זאת היתה המשמרת שלי, כך שבהחלט אפשר לראות בכתוב כאן ביקורת עצמית. תשע שנים חלפו מאז, והזיכרון האישי לפרטי הפרטים קהה מזמן. אבל את סערת הרגשות שחוללה בי סצינת האב ובנו, ג'לאל מוחמד א-דורה ומוחמד הצעיר, אני זוכר היטב. היו אלה רגשות בושה וכעס.

מול כל סצינת זוועה, קודמת אצל עיתונאי התגובה הרגשית לתגובה העיתונאית. מוחמד א-דורה היה אז בגילו של בני, וקל היה להזדהות עם כאב האב שילדו שכוב ירוי למרגלותיו. אבל היה עלינו להתעשת ולפעול כעיתונאים גם אם אודם הבושה כיסה לעתים את הלחיים.

הלקח החשוב שלימדו אותי שנות האינתיפאדה הוא שאין כל דרך לעשות עיתונות אמיתית בעיניים מצועפות. וגם כשטוהר הבושה מטשטש את הראייה, אסור לשמוט, ולו בנסיבות הקשות ביותר, את כלי העבודה הבסיסיים של עיתונאי – סקרנות, ספקנות וגישה ביקורתית. לימים התברר עד כמה היטיב הצד הפלסטיני לנכס את המבוכה והבושה של עיתונאים שכמותי ככלי במאבקו.

תרומתו של קטע וידיאו בן דקה וחצי שצולם בחילופי הירי בצומת נצרים ב-30 בספטמבר 2000 היתה מכרעת בהפיכת הפגנות המחאה על ביקור אריאל שרון בהר-הבית לאינתיפאדה טוטלית. הסרטון ששיקף את סיפור מותו של בן בזרועות אביו אחרי שהשניים נלכדו חשופים למחצה בלב זירת הירי היה מזעזע ומביך והתקבל כפשוטו: הבן נהרג והאב נפגע בחילופי האש – בין אם זו אש צה"ל ובין אם אש פלסטינית.

התהייה לפשר האירוע התפוגגה סופית אחרי שסגן הרמטכ"ל דאז האלוף בוגי יעלון והאלוף גיורא איילנד הבהירו פומבית כי הילד נורה מאש צה"ל, בשוגג כמובן. גם כשצה"ל חקר וחזר לגרסתו כי א-דורה נהרג מאש פלסטינית צולבת ופרועה, לא חזרנו לכך. כל מי שניסה אז להמשיך לחפור בפרשה התמימה הזאת נתפס כמשוגע או בעל סדר יום פוליטי – או שני הדברים גם יחד.

הנחנו לעניין בהקלת מה, ובמיוחד כאשר ההתלקחות סחפה את כל השטחים ואת מלוא משאבי הכיסוי העיתונאי. היום ברור שהיינו צריכים להיות ספקנים יותר באשר למראה העיניים, מה גם שהעיניים היו עינה של מצלמה אחת בלבד: מצלמתו של טלאל אבו-רחמה, סַפָּק חומר לוהט מן החזית, שיש המכנים אותו פאליווד – תעשיית דרמת הווידיאו הפלסטינית.

לימים התברר עד כמה תפס השוק הזה בעולם, ובמיוחד במערב אירופה, מה שהביא את התקשורת האירופית לספק בנוחות יחסית ובסיכון נמוך סיפורים מדממים משדות האינתיפאדה לקהל לא ביקורתי ברובו ולא בררני במיוחד. קל היה לפלסטינים למכור סיפורים לעיתונות החוץ, וקל היה לסיפורים הללו לייצר כותרות מודגשות.

בהפרכת מקרה אחד לפחות הייתי מעורב אישית; בהעמדת הדברים על מקומם בסיפורו של אבו-עלי, תושב מחנה הפליטים בג'נין בימי מבצע "חומת מגן", שזכה לכותרת במגזין הצרפתי "נובל אובזרבטר": "תשעת ילדי נקברו תחת ההריסות". ביתו של אבו-עלי אכן נהרס במהלך הקרב, אבל ילדיו נמלטו ונמצאו בריאים ושלמים. עם זאת ולמרות זאת נמנע המגזין הצרפתי, שעשה עבודה רשלנית במיוחד, מלחזור בו בפומבי מן הדברים.

מוחמד א-דורה ואביו (מתוך הסרטון)

מוחמד א-דורה ואביו (מתוך הסרטון)

היום, כשאני יודע יותר על האופן שבו שיקפו הפלסטינים את אסונם, וממרחק השנים והניסיון שנצבר בהן, אני יכול לקבל בפתיחות גם את סרטה של העיתונאית הגרמנייה אסתר שפירא, "א-דורה – הילד, המוות והאמת", ששודר אתמול ב"מבט שני".

היום ברור לי שקנינו את הסיפור ההוא מהר מדי, ובזול. היינו ספקנים כלפי תחקיר צה"ל, מפני שגם לצה"ל יצאו מוניטין של גוף המתאם מסקנות תחקירים לצרכיו. אבל מן הרגע שבו צה"ל עצמו לקח אחריות על המקרה, פטרנו את עצמנו מן התיק הזה, ובמקביל גילינו קוצר רוח כלפי בדיקות שערכו אלה שנתפסו כאובססיבים. בעיצומה של אינתיפאדה אין פנאי למי שמתחפר בפרשה ישנה, כאשר פרשיות נערמות על השולחן חדשות לבקרים.

יאיר אטינגר, היחיד מבין מבקרי הטלוויזיה שהתייחס הבוקר לסרט ששודר אמש, מציע כלקח עיקרי ממנו: "אל תאמינו לשום דבר שרץ על המרקע". אני מסכים עם קביעתו וגם עם דבריו כי "תמונה, אפילו תמונת וידיאו, עשויה להיות השקר המושלם, וטלוויזיה יעילה זקוקה לצופים מאמינים, לאו דווקא נבונים".

עם זאת קשה לי לקבל את הכללת מקרה א-דורה על ידי אטינגר בחבילה אחת עם אגדות אלביס וסיפורי הרבי מלובביץ', כלומר בקטיגוריית תיאוריות הקשר. אם לקחת בחשבון את העובדה שדקה וחצי של חומר מצולם יצרו את המיתוס הגדול של האינתיפאדה השנייה, מיתוס של סבל, גבורה והקרבה, שעליו גדלים דורות של ילדים פלסטינים, צריכים היינו לעשות כל מאמץ לרדת לחקר האמת בפרשה. הרי זה היה תפקידנו, לספר מה בדיוק קרה. ואם לא אנחנו, צריך היה לקבל בפתיחות את כל מי שמוכן לנעוץ סיכה במיתוס הזה. היה עלינו להתאמץ להבדיל בין נודניקים אחוזי דיבוק ובין חוקרים דקדקנים.

לשאלה אם מוחמד א-דורה אכן נורה מאש ישראלית או שהיה זה ירי פלסטיני כבר לא תהיה תשובה. מה שקרה שם בסערת הקרב לא יוכל להתברר עוד – במיוחד לנוכח העובדה שמפקד אוגדת עזה דאז, תא"ל יאיר נווה, הורה להרוס מיד את כל המבנים שהמוצב בצומת נצרים היה בטווח האש שלהם, וביניהם הקיר שאליו נצמדו האב ובנו במהלך הירי.

כך או כך, אסתר שפירא מצליחה להרשים בסתירות שמצאה בקטע הווידיאו ההוא: הקרקע שתחת ההרוג והפצוע ללא כתמי דם, כתמי דם טרי שצצו בזירה מאוחר יותר, וכתמי דם בסרט הווידיאו שצצים ונעלמים ומשנים את מיקומם על גופו של מוחמד כאילו היו מטלית אדומה שהוא מחזיק בידו.

שפירא מציגה את עדותו של העד היחיד, הצלם טלאל אבו-רחמה, שצילם עבור שרל אנדרלן, שליחה הקבוע של הרשת הצרפתית פראנס 2, כשקרית ומופרכת. היא מוצאת סתירות בעדותו כאילו א-דורה מת לנגד עיניו. לטענתו, צפה בירי ממכוניתו במשך כ-45 דקות, צילם כ-18 דקות, ובכל זאת הגיש רק צילום מקוטע של דקה וחצי של האב ובנו, כשיכול היה לכאורה לצלם ברצף והיתה בידו סוללה טעונה. אבו-רחמה קטע באופן לא מוסבר את צילומו ולא קלט במצלמתו את המהלך המלא של חילוץ הגופה, אף שהיה יכול לעשות כן.

שפירא מוצאת פגמים בגרסת האב באשר לפציעתו הוא. בעזרת רופא ישראלי שטיפל בו בעבר היא מוכיחה כי הצלקות שהציג כאילו נגרמו בתקרית הירי בנצרים נגרמו לו בנסיבות מסתוריות שבגללן עבר טיפול בישראל. ההשערה שלה: פגיעות גוף כאלה נגרמות על-ידי אנשי חמאס כעונש למי ששיתף פעולה עם האויב, ומכאן היא גוזרת שאלה פרועה עוד יותר: האם השתמש חמאס באב ובנו והכריחם להתמקם בזירה, כדי שהאב יכפר בכך על פשעו כלפיהם?

שפירא מציגה את פסק הדין מלפני שנה, שבו קיבל בית-משפט צרפתי את ערעורו של פיליפ קרסנטי, יהודי צרפתי שהקדיש את רוב זמנו להפרכת סיפור א-דורה. לאחר שטען כי הכתבה ששידר אנדרלן היתה מבוימת (אנדרלן בכלל לא שהה בעזה במהלך הירי, אלא ברמאללה), הגיש פראנס 2 תביעת דיבה נגד קרסנטי, והוא הורשע בערכאה ראשונה. בית-הדין לערעורים לא אישר את קביעתו של קרסנטי, אבל פסק שאין בה לשון הרע. במהלך המשפט נאלצה פראנס 2 לחשוף את חומר הגלם שצולם לפני העריכה, ובקטע קצר שלא שודר נראה הנער, המוכרז כמת, כשהוא מניע את אבריו.

שפירא אינה מסתפקת בכך. היא יוצרת תמונה רחבה יותר, של בימוי סצינות פציעה, של עדויות סותרות, של תזמונים בלתי הגיוניים, ולבסוף מעלה טענה, בהסתמך על מומחה לקלסתרי פנים, כי הנער שהובא לקבורה באותו יום בהלוויה המונית אינו מוחמד א-דורה, כי אם נער אחר ושמו ראמי א-דורה, שנורה בראשו או לפחות כתם הדומה לפצע ירי מסומן עליו. מכאן, לדעתה, פתוחה האפשרות להעלות את השאלה אם בכלל מת.

מי הוא אותו ראמי א-דורה, ובאילו נסיבות נהרג, לא ברור. אסתר שפירא מבהירה בכל לשון: היא אינה טוענת שמוחמד דורה חי. היא רק טוענת שלא מת במהלך צילום הווידיאו בצומת נצרים וכי אינו הנער שהובא לקבורה במסע ההלוויה. זו נשמעת כאפשרות פנטסטית, אבל הסצינה כולה מלאה פרכות וסתירות. ויש מי שקצר הון פוליטי עצום ממסע ההלוויה. מקרה אלביס, אם כך, זה לא.

המיתוס הפלסטיני יישאר איתן גם אם יימצאו הוכחות חותכות לכך שסיפור מוחמד א-דורה מבוים כולו. תמיד יהיו מי שיטענו כי גם אם לא ברור מה בדיוק קרה שם, שלד הסיפור יישאר בעינו: ילד חסר ישע שנקלע לאש הישראלית ונורה בכוונה תחילה.

עכשיו, כשהסרט הזה הוטל לפתחנו, ברור שמה שרואים בצילומי הווידיאו של טלאל אבו-רחמה אינו כל הסיפור. ואולי זה סיפור לגמרי שונה. פתאום, באיחור ניכר, חוזר הצורך לעשות עליו סיבוב נוסף, בניסיון לרדת לחקר האמת. עכשיו אני חייב לדעת מה באמת קרה שם. זה לא עניין קטנוני ולא שאלה של כבוד מקצועי. אני חייב לדעת מי הם, וכמובן, מי אנחנו.