בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, נוטע עץ בכפר עציון (צילום: קובי גדעון)

מגאפונים מנוגדים

"פחות עובדים זרים, יותר ישראלים" קוראת הבוקר הכותרת הראשית של "ישראל היום". כותרת יוצאת דופן בעיתון יוצא דופן. על העיתון נכתב הרבה. הכותרת ראויה לציון משום שהיא אינה מדווחת על אירוע שהתרחש, כגון אישה שהתבשרה על מות בעלה והתאבדה, ואף לא על אירוע שצפוי להתרחש, כגון הסרט "אווטאר" שעומד לשבור את שיא ההכנסות של כל הזמנים (שתי כותרות אחרות מעיתוני הבוקר). הכותרת הראשית של "ישראל היום" מדווחת על מצב עתידי היפותטי, שסיכוייו להתממש, אם לסמוך על ניסיון העבר, אינם גדולים.

הכותרת של "ישראל היום" ממחישה שוב שהעיתון הזה מתפקד כמגאפון של השלטון, המגביר ומתווך בנאמנות את המסרים מלשכות ראש הממשלה ושר האוצר. כאילו מעקרון מספר 2 ברשימת "העקרונות שלנו" שמציג העיתון מדי בוקר, עקרון המבטיח "לתמוך בשלטון החוק", נשמטה מאז בחירתו של בנימין נתניהו לראש ממשלת ישראל התיבה "החוק".

למען ההגינות יש לציין כי בכפולה הפותחת של העיתון הכותרת וכותרת המשנה מוטות לחלוטין לטובת התוכנית החדשה של בנימין נתניהו ויובל שטייניץ ("המטרה: עבודה עברית", "בלחץ ה־OECD מחריפה הממשלה את הטון נגד העובדים הזרים. היעד שאפתני: פחות 100 אלף עובדים בתוך שנתיים. הצעדים: פיקוח, אכיפה וענישה כבדה. שטייניץ: אנחנו בדקה ה־90. נתניהו: עניי עירנו קודמים"), והמאמר המרכזי מאת דן מרגלית תומך בתוכנית באופן נלהב, אך הידיעה עצמה [זאב קליין, ליאת עזר ועדנה אדטו] ביקורתית יותר ומעניקה זכות ביטוי גם למתנגדי התוכנית. המתנגדים, "הארגונים למען עובדים זרים וארגוני זכויות אדם" לפי לשון הידיעה, מציינים כי התוכנית תעניק "כוח עצום למעסיקים" ומוסיפים כי "הממשלה הנוכחית נתנה בשנה האחרונה מספר שיא של אשרות להבאת מהגרי עבודה לישראל כדי לספק את תאוותם של תאגידי כוח האדם". מאמר פרשנות מאת זאב קליין, שאף הוא מופיע בכפולת העמודים הפותחת של העיתון, מעלה ספקות לגבי הצלחת התוכנית.

ב"הארץ", לעומת זאת, הטון השולט בדיווח, ולא זה הנחבא אל הפסקאות האחרונות, הוא הטון הביקורתי. מול המגאפון השלטוני של "ישראל היום" משמש "הארץ" כמגאפון אופוזיציוני, המגביר את קולם של ארגונים חוץ ממשלתיים. "רה"מ הכריז על מדיניות הגירה חדשה: היעד המרכזי – גירוש עשרות אלפי עובדים זרים", קוראת הכותרת הראשית של העיתון. בעמוד 2, המוקדש כולו לסיקור התוכנית, הידיעה הראשית כאילו נלקחה היישר משולחנם של "הארגונים למען עובדים זרים וארגוני זכויות אדם". "ממשלות נתניהו-ש"ס שיאניות ייבוא מהגרי העבודה", קוראת הכותרת לידיעה מאת דנה ויילר-פולק ויובל אזולאי, וכותרת המשנה שלה מסכמת את המצב: "יד אחת מגרשת, יד שנייה מאשרת: בזמן שרה"מ מתלונן על אובדן מקומות עבודה של ישראלים, ממשלתו מנפיקה כל חודש אלפי אשרות לזרים. ב-2009 הונפקו כ-120 אלף אשרות - שיא של כל הזמנים. ובעוד יו"ר ש"ס מאשים את המהגרים בהפצת מחלות, מתברר כי סיעתו היא שתרמה להגדלת מספרם במשך שנים".

בעוד "ישראל היום" חוזה עתיד בו יהיו "פחות עובדים זרים, יותר ישראלים", "הארץ" מדווח על מה שמתרחש בפועל בשנים האחרונות – מדיניות מתמשכת של "דלת מסתובבת" אשר למרות כל המאמצים (הכנים?) ממאנת להיעלם. אגב, הקריקטוריסט המוכשר של "כלכליסט", יונתן וקסמן, מאייר את הסיבוב האכזרי של העובדים הזרים במידה מדויקת של מרירות. בטור פרשנות נלווה לידיעה ב"הארץ" מתייחסת אבירמה גולן לאחד הטיעונים שהעלה אתמול נתניהו בזכות תוכניתו לגירוש מהגרי עבודה. "על פי נתניהו, הזרים הם שמביאים לישראל את הסמים הקשים. [...] בנוסף לכך, הם פוגעים (לדברי נתניהו) ב'אספקט נוסף של מדינת ישראל כמדינה יהודית'". לדברי גולן, "אפילו במדינות הנוהגות במהגרים ביד קשה, לא העז ראש ממשלה להסית כך נגד ציבור שלם ולהטיח בו האשמות חסרות שחר".

ב"ידיעות אחרונות" הדיווח על תוכנית נתניהו ושטייניץ מצומצם יחסית (תחתית עמוד 4). בפתח מוסף "ממון" מזכיר סבר פלוצקר כי למרות שהתוכנית החדשה התבססה על ההערכה שבישראל כ-255 אלף מהגרי עבודה, לא כולל מחפשי מקלט, "בעמוד 211 של הסקירה המפורטת של הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי OECD על שוק העבודה והמדיניות החברתית של ישראל, שהוגשה לממשלת ישראל בשבוע שעבר, מתפרסמת ביקורת קטלנית על הסטטיסטיקה הישראלית של עובדים זרים".

כמוזכר לעיל, ב"ישראל היום" מוצגת התוכנית החדשה ככזו שנבעה מ"לחץ ה-OECD". פלוצקר, לעומת זאת, מדגיש עד כמה מדיניות ההגירה של ממשלות ישראל בשנים האחרונות מנוגדת לדרך עליה המליצו ב-OECD. הוא מצטט את מומחי הארגון שטוענים בדו"ח כי "לישראל מידע מועט בלבד על העובדים הזרים, חוקי[י]ם או לא חוקיים", ומוסיף במילותיו "הם מבטלים כלא אמינים את הנתונים המסופקים על ידי רשות ההגירה ומעברי הגבול, מתייחסים בספק לאומדנים המופיעים בסקרי כוח אדם, ומסתייגים גם ממספרים המונפקים על ידי מרשם התושבים [...] מההשוואה שלהם עולה כי שיעור העובדים הזרים – עם ובלי היתרי עבודה – מסך כל המועסקים בהחלט לא חריג אצלנו".

ועוד מצטט פלוצקר מהדו"ח: "ישראל צריכה להכיר במציאות זו, כלומר להכיר בעובדה שהזדקקותה לעובדים זרים לא תיפסק ועליה לאמץ את השיטות הנורמליות לטיפול בהגירת עבודה [...] המדיניות הישראלית הנוכחית, המבוססת על מכסות העסקה ענפיות ועל כבילת עובד זר למעסיק אחד ויחיד, אינה נכונה, נצלנית, פוגעת ברבים ומספקת רווחים לא מוצדקים למעסיקים חסרי מצפון וחברות כוח אדם".

יתר הכותרות הראשיות

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מבטיחה "מגרש חינם לכל חייל קרבי", ומזכירה באיכותה את הכותרת של "ישראל היום". גם בדיווח זה מדובר בתוכנית עתידית שסיכויי התממשותה לא נראים בטוחים. את התוכנית, להעניק קרקעות חינם ליוצאי יחידות קרביות שיסכימו להתגורר בנגב או בגליל, יזמה סגנית השר לקידום צעירים, סטודנטים ונשים גילה גמליאל. תצלום קטן של גמליאל משולב בלב הידיעה [איתמר אייכנר] על תוכניתה, כאילו היתה עורכת דין שהעבירה לעיתון מידע באופן בלעדי בתמורה לפרסום בולט של פניה, ולא סגנית שר מכובדת בממשלת ישראל.

הכותרת הראשית של "מעריב", "שיא השנאה", אינה כותרת לבדיחה עבשה (לגייר ילד נוצרי רק כדי לרצוח אותו) אלא מובילה לידיעה מאת דליה מזורי, המדווחת בעקבות דו"ח שפרסמה הסוכנות היהודית לפיו "2009 היתה שנת שיא באירועים אנטישמיים במערב אירופה מאז מלחמת העולם השנייה".

לא תיק, נרתיק

"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ממשיכים במסע הרדיפה אחר שרה נתניהו. על שערי שני העיתונים הפניות בולטות לידיעות על רעיית ראש ממשלת ישראל. עופר פטרסבורג מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי עובדת משק בית נוספת שהועסקה בבית משפחת נתניהו הגישה תביעה נגד שרה נתניהו. בשל צו איסור פרסום, שהוצא לבקשת התובעת, לא יכול פטרסבורג למסור כמעט אף פרט על התביעה. לא את פרטי התובעת ולא את פרטי ההליך ולא את המקום שבו הוא מתנהל. "היינו שמחים לתת תגובה, אך אנו מנועים מכך בגלל הצו", אומר לפטרסבורג יועץ התקשורת של נתניהו, שעיה סגל. "שוחחתי עם הלקוחה, והיא לא מעוניינת להגיב", אומר לפטרסבורג עורך הדין של התובעת. "אמש סירבה התובעת לשוחח עם כתבי 'ידיעות אחרונות' והעדיפה להסתגר בביתה", מוסר פטרסבורג עצמו לקוראיו.

למעשה, תחת צו איסור הפרסום, נתקל "ידיעות אחורונות" בקושי של ממש להפוך את הידיעה לבעלת נפח המצדיק את פרסומה הבולט. ובכל זאת, הידיעה מחזיקה למעלה מעשר פסקאות ותופסת את מחצית העליונה של עמוד 4. הכיצד? ובכן, רובה המכריע של הידיעה מוקדש לתזכורת נרחבת של הידוע והמותר לפרסום – התביעה שהגישה ליליאן פרץ.

גם בשער "מעריב" הפניה בולטת לידיעה מאת בן כספית, הממשיך במסעו לפענח מה באמת התרחש מאחורי הקלעים במה שהוא מכנה "פרשת החליפות". על פי הידיעה הנוכחית, "לאחר בדיקה רשמית מודה כעת לשכת ראש הממשלה כי הליכוד הוא שנאלץ לממן את פריטי הלבוש שהובאו לבית משפחת נתניהו בקיסריה במהלך הצילומים לקמפיין הבחירות של 2006 והושארו בבית המשפחה לבקשתה של שרה נתניהו.עם זאת, בנוגע לחליפה שנעלמה לאחר הצילומים לקמפיין 2009, טוענת לשכת ראש הממשלה כי לא ידוע על חליפה כזו. העדויות שקיימות בידי 'מעריב' קובעות כי חליפה כזו אכן נלקחה על ידי נהגם של בני הזוג". כן, הכתב הבכיר של "מעריב" מתעסק כבר כמה ימים במעקב מדוקדק אחר בגדים שהושאלו לבני הזוג נתניהו בעת צילומים ולא הוחזרו. להזכירכם, ראשי הממשלה הקודמים נחשדו ונחקרו בעבירות של קבלת שוחד בסך מיליוני שקלים.

בכל זאת, "פרשת החליפות" היא החשיפה של "מעריב" בסיבוב הנוכחי, והעיתון לא מתכוון לתת לה מנוח. "פרשת החליפות, שנחשפה בסוף השבוע ב'מעריב', ממשיכה לצבור תאוצה" נפתחת הידיעה של כספית, ובסיומה נכתב: "אתמול הוגשה בקשה ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה של פרשת החליפה. אם תיפתח חקירה שכזו, האמת תצא לאור". הפרשה ראויה בוודאי לפרסום ומעקב, אך מידת הבולטות והדרמטיות שמעניק לה "מעריב" פוגמת באמינות העיתון, לא רק בזו של בני הזוג נתניהו.

משפחת מוזס הרחבה

על פני כפולת עמודים ב"דה מרקר" סוקרת אופיר בר-זהר את תביעת מרדכי גילת נגד "ידיעות אחרונות", שאתמול הוחלט, על דעת שני הצדדים, כי תסתיים בפשרה. פרט לציטוטים נרחבים מכתב התביעה והתצהיר שהגיש גילת, ומהתביעה הנגדית שהוגשה על ידי העיתון, מביאה בר-זהר גם ציטוטים מתצהירי גידי וייץ, כתב "ידיעות אחרונות" לשעבר שכיום כותב ב"הארץ", ושילה דה-בר, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות".

לפי דיווחה, וייץ מצהיר שכאשר הצטרף ל"ידיעות אחרונות" נאמר לו על ידי עורכת מוסף "7 ימים", רותי יובל, כי ייהנה מחופש עיתונאי מלא, פרט לסיקור "משפחת מוזס הרחבה". וייץ מצהיר כי "לצערי ב'ידיעות אחרונות' לא קיבלנו, התחקירנים, את הגיבוי הנדרש כדי לבצע עבודה עיתונאית חוקרת [...] כבר בשבועת הראשונים לעבודתי נתקלתי בקשיים של ממש. הקשיים היו יכולים להיות ברמז, באמירה מפורשת ובוויכוחים של ימים או בעיכוב של חודשים בפרסום ידיעה. לפעמים, אם הייתי מפרסם כתבה שחשפה שחיתות של איש ציבור כזה או אחר קיבלתי 'מקלחת', או שמושא הסיקור שלי קיבל 'כתבת פיצוי' המאירה אותו באור חיובי [...] התחושה שלנו העיתונאים היתה שאנחנו עושים משהו אסור. חשנו תחושת חרדה כמי שמהלך על הקצה וייתכן שכתבה זו תביא את סופך בעיתון".

מנגד, בתצהירו של העורך הראשי דה-בר, תומך העורך בעמדת "ידיעות אחרונות" לפיה החל משנת 2007 "תחקירים העסיקו אותו [את גילת] הרבה פחות". דה-בר מצהיר גם כי "לא הכרתי בכישרונו בכתיבת מאמרים פובליציסטיים [...] כתיבתו הפובליציסטית של גילת מגושמת, אלימה, נטולת דמיון והומור, מיושנת וחוזרת על עצמה". עוד מדווחת בר-זהר כי דה-בר אינו מתייחס לכל ההאשמות בדבר התערבות פסולה של המו"ל והעורכים תחתיו בתכנים ("בעיקר משום שאיני מכיר את הפרטים בקשר לכולן").

באשר לפרשת "האי היווני", שלטענת גילת הוצנעה, דה-בר מצהיר כי "הפרשה זכתה לחשיפה בולטת". בכל הנוגע לטענות גילת על סתימת פיות והצרת צעדים, מצהיר דה-בר כי "עמדת גילת מופרכת, שלא לומר פרנואידית".

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" כי מו"ל "מעריב", עופר נמרודי, מנסה למכור את העיתון לאיש העסקים טדי שגיא, ובאחרונה קיים מספר פגישות עמו בעניין. שגיא, מזכיר אברבך, עשה את הונו בתעשיית הימורי האינטרנט.

אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה מרקר" כי המיליארדר לן בלווטניק מתעניין ברכישת ערוץ 9.

יוסי יהושוע וראובן וייס מדווחים ב"ידיעות אחרונות" כי לראשונה בתולדות יחידת דובר צה"ל, יגויסו לשורותיה חיילים קרביים. לפי הדיווח, למחזור הראשון של לוחמי דו"צ "גויסו שבעה עתודאים שסיימו כיתות י"ג ו-י"ד במגמות צילום וקולנוע בבתי הספר המובילים בארץ".

תומר זרחין מדווח ב"הארץ" על פסיקת בית המשפט המחוזי נצרת, לפיה חברת וואלה אינה חייבת להעביר פרטי מגיבים שהשמיצו את עיתונאי "ידיעות אחרונות" ישראל מושקוביץ. "מעלותיה של האנונימיות ברשת עולות על מגרעותיה ויש לראותה כנגזרת של חופש הביטוי והזכות לפרטיות", מצטט זרחין מתוך פסק הדין. בטור נלווה כותב הפרשן המשפטי זאב סגל כי "פסק הדין מבליט את הצורך בהכרעה של בית המשפט העליון, שתחייב את בתי המשפט הנמוכים".

שרל אנדרלין, ראש המשרד של רשת "פראנס 2" בישראל, מפרסם במדור המכתבים למערכת של "הארץ" תגובה למאמר שפרסם אתמול ראובן פדהצור בעיתון. במכתבו מבקש אנדרלין להפריך את הטענות שהעלה פדהצור. "הטענה, כי לא היתה טיפת דם בזירה, שגויה", הוא כותב ובהמשך מוסיף "שום רופא בבית החולים שיפא בעזה אינו טוען שהילד שהובא לחדר המיון הגיע בעשר. מנהל חדר המיון אמר: 'מוחמד א-דורה הגיע בסביבות השעה אחת'. זה היה בסביבות השעה שתיים לפי שעון ישראל כי הפלסטינים עברו באותו יום לשעון חורף [...] רשת הטלוויזיה הצרפתית "פראנס 2" באמצעות הצלם טלאל אבו-רחמה צילמה אירועי אמת כפי שקרו ב-30.9.00 בצומת נצרים. אין מדובר בביום [...] ברצוני להבהיר, כי המאבק המשפטי מול פיליפ קרסנטי טרם נגמר, והוא תלוי ועומד לפני בית המשפט הגבוה לערעורים בפאריס".

[חנוך מרמרי ערך כאן חשבון נפש על סיקור פרשת א-דורה]

מדור חדשות החוץ של "הארץ" מדווח [שירות "הארץ"] כי התביעה הכללית באיטליה תפתח בחקירת חשדות כי צלמי פפראצי סחטו לכאורה כספים מידוענים שצילמו, בתמורה לאי פרסום תמונות מביכות.

גבי גולדמן מדווח במדור חדשות החוץ של "מעריב" על הוראת נשיא וונצואלה, הוגו צ'אבז, לחברות הכבלים במדינה להפסיק את שידוריה של תחנת טלוויזיה אופוזיציונית.

בני ברק מדווח במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כי ערוץ הטלוויזיה היהודי JLTV בוחן את האפשרות לשדר בישראל.