אולמי בון-טון

"לצערי, אני לא יכול לגייס כרגע את הכמות הנדרשת, מבחינת הבון-טון התקשורתי, של שנאת אולמרט", כותב היום בן כספית בטורו במוסף לשבת של "מעריב". אחרי שהוא טוען שאין ולא היה לו מעולם שום קשר עם אולמרט, גם לא עיתונאי ("מעולם לא העביר לי סיפור", טענה מעט מוזרה, בהתחשב בכך שאולמרט היה דמות בולטת בתחום שכספית מסקר כבר שנים לא מעטות. ואם כספית לא פירסם שום סיפור שיצא מאולמרט, ראש העיר, השר וראש הממשלה – מהיכן הוא הביא סיפורים? המציא אותם?).

כספית משווה בין המציאות היום לזו שלפני שנתיים, בין התפוצצות פרשת אולמרט-טלנסקי להתפוצצות פרשת אולמרט-דכנר. לפי כספית, בשני המקרים מדובר בטיפוסים מפוקפקים מצד התביעה (ובצווי איסור פרסום מגוחכים). בהמשך משמיץ כספית את אולמרט בחריפות ("סוס מת שקראתי לו מספר פעמים להתפטר מראשות הממשלה") ומיד משבח אותו ("ראש ממשלה טוב, אדם מוכשר עם יכולת ניהול מצוינת, חזון ואומץ אישי מדהים"). אז מה כן? כספית מרחם עליו, אבל בעצם לא, כי החשדות אולי נכונים. ואולי לא. כמו פעמים רבות בעבר, גם הפעם מציע כספית לקוראיו הצצה לזרם המעמקים המחולל את הכתיבה הפובליציסטית. זה ז'אנר מיוחד שכספית מתמחה בו. אני, אישית, מעדיף את הז'אנר הנפוץ יותר (אמנם אצל אנשים שכותבים מעט פחות מכספית), זה שבו הכותב מגיע למסקנה – כלשהי – על הנושא הנדון, ורק אז מעלה את הדברים על הכתב.

ההתנדנדות הזו מגיעה גם לשער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "הוכחות על שוחד ענק לבכירים או זיופים מטורפים?", שואלת כותרת המשנה. לפי הכותרת, "מסמכי המאכער", אפשר לנחש מה התשובה שעורכי "ידיעות אחרונות" היו בוחרים. גם מהכותרת הראשית של העיתון, "לא לקחתי שוחד", על רקע תמונתו של אולמרט. אגב, "לא קיבלתי שוחד" היא גם הכותרת הראשית של "מעריב". כנראה גם שם לא הצליחו לגייס את הכמות הנדרשת של שנאת אולמרט, מה שמעלה את השאלה, האם אכן מדובר בבון-טון תקשורתי?

בון-טון אולי לא, אבל שנאה, או לפחות תיעוב, קיימים בשער "ישראל היום"; "אולמרט מכחיש ומתנער: שוחד? אני? נעשה לי רצח אופי", נכתב בכותרת הגג לראשית. הראשית עצמה היא "החשוד", בכותרת המשנה אולמרט הוא "החשוד המרכזי", ומובאת שם גם "דעתו של השופט על המצב" ("חבורה של רודפי בצע שחברו יחד"). כותרת טורו של דן מרגלית שמודפס על השער היא "המניפולטור". מרגלית מתייחס נכוחה לעובדה שהתקשורת שיחקה לידיו של אולמרט כשאיפשרה לו לשדר הודעה לאומה במסיבת עיתונאים ללא עיתונאים, כאילו היה עדיין ראש ממשלה (וגם אילו היה, אז מה?).

גם ב"הארץ" לא חסרות אנרגיות שליליות כשהדברים מגיעים לראש הממשלה לשעבר. "סוף דרכו הציבורית" היא הכותרת הראשית של העיתון, שמביא כידיעה ראשית טור פרשנות של אלוף בן. אפשר היה להתייחס לכך ברצינות רבה יותר אם "הארץ" לא היה מרבה, בתקופת העורכים הנוכחיים, להשתמש בגימיק של פרסום פרשנות ככותרת ראשית. אפשר היה להתייחס לקביעה שבכותרת ברצינות רבה יותר אלמלא הכריזו עליה פרשני "הארץ" ואמיר אורן בראשם אי-אלו פעמים בעבר.

מדוע הפעם חושב אלוף בן שנגמרה הדרך לאולמרט "גם אם" ייצא זכאי מכל האישומים נגדו? משום ש"הלהט, התוקפנות והנחישות שאיפיינו אותו בעבר" לא היו נוכחים בהודעה לעיתונות שמסר. נקווה שלבית-המשפט יהיו הוכחות טובות יותר. אולמרט עצמו, בהודעתו המשודרת לעיתונות, טופל את האשמה (בדרך רמז כמובן) על ראש העיר שלאחריו, אורי לופוליאנסקי, שכבר עצור בחזקת חשוד בפרשת השוחד (אגב, "ישראל היום" היחיד שמדווח על השער, צמוד לסיקור אולמרט, על הרשעתו של הקבלן דוד אפל בשוחד של מיליוני שקלים לעובדי ציבור לקידום מיזמי נדל"ן).

בטורו ב"מוסף לשבת" כותב נחום ברנע על שמואל דכנר, מי שחיבר את המסמך שהוביל לפרשה הנוכחית: "המניעים הפליליים הברורים של הכותב לא פוטרים מהצורך לבדוק את הסיפור שלו ברצינות". אבל לפני שבודקים ברצינות, צריך "להזהיר את הקורא, ובעיקר את עצמי", משום ש"הלב נוטה לשכוח שמדובר בתרגיל סחיטה של עבריין". לא רק דכנר, גם אביגדור קלנר, איש העסקים הבכיר, ידיד קרוב של אולמרט ומי שעצור בפרשה, לא יוצא נקי מתחת ידיו של ברנע, שמעדיף משום מה לכתוב על אופיו הקלוקל ולא על הסתבכויותיו הפליליות. גם פקידי העירייה, לפי ברנע, מושחתים (רבים לא עומדים בפיתוי). על אולמרט אין לו הרבה מה להגיד. אולי גם הוא, כמו כספית, לא ממש מכיר אותו.

אגב, ברנע מסכם את הטיפול שלו בפרשת הולילנד בטור הנוכחי באזכור של ההבדלים בין הקמת הרכבת הקלה בירושלים ולזו שבעיר המקבילה בגודלה, קייסארי שבטורקיה. שם זה לקח שנתיים, כאן הסוף לא נראה אחרי עשר שנים של עבודה. ברנע לא משלים את המעגל ולא מזכיר כי אחד מאנשי העסקים הבולטים שמאחורי חברת סיטיפס, המקימה הכושלת של הרכבת הקלה בירושלים, הוא אביגדור קלנר ("מטובי אנשי היוזמה הפרטית בישראל", אמר עליו אולמרט ב-2006 בטקס הנחת הפס הראשון. מה שנכון).

באותו מוסף סימה קדמון מקוננת ממש: "לראשונה מאז תחילת הפרשות זה כבר לא תלוי רק בא"א. במקרה של טלנסקי יש ויכוח. כולם מבינים שעבר כסף, השאלה לאיזו מטרה. כאן זה כבר עניין בינארי: אפס או אחד [...] א"א לא תלוי כאן בעצמו, אלא בעדויות של אחרים. ומי יודע מה קורה לאנשים כשהם בלחץ של חקירה, תחת איום של מעצר. מי יודע מה הם מסוגלים להגיד". אלוהים אדירים, באמת מי יודע. ומי יודע מה יעשו אז הפרשנים ב"ידיעות".

אומללות לפי דרכן

כספית נטפל גם למשפחת אולמרט המורחבת: האחים לבית אולמרט. הוא מציין כי "עד לא מזמן היתה משפחת אולמרט אחת המשפחות המצליחות ומעוררות הקנאה ביותר במדינה", וכעת "אח אחד, יוסי אולמרט, הסתבך בחובות ונמלט לארצות-הברית. נגד האח האחר, ירמי אולמרט, מוגש עכשיו כתב אישום בגין תקיפה של כתב ספורט. האח השלישי, אהוד אולמרט, ראש ממשלה לשעבר, שב אתמול מחו"ל והשאלה שכולם שאלו את עצמם היא אם ייעצר בשדה התעופה או לא". אין ספק שהקשר המשפחתי הזה מעורר עניין, אבל לא בטוח שראוי להציג אותו בהקשר הנוכחי. ואם לכספית היה אח נוכל או גנב, האם זה היה אומר משהו על כספית עצמו?

המלחמה הישנה נגד הקרן החדשה

"הקרן החדשה פרק ב'", מכריזה כותרת על שער "מעריב". מהו פרק ב'? "לפני כמה חודשים נחשף כאן הדו"ח הראשון של אם-תרצו, שקשר בין הקרן החדשה לדו"ח גולדסטון. עכשיו מגיע תורו של הדו"ח השני, המהווה עליית מדרגה. על-פי הדו"ח הזה, הקרן תומכת במגוון ארגונים שחלקם אנטי-ציוניים וחלקם אף פועלים לסיוע ולתמיכה בהגשת כתבי אישום נגד קצינים ובכירים ישראלים בגין ביצוע 'פשעי מלחמה' במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' או באירועים אחרים".

בתיבת הדואר האלקטרוני של עיתונאי ישראל כבר ממתינות מן הסתם תגובות של ארגוני שמאל למיניהם, המוחים על הטור הזה של בן כספית ומשמיצים את תנועת אם-תרצו. הרעש והמהומה שנוצרו סביב הפרסום הקודם של כספית היו מרחיבי דעת: פתאום ארגוני שמאל מנסים לסתום פיות ונדהמים מכך שעיתונות המרכז הישראלית תוקפת אותם.

לא שאין מה לבקר באופן שבו כספית מטפל בענייני הקרן החדשה. במקום ש"מעריב" ישלח את כספית (או עיתונאי אחר אם לכספית אין זמן) שיחקור בעצמו את הטענות שמעלים ארגוני ימין כמו אם-תרצו, הוא משמש לוח מודעות ולא עיתון כשהוא מפרסם את מסקנות הדו"חות שלהם, פעם אחר פעם, ככתבם. אבל על ההתנהלות הזו ארגונים כמו בצלם אינם יכולים להלין – הם זוכים ליחס הזה מהעיתונים עוד לפני שאם-תרצו היה קיים.

בתוך הטור יש גילוי מצחיק: הכרזות שפוזרו ברחבי ירושלים ותל-אביב ובהן נראית דמותו של אולמרט במודעת "מבוקש" אינן, כפי שכולם חשבו, קשורות לפרשת הולילנד (כספית יורד על "ישראל היום" שקבעו כי "מדובר במחאה אנונימית" נגד אולמרט). מדובר בקמפיין של תנועת אם-תרצו נגד הקרן החדשה, שעלה בתזמון לא מתאים.

עיתונות מקומית

"בעקבות ענן האפר שיצר הר געש באיסלנד", "הושבתו נמלי התעופה בצפון מערב אירופה; אלפי טיסות בוטלו", מודיעות כותרות על שער "הארץ". "אירופה משותקת", מודיעה כותרת על שער "מעריב". "כל שדות התעופה בערים המרכזיות בצפון היבשת סגורים בשל ענן האפר שנוצר מהתפרצות הר געש באיסלנד". "הפקק של המדינה", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", "תרגיל של המשטרה תקע אלפי נהגים ברכבם למשך שעות ארוכות". "שערוריית הפקק", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", "כך תקעה משטרת ישראל עשרות אלפי ישראלים בדרך הביתה בשעה הכי עמוסה".

מגעילים

"מעריב" הוא כמדומני העיתון היחיד מבין העיתונים המתחרים ב"הארץ" שמנסה להתייחס לפרשת קם כפרשת יאיר נווה (שמלשכתו הדליפה קם את המסמכים לאורי בלאו, מסמכים ששניים מהם שימשו בסיס לכתבה ב"הארץ" שטענה כי בצה"ל התעלמו מהוראות בג"ץ בנוגע למדיניות החיסולים). במוסף לשבת מגיש עמיחי אתאלי ראיון עם נווה, מפקד פיקוד מרכז לשעבר, הטוען כי בכתבה המפורסמת הביא בלאו מפיו דברים שמעולם לא אמר, וחוזר על כך שהתנהלות הכוחות בפיקודו היתה בהתאם לחוק ואף עברה בהצלחה בדיקה של היועץ המשפטי לממשלה בעקבות הכתבה.

לצד הדברים הנכוחים שאומר נווה בענייני צבא וביטחון, הוא נודד גם למחוזות שבהם אין לו יד: פסיכולוגיה ושוק התקשורת. כך הוא קובע כי לא יכול שב"סביבה הנוטפת ציונות ומשימתיות", שהיא פיקוד מרכז, יכלה ענת קם "לבצע עבירה חמורה כל-כך" בלי שיהיה מאחוריה "גב אידיאולוגי ורגשי שילווה אותה". כן קובע נווה: "עוד לא שמעתי על מקרה שמישהי רק השתחררה מהצבא ותוך רגע מצאה מקום בתקשורת", וכך משלים את רמיזתו כי למעשה "הארץ" הפעילו את קם כ"חפרפרת" (זו היתה גם הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" למחרת הסרת צו איסור הפרסום מעל הפרשה) ואחר-כך תיגמלו אותה בעבודה באתר וואלה, הקשור ל"הארץ". חבל שהאלוף נווה לא הפעיל מודיעין מוצלח יותר לפני שהפריח את הדברים. חבל גם שהכתב המראיין לא מצא לנכון לאתגר את הטענות המופרכות הללו.

באותו מוסף עוסק בן דרור ימיני בקביעות בג"ץ בענייני סיכולים ממוקדים, וקובע כי כתבת "הארץ" האמורה, שלפיה צה"ל ניסה לפעול בניגוד לפסיקת בג"ץ, היא "עלילה תוצרת 'הארץ'". ההוכחות של ימיני: היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, קבע אחרת; "הארץ" בחר להסתמך על משפטנים "שמאלנים" (ולכן, בעיני ימיני, משום מה, פסולים לעדות).

ימיני אינו מגיש תחקיר נגדי לזה של "הארץ" (או שאין לו זמן לזה או שזה פשוט אינו סוג העבודה שהוא אמון עליו), אבל הוא לפחות מתייחס לכתבה המקורית של "הארץ", פרי המסמכים המודלפים. מה שעושה עם זה העיתון שלו הוא דוחה ממש. "לא יורדים מהארץ", מבטיחה כותרת גדולה על שער "מעריב", המפנה לטקסט של ימיני ולטור סהרורי אופייני של מנחם בן. כך זה הולך, לפי כותרות המשנה: ימיני מגיש את האמת ("האמת על פרשת ה'חיסולים' ש'חשף' אורי בלאו"), ומנחם בן מספק את פסק הדין ("להעמיד לדין את ראשי העיתון באשמת בגידה").

נעזוב לרגע את התמונה המבהילה, שבה ימיני הוא הרשות החוקרת ובן הוא הרשות השופטת; אי-אפשר שלא להירתע מההתנהלות של "מעריב" בפרשה, העיתון שמצייר תמונה מבהילה כזו, אורז אותה עם סרט ומגיש אותה בהבלטה על השער, במה שאי-אפשר שלא לראות בו תוצר של תחרות עסקית שאמורה לעניין רק את רואי-החשבון של עופר נמרודי, ולא את קוראי "מעריב".

עולמו של בן

אף שהטור של בן כתוב בציפריות אופיינית, כלומר, פרובוקציה נמוכה הכתובה בלשון בני-אדם (בעלי אונה אחת), כדאי בכל זאת להתייחס לעיוות העובדתי שבו, משום שהוא חוזר על עצמו גם בהתייחסויות אחרות לפרשה.

לא אורי בלאו קבע שצה"ל מנהיג מדיניות חיסולים שונה מזו שהכתיב בג"ץ, גם לא אורי אבנרי וגדעון לוי, כפי שכותב בן, אלא המשפטנים שבלאו ריאיין לכתבה שהתפרסמה ב"הארץ" (מרדכי קרמניצר, דוד קרצ'מר, משה נגבי). בעולמו של בן העובדות אינן חשובות. ובכלל, מי הם הפרופסורים הללו? מדוע "הארץ" לא העביר את הסוגיה דרך בן? הוא היה פותח להם בתנ"ך, או לפחות ב"אח הגדול".

ועוד קביעה של בן: "זה שהצנזורה מטומטמת ואישרה לאורי בלאו לפרסם מסמכים צה"ליים מסווגים (כאילו עצם העובדה שאסור היה להוציא את המסמכים האלה מצה"ל איננה פוסלת אותם מראש ומלכתחילה לפרסום) לא אומר שמותר היה לפרסם אותם". קשה להתמודד עם טיעון כל-כך מופרך, אבל צריך לנסות. עבודה עיתונאית רצינית, בכל תחום (גם "תחום התרבות"), מבוססת על איסוף מידע, מידע שמן הסתם יש מי שרוצה בהסתרתו (אחרת היה מפורסם כבר ללא עזרתו האדיבה של העיתונאי). ממילא משפט כמו "עצם העובדה שאסור היה להוציא את המסמכים האלה פוסלת אותם מראש לפרסום" שקול למשפט "בואו נסגור את מוספי התרבות ונקרא רק את העלון 'החודש בערוץ 2'". לא שזה יפריע למנחם בן, הוא מן הסתם יככב שם.

בן גם לא סומך על הצנזורה. לפי בן, לא מספיק שהצנזורה מאשרת פרסום. נדרשת אינסטנציה נוספת. מעתה: עיתונאים יעבירו את כתבותיהם דרך הצנזורה ואז דרך מנחם בן. כבר קבענו שהוא מבין בענייני ביטחון.

השחלתי קודם שתי עקיצות, לכאורה אקראיות. כתבתי שבן כותב ב"ציפריות" ושדבריו הפרובוקטיביים הנמוכים כתובים בלשון בני-אדם בעלי אונה אחת. אני באמת מתכוון לזה. כותבים כמו מנחם בן ובני ציפר הם סוג של פלא. בניגוד לפרובוקטורים בשקל כמו גיא מרוז, שסתם מגדפים ומעוררים דחייה מיידית, לטורים של ציפר ובן יש כוח משיכה מסוים. נדמה שיש בהם אמת, אולם היא חבויה מתחת לקרח עכור. הכתיבה היא של אנשים נבונים בעליל, אלא שהם כאילו ויתרו על תפקודה של אונה אחת במוחם (וחדר אחד בלבבם). משל יד נעלמה – תסביך שנאה? תאוות פרסום? תסכול מקצועי? – אינה מאפשרת להם להשתמש בכשרונם בקו ישר, והוא יוצא לדף הנייר ולאוויר העולם כשהוא מושפרץ משרוול צר של דעות נוקשות שכובסו בעמילן. וממילא האמת מתעקמת ונעלמת.

הדיקטטורה המושחתת של עידו דיסנצ'יק

"עיתונאים מחזיקים במסמכים סודיים. כמעט שאין להם ברירה", כותב דן מרגלית את המובן מאליו ב"ישראל היום". "אלמלא כן יכחישו אנשי הממסד את הגילויים המתפרסמים בתקשורת על התנהלותם הנלוזה בטענה כי אין בידי העיתונאי הוכחות מוצקות לאשש את ביקורתו עליהם. המסמך האסור הוא הראיה הניצחת. מדינה שאין בה הדלפות היא דיקטטורה מושחתת. מדינה שבה הכל פרוץ היא דמוקרטיה מובסת. מדינה מאוזנת מניחה ל'כוחות השוק' ליצור את האיזון הרצוי בין סוד לבין חשיפה, בין הסתרה לבין הדלפה. היא אינה מכירה בזכות העיתונאי להחזיק במסמך אסור, אבל בדרך כלל אינה ממצה עימו את הדין".

בבלוג שלו התייחס רביב דרוקר למאמר המקומם של עידו דיסנצ'יק, לשעבר העורך הראשי של "מעריב", מאמר שהתפרסם בהבלטה גדולה ב"גלובס", העיתון שמסקר את מתחריו באופן הוגן, שקול ומידתי. דרוקר מכנה את המאמר "מכוער, צדקני וצבוע", ומספק סיבות מפורטות ומשכנעות לשלושת התארים הללו. עיינו שם.

ענייני תקשורת

על שער המוסף "7 ימים" מופיע איציק מרדכי, קצין בכיר, שר ועבריין מין. הראיון של צדוק יחזקאלי הוא, לפי הכיתוב על השער, חלק מפרויקט "50 ישראלים בולטים בהעדרם". אני בטוח שלא רק לי זה עבר בראש, אבל איציק מרדכי הוא לא ישראלי שבולט בהעדרו, אלא מי שהיעדרותו, אחרי שהורשע בעבירות מין, היא מבורכת ומהווה אות כבוד לציבוריות הישראלית. חבל שב"ידיעות אחרונות" התנדבו לשמש לו במה למען עוד נקודה ברייטינג.

"אני לא חושב שמתפקידו של הסופר להגיב על דברי מבקריו", אומר אסף ענברי, מסאי ומחבר הספר "הביתה", לכתבת "מעריב" שצילצלה לשאול אותו לתגובתו על ביקורת ספרותית שלילית על ספרו שהתפרסמה בעיתונות.