המנטרה שמלווה אותנו בימים האחרונים, לאחר שבעליו של ערוץ 10 הודיע על סגירתו הקרובה, היא שהערוץ "חשוב לדמוקרטיה", ולכן יש לעשות הכל כדי להצילו. עם כל הסימפטיה לעיתונאים המוכשרים של הערוץ, הטיעון ממש לא משכנע. בעוד שאין זה מופרך לטעון שהדמוקרטיה שלנו מאוימת מכיוונים שונים, אין כל סבירות לכך שסגירת ערוץ 10 תגביר את האיום כמו שהמשך קיומו לא ימנע אותו, אולי אפילו להפך.

הטיעון שריבוי ערוצים מחזק את הדמוקרטיה, ולהפך, ערוץ יחיד הוא אנטי-דמוקרטי, משרת אולי את בעלי הערוצים, אך כשמתבוננים בהיסטוריה של השידור במדינות דמוקרטיות באירופה ובארה"ב, מתברר שהוא לא ממש הוכיח את עצמו. אם ההנחה המרכזית שהטיעון מבוסס עליה היא שריבוי ערוצים משמעותו ריבוי קולות, הרי שקל מאוד לבחון את הטיעון הזה באופן אמפירי ולהיווכח שמה שאנחנו מקבלים בשתיים או שלוש מהדורות מקבילות בשניים או שלושה ערוצים הוא "יותר מאותו דבר".

מכאן שאין רגליים לטענה ששלושה ערוצים חושפים את הציבור בישראל למגוון רחב יותר של דעות, או לאיכות גבוהה יותר של משדרי חדשות ואקטואליה, מאשר ערוץ יחיד. הרי ניתן בקלות להוכיח שהשר התורן שפישל, או המנכ"ל שנחשד בשחיתות, או בר רפאלי בשער החשוף האחרון, יופיעו , ביחד או לחוד, בשלושת הערוצים, וידקלמו את הטקסט שהכינו – בתשובה לשאלה הזהה.

יתרה מזו, ערוץ מתפקד אחד, שיהיו לו מן הסתם שיעורי צפייה גבוהים יותר, יוכל להרשות לעצמו לשלוח יותר כתבים לתחקירי עומק הדורשים זמן ומאמץ, שחשיבותם הציבורית משמעותית בהרבה מציד הסאונד-בייט הפוליטי היומי שיישכח מחר ושתרומתו לדמוקרטיה שואפת לאפס.

יוסי מימן, בעלי המניות העיקרי בערוץ 10, מודיע כי יפסיק להזרים כספים לערוץ. 14 ביולי 2009 (צילום: יוסי זליגר)

הטיעון שתחרות בין ערוצים מסחריים מבטיחה שיפור באיכות השידורים מקורה בכך שתחרות בין חברות על כל מוצר אחר בשוק אכן מביאה לשיפור המוצר, ואנחנו, הצרכנים, מרוויחים. אלא מה, בעוד שתחרות משביחה את איכותם של כל המוצרים האחרים, כשמדובר בשידור, תחרות בין ערוצים מובילה לזילות, דהיינו לירידה באיכות המוצר/השידור – יותר פופוליזם, יותר סנסציה, ופחות מקצוענות.

קחו, למשל, את "פרויקט הפדופילים" בחדשות ערוץ 10, שכלל לא פחות מארבע כתבות בנות עשר דקות כל אחת, שהתפרסו על פני ארבע מהדורות חדשות(!), ובהן נאנסו כתבי חדשות מקצועיים לעבור על סדרה של כללי אתיקה, כולל דיווח על אירוע שהשתתפו בביומו, שיתוף פעולה עם המשטרה ובּיוּם עלילה שהביאה ללכידת פדופיל באמצעות שחקנית מקצוענית. זו בהחלט דרך למשוך צופים לערוץ 10, אך תרומתו לדמוקרטיה מפוקפקת, בלשון המעטה.

הבעיה אינה שונה מבעייתם של פרופסיונלים אחרים – רופאים, עורכי-דין – אלא שסמכותו המקצועית של הרופא גדולה הרבה יותר מזו של העיתונאי. אם מניחים שעיתונאות היא פרופסיה שמשרתת את הצופים כאזרחים, הרי החדשות אמורות לדווח על סטיות מנורמות, ולא להתחרות על צופים. אך לערוצים מסחריים אין ברירה אלא להתחרות על הצופים גם כמי שמחפשים בידור, ולכן אין להם ברירה אלא ללכת בין הטיפות. מנקודת מבט זו, אין ספק שערוץ אחד, בלתי תלוי, עדיף על כמה ערוצים.

סיבה חשובה לא פחות לצמצום מספר הערוצים היא היכולת לקיים דיון ציבורי על הסוגיות שעל הפרק בהשתתפות חלקים גדולים של הציבור. לכך יש חשיבות מיוחדת בעת משבר – מלחמה או טרור – מצב שבו אין ספק שערוץ אחד יעיל יותר מבחינה מקצועית.

הדיווחים על מותו של שדר החדשות וולטר קרונקייט מזכירים לנו את הצורך של הדמוקרטיה בתקשורת אמינה ובשדרני חדשות ידועים ומוכרים, כאלה שאינם מתגלים בתוכניות "צחוקים" כסאטירה על הקריינים ה"אמיתיים". הרגשות שבאים לידי ביטוי בארה"ב בדברי הניחומים של הנשיא אובמה מדגימים את הכמיהה לדמויות של שדרים אמינים ומוכרים ל"כולם", ומזכירים לנו שברגעי האמת, חוסנה של דמוקרטיה פלורליסטית שואב מדיון ציבורי משותף.

פרופ' תמר ליבס היא ראש החוג לתקשורת ולעיתונאות באוניברסיטה העברית