגנזו בשל אינטרסים של המו"ל. "הם סתרו את האידיאולוגיה של המפלגה/תנועה", הסביר. לדבריו, דיווח שהעביר בעבר על הפגנות בירושלים לא פורסם משום שכלל ראיון עם אדם ממפלגה מתחרה. עיתונאי אחר סיפר כי פוטר מהעיתון בשל דיווח שפירסם. "הואשמתי שעבדתי לטובת מפלגות מתחרות", אמר. בעיתונות המפלגתית האסלאמית יש הגבלות המזכירות את ההגבלות בעיתונות העברית החרדית, כגון בדיווחים על ענייני דת או פרסום תצלומי נשים חשופות.
דעות קדומות ועמדות שמרניות בחברה הערבית מייצרות רובד נוסף של צנזורה סמויה על עבודת העיתונאים. "אני נמנע מלכתוב על 'השילוש הקדוש': סקס, דת ופוליטיקה", סיכם זאת אחד העיתונאים.
בפני עיתונאיות, מטבע הדברים, ניצבים קשיים גדולים עוד יותר מאשר בפני עיתונאים. "אני מרגישה שהחברה בסביבתי לא מקבלת אותי כעיתונאית ומציבה בדרכי מכשולים שמונעים ממני לעבוד בחופשיות", אמרה אחת העיתונאיות שהתראיינו למחקר. "על חלק מהנושאים הבעייתיים", אמרה עיתונאית אחרת, "כמו נישואים הומוסקסואליים, אני מסרבת לחתום בשמי כי אני מפחדת מהחברה הדתית השמרנית".
"אתר אינטרנט פירסם פעם מודעה שתמכה בגייז", סיפר אחד מהעיתונאים שהשתתפו במחקר. "אני חושב שהם לא ידעו את משמעות המלה 'גייז' כשפירסמו אותה. בתוך ארבע שעות הם קיבלו מאות מכתבי נאצה ואיומים והם נאלצו לבטל את המודעה, על אף שהתקבל עבורה תשלום מראש. הבעלים הפסיד 4,000 שקל, אבל הוא היה מפסיד מיליונים אם אנשים היו מחרימים אותו".
יחסים חד-מיניים אינם הטאבו היחיד. "בחברה הערבית יש חבורות פשע", הסבירה עיתונאית, "ואם אפגע במישהו הקשור אליהם, הם עלולים לאיים עלי ואפילו לפגוע בי. אני נמנעת מלדווח על העולם הזה כי אני מפחדת שהם יפגעו בי או באנשים הקרובים לי. המשטרה אף פעם לא מגינה עלינו, הם אף פעם לא עושים את עבודתם. אנו מרגישים שאין מי שיגן עלינו".
אחד הנושאים השנויים במחלוקת בחברה הערבית הוא רצח נשים על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". "פעם לחצו עלי ואיימו עלי קרובי משפחתה של אשה שנרצחה", אומר עיתונאי במחקר, "אחרי שפורסם שהיא ביצעה מעשים בלתי מוסריים". "בנות נרצחות ואין את מי להאשים והעיתונאים לא יכולים לכתוב על זה", טענה עיתונאית. "לפעמים אפילו קרובי המשפחה של הנרצחת מפחדים מהפרסום". עיתונאי אחר הסביר: "אנו כותבים שאשה נרצחה תחת נסיבות לא ברורות, אבל אנחנו לא מדווחים על הפרטים".
גם הממסד הישראלי מציב קושי בפני העיתונאים הערבים העובדים במדינה. העיתונאים מתקשים להשיג ראיונות או שיחות רקע עם גורמים מרכזיים בממסד, וכאשר מעניקים להם ראיון, היחס אליהם, לטענתם, מתנשא. לדברי אחד העיתונאים שהשתתפו במחקר, כשהפנה לפוליטיקאי "שאלה רגישה", הלה כיבה לו את מכשיר ההקלטה וקילל אותו. "אפילו כששאלתי את השאלות הצנועות ביותר הרגשתי התנשאות", מעיד העיתונאי. "הם תמיד מביטים עלינו מגבוה, חושבים שאנחנו צריכים להגיד תודה שהם מדברים איתנו".
באופן טבעי, לעיתונאים הערבים יש בעיה לסקר את המתנחלים. לשם כך, נטען במחקר, הם משתמשים פעמים רבות במתווכים, או מבצעים "חילופי מידע" עם עיתונאים יהודים.
לדברי כמה מהעיתונאים שהשתתפו במחקר, הם סובלים מאפליה לרעה מצד דוברות המשטרה והצבא. "בתקופת שקטות איננו מקבלים כל מידע מאנשי צבא", אמר אחד מהם. "[...] הם רואים בנו חלק מהאויב. הם מפחדים מאיתנו ולכן מתעלמים מאיתנו".