מעבר כרם-שלום, אתמול (צילום: צפריר אביוב)
מבינים רק כוח
אתמול, יום אחרי שראש הממשלה הודיע על הקלות בסגר על עזה, העיתונים – למעט "הארץ" – סיקרו את המהפך במדיניותה של ישראל כלפי חמאס באופן אנמי משהו. העורכים כמעט שלא שלפו מהמגירות את הכותרות המתגרות המתבקשות, והפרשנים נשארו בבית לראות את משחקי המונדיאל. הגישה המנומסת הזו, החריגה באופן כללי, היתה מוזרה במיוחד על רקע עוצמת האבסורד שהמחיש המהלך של ממשלת ישראל, או כפי שכותבת היום בדרכה הישירה (ישירה מדי, היה אולי כותב ניטשה) סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות":
"אפילו בעזה התחילו אתמול לאכול כוסברה וחלבה, פסטה וריבה, ואנחנו היחידים שממשיכים לאכול חצץ. הפכנו לבדיחה. כל מדינה בעולם יודעת היום שישראל מבינה רק כוח ושראש הממשלה שלה, האיש שהמציא את 'ייתנו-יקבלו' ופיתח תורה שלמה סביב המלחמה בטרור, הוא הראשון שנכנע לטרור [...] אם הסגר על עזה היה נחוץ, מה הפך אותו פתאום לבלתי נחוץ, אם לא ההתנהלות הכושלת שלנו מול המשט ואחריו".
ובקיצור, זה לקח יום, אבל כעת ניתנת תגובה צינית הולמת מצד העיתונות הישראלית. "כך התהפכה עמדת הממשלה לגבי הסגר על רצועת עזה בתוך פחות מחודש אחד", מודיעה כותרת הגג לכפולה הפותחת של "ידיעות", "סגר כן, סגר לא" היא הכותרת, ולטור הצד ניתנת הכותרת "יש ממשלה זיגזג" ומתחתיה ציטוטים מהשנה האחרונה של ראש הממשלה, שר האוצר, שר הביטחון ושר החוץ בדבר ההכרח להמשיך בסגר.
ב"מעריב" עמודי החדשות ממשיכים לטפל בהסרת הסגר באופן מהוסס משהו (בראש מעייניהם עומד כרגע עניין אחר, ועל כך בהמשך), אך על השער מתפרסמת הפניה לטוריהם של בן דרור ימיני, עפר שלח ויהודה שרוני במדור הדעות "על הכישלון של נתניהו וברק".
ימיני קובע כי הסגר היה מוצדק, כי הסרתו היא תבוסה וכי האחראי לתבוסה הוא (מן הסתם) "שיח זכויות האדם המזויף". שלח טוען כי השיח המזויף הוא דווקא של הנהגת ישראל, המשתמשת בפיתיון של "כאילו פטריוטיות" כדי "להסיח את דעתה של תקשורת מפוחדת המצויה בתחרות נואשת על המכנה המשותף הנמוך ביותר", וקורא לנתניהו ולברק להתפטר. שרוני קורא לנתניהו לפטר את ברק (משום מה לא מתפרסם טור הדורש מברק לפטר את נתניהו, כדי שהתמונה תהיה שלמה).
ומה ב"ישראל היום"? "ההקלות יבטלו את טיעוני חמאס" היא כותרת הידיעה שמקדיש העיתון להקלות בסגר (עמ' 3), ציטוט של בנימין נתניהו. בכפולת הדעות מוקדש אחד המאמרים להקלות בסגר: כותרת המאמר, של עודד טירה, "ראש המכון למנהיגות העתיד בנגב", היא "ממתנים את הסגר: גישה חכמה". "הסגר על עזה היה חמור והכיל שולי ביטחון רחבים", נכתב בציטוט מודגש מתוך המאמר, "נתניהו החליט להסיר חלק משולי הביטחון, ועדיין הוא משאיר סגר משמעותי ויעיל".
היה סגר?
האם רמת החיים של תושבי עזה השתפרה כעת? אולי, לא ברור, משום שאיכות הדיווח של העיתונות על מהלכיה של הממשלה נותרה ירודה. במהלך ארבע שנות הסגר על עזה כשלה העיתונות מלספק דיווח מלא, ובעיקר לכיד ורציף, על מדיניות הסגר. פעם אחר פעם השמיעו נציגי הממשל הצהרות על אודות הסגר שהיו שקריות בעליל, והעיתונאים כשלו מלעמת אותם עם העובדות.
פרטיה של המדיניות נותרו לוטים בערפל, ולמרות מאמציהם של עיתונאים אחדים לברר אותם, העיתונות בכללותה מעולם לא הציגה תמונה מלאה של המהלך שהופעל במשך ארבע שנים על-ידי שתי ממשלות. האם הסגר הוא בטחוני? האם הוא אמצעי לחץ על חמאס לשחרור גלעד שליט? האם הוא אמצעי לחץ על האוכלוסייה הפלסטינית כדי שתפיל את שלטון חמאס? כיצד משפיע הסגר בפועל על תושבי עזה? אפילו רשימת הפריטים האסורה למעבר נותרה עלומה.
הערפל ממשיך להתערבל מעל המעברים גם כעת. זהו אינו ערפל שמקורו בחוסר מידע, אלא של מידע שחלקו סותר והוא מוגש בבלנדר במקום בצלחת. כך למשל בין הצהרת נתניהו על חשיבות הסגר ובין ההחלטה על ביטולו עברו שבועיים בלבד, מציין היום "ידיעות אחרונות", אולם בידיעה באותו עמוד, בין הכותרת "הסחורות זורמות" ותיאור פריקתן של "עשרות משאיות עמוסות" ובין הציטוט של עמי שקד, מנהל מעבר כרם-שלום, כי "אין שינויים דרסטיים" בזרימת הסחורות – מפרידות מלים אחדות בלבד. יש סגר? אין סגר? היה סגר? "כמה חם", שואלת-קובעת כותרת על שער "ישראל היום", המלווה בתצלום של פילים משפריצים על עצמם מים. חמודים.
הסרטים באדיבות רמי לוי
עם כל הכבוד להסרת הסגר, הנוגע באופן ישיר ומשמעותי לחייהם היומיומיים של מיליוני אנשים (אמנם ערבים) ולמצבם המדיני והבטחוני של אזרחי ישראל, שני הטבלואידים הוותיקים של העיתונות הישראלית מעדיפים להקדיש את רוב שטח עמודי השער שלהם ואת עיקר תשומת לבם לגורלו של אדם אחד. מה אתם רוצים, חם, "לוהט", כפי שמציעה כותרת התופסת שליש משער "ידיעות אחרונות", וקשה להתרכז אפילו יותר מכרגיל.
גם טור התוכחה של קדמון ב"ידיעות" שעניינו הסרת הסגר מסתיים באזכור עניינו של גלעד שליט. "ומה עם גלעד?", שואלת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה קובעת כי "אחרי שרה"מ הסיר את הסגר מעזה: הוריו של גלעד שליט מסירים את הכפפות", וכי "חגי הדס נגד המשפחה: מאבקכם משחק לידי החמאס". כותרת נוספת על השער קוראת "בואו לצעוד למען שחרור החייל החטוף".
כפולת העמודים 4–5 מוקדשת לעידוד הציבור להשתתפות פעילה במאבק של משפחת שליט, כולל טור צד ובו רשימה ארוכה של שמות מי ש"שלחו SMS והצטרפו לצעדה". ידיעה לא גדולה שמביא איתמר אייכנר מוכתרת בכותרת "חגי הדס למשפחת שליט: 'המאבק הציבורי שלכם זה בדיוק מה שהחמאס רוצה'". אלא שממה שכותב אייכנר ניתן להבין כי הוא טוען שהדס דואג לא לשליט אלא לנתניהו: "בסביבת נתניהו מודעים לנזק התדמיתי שהמאבק עלול לגרום, ולכן מגבשים תשובות מנומקות לכל הטענות של מטה שליט".
שער העיתון "מעריב", היום (לחצו להגדלה)
ב"ידיעות אחרונות" מתגייסים לקמפיין של משפחת שליט, אבל משאירים את המילואים בבית. ב"מעריב" גירשו החוצה את העיתון והכריזו על משטר צבאי. רוב חציו הימני של השער מוקדש לציטוט של "סבו בן ה-85 של גלעד" (שמו אינו מוזכר [תיקון טעות: השם, צבי שליט, כן מוזכר]): "אדוני ראש הממשלה, מי יודע כמה זמן נשאר לי לראות את גלעד. הוא חי. צריך להציל אותו", כשהמלים "מי יודע כמה זמן נשאר לי" מודגשות כדי ליצור כותרת סחטנית באופן לא ממוקד להפליא.
אבל חלק זה של השער יכול להיחשב כפיסה משובחת של עיתונאות חוקרת לעומת חציו השמאלי: "ביום שישי, רק ב'מעריב': סרט המחאה הצהוב. למען גלעד. על היד. במכונית. במרפסת. כולם קושרים סרט צהוב. עד שגלעד יחזור. הסרטים באדיבות: רמי לוי שיווק השקמה וחברת איתוראן", נכתב בו. הכיתוב מעוצב כמודעה, ומשוכפל באופן זהה גם בכפולה הפותחת. האם מדובר במודעה של מטה המאבק של משפחת שליט או בעמוד מערכת של "מעריב"? לכאורה, זו שאלה לא חשובה משום שאין הבדל בין השניים, אולם היא חשובה משום שאם זו מודעה לכל דבר, ולא רק לכל עניין, הרי שיש טעם לדעת אם עבר כסף ממטה שליט ל "מעריב".
האם ייתכן שהסיקור המוטה באופן גס של "מעריב" נועד לגריפת רווח כספי? יש לקוות שמדובר ברעיון עוועים מופרך, אולם אין מנוס מלהסיק שהסיקור הזה נועד לגרוף רווחים תדמיתיים. כך מתהדר "מעריב" בכותרת המשנה לידיעה הראשית בכפולה הפותחת בכך שהוא "חשף לראשונה" את דבר קיומה המתוכנן של הצעדה, וכך טור צד בכפולת העמודים השנייה הוא אוסף תצלומים של שערי גליונות "מעריב" ש"מלווה את הצעדה".
האם גם ב"מעריב" יש מי שחושב – או חושב שהוא חושב – כי האזהרה של חגי הדס, שליח ראש הממשלה למשא-ומתן עם החמאס, היא מהלך ציני שנועד להגן על נתניהו ולא על שליט? לא ניתן לדעת, משום שב"מעריב" כלל לא מדווחים על דברי הדס שלפיהם הקמפיין של משפחת שליט פועל בשירות חמאס. חבל שכך, משום ש"מעריב" חייב לקוראיו דיון בשאלה המתעוררת מיניה וביה: האם גם הוא עצמו נותן שירות לחמאס.
מעניין, אגב, שנותן החסות לקמפיין של "מעריב" הוא רמי לוי – אותו סוחר שהזדרז לגזור קופון תקשורתי כשהודיע כי יחרים מוצרים מטורקיה. גם אז, באיחור, התעשתו חלקים בתקשורת והעבירו את המסר מהממשלה ומהקהילה העסקית: הכרזת חרם על חברות טורקיות היא חרב פיפיות וגורמת נזק לישראל.
ומה כתוב בעיתון
גם ב"הארץ" מתייחסים לעניין שליט. שם לא מסתפקים בלהיות להקת מעודדות, אלא מחפשים דרכים להעביר לקוראים מידע חדש בפרשה. "נציג משלחת הצלב-האדום: אנחנו מאוכזבים מהחמאס בנושא שליט", אומרת הכותרת על שער "הארץ". בידיעה על השער מובא קטע קצר מראיון של עמירה הס עם "סגן ראש משלחת הוועד הבינלאומי של הצלב-האדום בישראל ובשטחים הכבושים", פייר דורב.
זהותה של המראיינת ושמו של הארגון מעידים על ההטיה הברורה של הראיון, ואכן, רובו מתמקד בניסיון של המראיינת לדלות ביקורת על הטיפול הישראלי באסירים פלסטינים (דורב לא שש לספק להס את הסחורה), אולם ב"הארץ" מצטטים בשער את הדברים שאומר דורב שמציגים את חמאס (ובעצם, גם את הצלב-האדום) באור שלילי:
"הצענו לחמאס כמה פעמים שנבקר את שליט. הצענו גם להרשות לשליט ליצור קשר עם משפחתו, דרך מכתבים. הם סירבו. חמאס הוא צד לא-מדינתי לסכסוך. ככזה, הוא אינו מחויב לאפשר ביקורי משפחה וביקורי צלב-אדום, אבל כן מחויב לאפשר קשר עם המשפחה".
באילו נימוקים הם מסבירים בחמאס את סירובם?
"הם לא מנמקים. רק אמרו לא".
האם ציפיתם ליותר נדיבות מצד החמאס?
"אנחנו מאוד מאוכזבים מהעדרו של משוב חיובי בעניין החלפת מידע משפחתי. איפה הסיכון בלהחליף נייר בנייר, מאם לבן? אנחנו לא מבינים. זה מאוד מאכזב".
כך שאתם מרגישים שהגעתם למבוי סתום?
"לגבי שליט, כן".
ערכאות של גויים
"העימות סביב פרשת התלמידות בעמנואל מזכיר מאוד את 'דילמת האסירים' מתורת המשחקים", כותב יחזקאל דרור בעמוד הדעות של "הארץ". "[...] דילמת האסירים היא דוגמה למצבים שבהם התנהגות רציונלית של כל צד, לאור ערכיו ושיקוליו, מביאה לתוצאה הגרועה ביותר לכולם, בניגוד למה שהיה קורה אם צד בלתי תלוי היה שוקל בעבורם מה הכי כדאי לכל אחד מהם".
כך גם בפרשת עמנואל: הצדדים כולם נהגו ברציונליות בהתאם לערכיהם, "אך התוצאה היא שכולם ביחד הפסידו. אין להניח שהתלמידות הספרדיות ילמדו ביחד עם האשכנזיות, כפי שביקשו העותרים. החרדים אמנם נראים כבעלי הישג, אך הם מעוררים נגדם עוינות מצד הרוב החילוני וחלקים מהציבור הדתי, שעלולה לעלות להם ביוקר. גם בית-המשפט לא השיג את התוצאה שרצה, ולאו דווקא יוצא מחוזק. ואילו הממשל מגלה יותר ויותר את חולשתו".
מסקנתו של דרור בולטת בשפיותה על רקע הטיפול הפובליציסטי הרווח בסוגיה: "יחסי חרדים-חילונים בישראל אינם עניין שאפשר 'להכריע בו פעם אחת ולתמיד', אלא נושא שיש להשאירו לטיפול ההיסטוריה, ובינתיים להשתדל לצמצם חיכוכים ולשמור על הסטטוס-קוו תוך כדי התמודדות פרגמטית עם עימותים, בלי להופכם ל'עקרוניים'.
"[...] בישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית בשלבי התהוותה הראשונים, 'פתרון כפוי' בכוח אינו בא בחשבון. דרושה התמודדות שיכולה להכיל סוגיות כאלה, תוך הנחת יסודות לחיים משותפים למרות חילוקי דעות בסיסיים, והשארת הכרעות עקרוניות למועד שבו החברה תהיה בשלה לכך. עם כל אי-הוודאות לגבי העתיד, דבר אחד ודאי: הנכדים והנינים שלנו, חילונים וחרדים, יחשבו אחרת על סוגיה שתלבש צורה שונה מאוד מהמוכר לנו כעת. לא עלינו המלאכה לגמור".
ובכל זאת, בלי אשמים אי-אפשר. "האחריות הכוללת" על ההתפוצצות הנוכחית, כותב דרור, היא של הדרגים הפוליטיים הבכירים. באותו מדור קושר גם אמיר אורן את הטיפול בפרשת עמנואל עם חולשה שלטונית, ואגב כך מספק נתונים מעניינים על הקשר בין החרדים למדינה.
"'מסקרים שנערכו באחרונה במשרד לבטחון פנים ובמשטרה עולה שקיימת בעיה בנכונות המגזר החרדי לשתף פעולה עם רשויות אכיפת החוק' בטיפול במעשי עבריינות המתרחשים בו, הזהיר באחרונה בטאון המשטרה. דווח שם על 'מחקר לבחינת היקף הפשיעה במגזר החרדי', שהתמקד בעיר החרדית הצעירה אלעד, בהשוואה לשותפה הלא-חרדית לאותה תחנת משטרה, ראש-העין, הדומה לאלעד בגודלה.
"החוקרים מצאו שבעשור האחרון 'חלה באלעד עלייה ניכרת בכל העבירות שנבחנו', ובמיוחד בעבירות תקיפה (פי 11), אלימות בין בני זוג (פי 20) ועבירות כלפי חסרי ישע (פי 18). כך גם בעבירות נוער (פי 18) ומין (פי שמונה). בראש-העין היתה ירידה ברוב העבירות. שיעור העבירות, לאלף תושבים, היה גבוה בהרבה ביישוב החרדי. הקהילה ורבניה סוככים שם על העבריינים. ומדוע שלא יעשו זאת, כשנתניהו ושר החינוך גדעון סער פוחדים לפטר את סגן השר מאיר פרוש, המגונן על מבזי בית-הדין מעמנואל?".
במדור הדעות של "מעריב" מתפרסם טור אורח מעניין של הפרופסור למשפטים אשר מעוז, הסוקר זווית אחרת של אותו נושא. מעוז מתייחס להכרזת הרב עובדיה יוסף כי מי שעותר לבית-המשפט "אין לו חלק לעולם הבא", הכרזה שגררה את משיכת ידיו של בנו, הרב יעקב יוסף, מגיבוי העתירה של ללום. מעוז טוען כי הציבור החרדי, מקטן ועד גדול, דווקא נוהג להשתמש בשירות מערכת המשפט הישראלית באופן תדיר, כל אימת שהוא נדרש לה.
"כבר לפני 40 שנה קבע פרופ' שמואל שילה כי 'רוב רובם של שומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כחמורה מכתתים את רגליהם לערכאות החילוניות שבמדינה ופוסחים על בתי-הדין הרבניים'", כותב מעוז. "בדיקה אמפירית, שנערכה שנים אחדות לאחר מכן, גילתה כי ההחלטה האם לתבוע בבית המשפט האזרחי או בבית-הדין הרבני מושפעת מסיכויי הזכייה בתיק וכי אין כל הבדל לעניין זה בין תובעים דתיים וחילונים".
מלב אל לב
"מנותקים" היא כותרת שער המוסף "המגזין" של "מעריב", המפנה לכתבה על מצבם של מפוני גוש קטיף. "הכסף של הפיצויים נגמר, הנפש אינה מגלידה מהטראומה. חמש שנים לאחר שנעקרו מבתיהם ושבוע לאחר פרסום דו"ח מצא, מפוני גוש קטיף ביישוב ניצן מתקשים להתמודד עם תחושת הבגידה מצד המדינה", נכתב בכותרת המשנה על השער.
הכתבה מתפרשת על פני שלושה עמודים וחתום עליה יובל לב. לב אינו כתב של "מעריב". בסופה של הכתבה מצוין כי "הכותב שימש כדובר של חברת-הכנסת לשעבר, תא"ל במיל' עמירה דותן". המידע לא מובא בצירוף זה שנכתב בכתבה עצמה: דותן עמדה בראש ועדת המשנה לטיפול במפוני גוש קטיף.
עקירת יישובי גוש קטיף היתה טראומה לאומית שהשלכותיה מרחיקות לכת. העיתונות הישראלית לא באמת זיהתה אותה בזמן אמת ולא הרבתה לעסוק בה לאחר מעשה. "מעריב" בלט באופן יחסי לטובה בנסיונותיו לסקר את התופעה במהלך השנים שחלפו. חבל שכעת הוא זונח את האופציה העיתונאית ומעדיף להתייחס לעצמו כאל אולם נאומים שגורם מעורב יכול לקבל בו במה חופשית.
אמת בפרסום
הממליצים המקצועיים בעיתונים בענייני פנאי ובידור תמיד מעוררים בי חשד: האם מדובר בהמלצה אותנטית, או שמדובר בעסקה שכולם מרוויחים ממנה חוץ מהקורא? והאם בכלל הכותב באמת אכל במסעדה/התארח במתקן הנופש/הלך במסלול/קרא את הספר וכו' וכו', או שפשוט פירסם את הקומוניקט/מהרהורי לבו?
נזכרתי בכך כשקראתי את ההמלצה של יעל פז-מלמד ב"המגזין" של "מעריב" על הטיילת החדשה של יפו ("מדהימה"). "לפני כחודש נפתחה לציבור הרחב הטיילת החדשה של יפו, שמהווה המשך לטיילת התל-אביבית", כותבת פז-מלמד. "כל מי שנמצא בכושר טוב יכול עכשיו ללכת באופן רצוף מחוף תל-ברוך ועד בת-ים. השבוע הגעתי לשם, ולא יכולתי להאמין למראה עיני".
פז-מלמד כנראה היתה בטיילת של יפו. היא כותבת כך במפורש ואין סיבה שלא להאמין לה. נכון גם שאפשר ללכת על החול מחוף תל-ברוך ועד לחוף בת-ים – אך בהחלט אי-אפשר לעשות זאת דרך הטיילת של יפו (שהיא אכן יפה ומרשימה בגודלה, אם כי סובלת ממחסור כרוני בצל), שכן זו נחסמת על-ידי בית-קברות מוסלמי ושורה של וילות (חוקיות?) הבנויות סמוך מאוד לחוף. כמו כן, לא נדרש כושר טוב כדי לבצע את ההליכה הנ"ל. אפילו עיתונאי בעל כושר ירוד יכול לבצע אותה בקלות. וזה בדוק.