על שולחן הכנסת מונחת כיום הצעת חוק שהגיש ליו"ר ב-22.7.96 הח"כ משה גפני, ואשר מטרתה לתקן את חוק איסור לשון הרע. מוצע לתקן את סעיף 1 בחוק, כך שיאסור פרסום השתייכות דתית או עדתית או מוצא אתני של חשוד בביצוע עבירה, כאשר אין להשתייכות זו השלכה ישירה על מעשה העבירה. ב-4.11.96 הגישה קבוצה של שישה ח"כים הצעת תיקון לתיקון, כך שהאיסור יחול על פרסום "ארץ מוצאו, או מינו או נטייתו המינית" של החשוד. ההצעה הועברה ב-13.11.96 לוועדת הכנסת להחלטה באיזו ועדה תידון. במאי 97' הוחלט אמנם להקפיא את הדיון בהצעה למשך שנה, אבל משמעותה העקרונית מצדיקה דיון.
להצעה רקע מעניין. כבר בחודש ינואר 96' דווח בעיתונות כי חברי אגודה הקרויה מנו"ף (מרכז מידע חרדי) פנו לראש הממשלה דאז, שמעון פרס, בבקשה לשקול בחיוב הצעת חוק שמטרתה הגבלת מידע ובה ייאסר להזכיר את השתייכותו הדתית או האתנית של חשוד בפלילים. אף אחד לא הסתיר, ולו גם לרגע, כי המטרה המפורשת של ההצעה היה למנוע את אזכור מוצאם החרדי של חשודים. בדברי ההסבר לראיון נטען כי ציון שיוכו הדתי או החרדי של חשוד בעבירות מהווה פגיעה בציבור רחב על לא עוול בכפו, וכן צוטטו אישי ציבור שטענו כי הבלטת השיוך הדתי היהודי הרי היא כאנטישמיות, רחמנא לצלן.
לא חלף זמן רב, ובתחילת פברואר 1996 פנה אף שר הקליטה דאז, יאיר צבן, לראש הממשלה שמעון פרס, וביקש כי גורמי המשטרה יונחו להפסיק לפרסם את ארץ מוצאם של עצורים, חשובים ועבריינים, בעיקר בגלל אזכורים רבים של עולים חדשים מחבר-המדינות בהקשרים פליליים. אם כך, לשתי ההצעות לתיקון החוק לאיסור לשון הרע מקור משותף וחשש משותף. החשש הוא שלפרסום מוצא אתני, השתייכות דתית או עדתית, ומינו (או נטייתו המינית) של חשוד, אף שמדובר באנשים פרטיים – תהיה השלכה על דימויו של ציבור שלם. במלים אחרות, ההנחה היא כי ציבור הקוראים אינו מסוגל בכוחות עצמו שלא לעשות הכללות מכפישות ובלתי מוצדקות, ולכן מן הראוי להסיר מפניו מכשול באמצעות תיקונים לחוק לשון הרע.
כמעט מכל בחינה שהיא, ההצעות לתיקון החוק פסולות, מיותרות ובעיקר מסוכנות. אף שהתיקונים המוצעים באים מכיוונים שונים, ומשקפים אינטרסים שונים ומחויבויות בעומקים רגשיים ופוליטיים שונים, הרי שהמשותף לכולם הוא הניסיון להשתמש בחוק כדי לסתום פיות, למנוע מידע מהציבור, לשלוט על ידיעתם או חוסר ידיעתם של האזרחים, ובעצם ליצור מצג שווא לגבי המציאות. כדאי להציץ, ולו אף בקצרה, במצע המצמיח הצעות חוק כאלו.
החברה הישראלית מורכבת ומפולגת לכמה תת-תרבויות המצויות, בין היתר, גם בתחרות על משאבים כמו כסף, יוקרה ומאמינים. כדי להמחיש את מורכבותו של המאבק נתעכב לרגע על מצבו של הציבור החרדי. החרדים נמצאים ב"מלחמת תרבות" עם החילונים. זהו קונפליקט מר וארוך שנים, הנוגע לשאלות מאוד בסיסיות של זהות אישית ולאומית, פירושה של ההיסטוריה והתכוונות לעתיד, וחריצת לשון ודין על תרבויות שונות. בתוך המאבק התרבותי הזה, אינטרס קיומי בסיסי של החרדים הוא מכירת עצמם כטהורים, בעלי חזון ורוויי תרבות. הם טורחים להבהיר ליהודי החילוני מן השורה שלדעתם תרבותו איננה תרבות, היא ריקה מתוכן, נבובה ומלאת חטאים. המנהיגים החרדים והמחזירים בתשובה מטעמם טורחים לצייר בפני המועמדים לחזרה בתשובה תמונת עולם בצבעי שחור ולבן: העולם החילוני שחור וריק מתוכן, והחרדי לבן ומלא משמעות.
מובן כי פרסום כל פיסת מידע המרמזת על קיומן של בעיות חולין עם בעולם החרדי, כמו אלימות, זנות, שימוש בסמים, ניאוף, עבריינות, רמאויות וכו', קוראת תיגר על האופן שבו הקהילה החרדית מציגה את עצמה. החשש שמא האוטופיה שהם מציירים איננה אלא חברה דיסטופית סגורה ומסוגרת, רוויה בסכסוכים ובתופעות אנושיות שליליות ומחפה עליהן בהתנשאות ובחוסר סובלנות, הוא איום כבד ביותר מבחינתם. ואכן העיתונות של הציבור החרדי נמנעת מלדווח על סטיות המתגלות בקרבם (והרי כמה דוגמאות מהזמן האחרון: האופן שבו מצא את מותו אחד מן האחים רייכמן, רמאות בקנה-מידה גדול שביצע קבלן חוזר בתשובה, הברחת זהב על-ידי אברכים, אונס במשפחות חרדיות, רב שנזקק לשירותיו של קוקסינל ידוע בירושלים ונסחט, ועוד). ברור אפוא שלא כבוד האדם או חשש מ"אנטישמיות" מניע את דרישת מנו"ף לשנות את חוק לשון הרע, אלא מניע פוליטי מובהק, שמטרתו להסתיר מידע לא נעים על קהילתם.
מניעי תביעתו של השר לשעבר צבן דומים. אמנם הסכסוך התרבותי עם העלייה מחבר-המדינות שונה, אולם גם היא כקודמותיה נתקלת בקשיים ובתחרות. גם היא מעוניינת להציג את עצמה בצורה החיובית ביותר האפשרית, ולעתים אף יותר מכך: יש בתוכה גילויים של התנשאות תרבותית, הסתגרות והגדרת התרבות המקומית כפרימיטיבית. ואולם, בצד ייחודה התרבותי של עלייה זו אי-אפשר להתעלם ממעורבותם של עולים מחבר-המדינות בתופעות של פשיעה, אלימות, גסות רוח, פשע מאורגן וזנות. הרצון לחסום מידע שלילי על עלייה זו ייצור, שוב, מצג שווא ויטעה את הציבור.
גם כאשר מדובר בפרסום פרטים על חשודים בלבד, וגם כאשר ידוע שרק בחלק מהמקרים מתורגם החשד להעמדה לדין ולהרשעה, יש חשיבות רבה לזיהוים של הנוגעים בדבר. חשוב לדעת, למשל, מי הם המפגינים למען סגירת כביש בשבת, כשם שיש ערך רב לידע מי הן הנשים העובדות במתן שירותי ליווי.
ההצעה לתיקון החוק גם אוסרת לדווח על מינו של החשוד. כיצד אפוא ידווחו על חשד לאונס? מי בדיוק אנס/ה את מי? ואם בן/בת זוג היכה/היכתה את בן/בת הזוג, מי בדיוק הכה/הכתה את מי? ואולם מדוע לנצור במין? מה עם גיל? לפי אותו היגיון, מן הראוי לאסור גם את פרסום גילם של החשודים, שכן יכול גיל שמתפרסם להכפיש קבוצת גיל שלמה. היזכרו, למשל, בתופעת "רולטת הכביש". מיעוט קטן ביותר של בני-נוער היה מעורב בעניין, ולמיטב זכרוני איש לא הורשע. האם נאסור פרסום גיל החשודים המעורבים ב"רולטת הכביש", פן תופש חלילה אוכלוסייה שלמה? מצד שני, אם תישלל האפשרות לפרסם את גיל המעורבים, האם לא נוטעה לחשוב – וזו דוגמה דמיונית בהחלט – כי אוכלוסיית הקשישים היא המעורבת במשחק זה? או, למשל, השימוש בסמים. זו אחת התופעות הבודדות התואמת ביותר גיל ומין (דרך-כלל צעירים זכרים). האם נימנע מלפרסם מידע שכזה? ודוגמה אחרת: אם נתפסו אברכים החשודים בהברחת זהב בשדה-התעופה בן-גוריון, האם יתפרסם ש"נתפסו חשודים בהברחת זהב"?
יתר מכך, גם תרבויות וגם תת-תרבויות הן מהויות מורכבות ובעלות פנים רבות. התרבות הגרמנית, למשל, היא תרבות מפוארת שהיוותה כר גידול לאחדים מגדולי הוגי הדעות, האמנים והמוזיקאים הידועים לנו. ואולם, היא היתה גם כר הגידול של הנאצים. זו תרבות המשלבת, בצורה קיצונית, אלמנטים שונים ומנוגדים. כך יש תרבויות המאופיינות בשיעורי עבריינות ואלימות פנימיים גבוהים למדי (כמו ארה"ב) וכאלו שפטורות מכך (כמו יפן או איסלנד).
יש, כמובן, כמה דברים שניתן לומר על סובלנות ואיכויותיהן של תרבויות לא רק לפי כמות הסטייה והעבריינות שבהן, אלא גם על-פי יכולתן לעבד ולספוג סטיות. במלים אחרות, לפי יכולתן להתמודד עם המורכבות הפנימית שבהן.
הרצון לסתום פיות בנושאי סטייה ועבריינות פלילית יסתום את הגולל על האפשרות לומר משהו בעל משמעות על הקשר בין תרבות לעבריינות. הכרוניקה הפלילית, אם תדווח ללא כל קשר למאפיינים דמוגרפיים כמו גיל, מין, קבוצה אתנית ודת, עלולה להביא כמעט לאפס את היכולת שלנו להבין את תהליכי העבריינות בחברות שונות. הדבר פסול לא רק מהבחינה המדעית, אלא גם מהבחינה המוסרית. יש חשיבות רבה לידע בתחומים כמו מי חשוד באונס מי, מאיזו קבוצת גיל ועוד. אני מתעניין, למשל, לדעת מה שיעור עברייני הצווארון הלבן בקרב החרדים מול מגזרי אוכלוסייה אחרים; אילו סוגי אלימות קיימים בקרב אוכלוסייה זו ומדוע; שכיחותן של מחלות נפש; האם יש אפיונים מיוחדים של עבריינות בקרב חרדים ואם כן מדוע; מהם מנגנוני הפיקוח החברתי המופעלים שם. העיתונות היא אחד המקורות החשובים למידע מסוג זה, והכוונה לסתום את פיה באמצעות החוק היא צעד פסול מכל בחינה שהיא.
דמוקרטיה בנויה, בין היתר, על מידע חופשי – מידע על גילם, מינם, רקעם העדתי, ההשכלתי והדתי של המעורבים בפרשיות שליליות (כמו גם חיוביות). המידע רלבנטי וחשוב אם ברצוננו להגיע למסקנות אמת לגבי תהליכים חברתיים שונים. כמו כן, כמה עבודות חשובות בסוציולוגיה ובקרימינולוגיה הצביעו על כך שמנגנון של פיקוח חברתי העובד באמצעות ביוש (Shaming) יכול להיות כלי רב-עוצמה בהקטנת התנהגויות עברייניות. כדי שמנגנון זה יעבוד, ובייחוד כלפי אוכלוסייה שטרם הורשעה, מן הראוי לפרסם מידע רלבנטי עליה.
הבה ניקח דוגמאות הקרובות אלי. פרשיות כמו החשד כי פרופ' עדי צמח היכה את אשתו, למשל. פרופ' צמח לא הורשע, ולפי הצעת החוק, אי-אפשר היה לפרסם ידיעה זו כלל. יחד עם זאת, סבורני כי אדם הנושא בתואר "פרופסור", ואשר הופיע תדירות בתקשורת כפרשן ומבקר מוסרי, מן הראוי שיופיע בנקיון כפיים אמיתי בנושא המוסרי ולא בהבניה לא-אמיתית. או למשל התבטאותו של פרופ' משה צימרמן כלפי ילדי חברון, או המקרה של פרופסור מכובד אחר שנחשד בגניבת עבודות מדעיות של עמיתו ופרסומן. אנשים המופיעים בשם "המדע" וה"אמת" אינם יכולים לעשות כן כאשר אמינותם האישית והמקצועית מוטלת בספק. האם נאסור פרסום הרקע (במקרה זה המקצועי) של אנשים אלה במקרים כאלו?
אל לנו לתת אפוא את ידינו לחוקים שמטרתם למנוע מידע לגיטימי מהציבור ובכך להטעותו. תופעות שליליות ותופעות חיוביות הן חלקים שונים של תרבויות, ויש לראותן בצורה כוללת. המציאות שבה אנו חיים היא מורכבת ועלינו להתמודד עם מורכבותה האמיתית, ולא על-ידי יצירת חוקים ותבניות אשר יפשטו, כביכול, את מורכבותה של המציאות במחיר של הונאת הציבור. נשאיר את העיתונות במקומה, ללא הכתבה מה לעשות ואיך לדווח. אל לנו להשלים עם תרגיל פוליטי כוחני של סתימת פיות ויצירת הונאה.
נחמן בן-יהודה הוא פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים
גיליון 10, אוגוסט 1997