החברה החרדית

מהומות שפרצו בכמה ממוקדי החיים של החברה החרדית בישראל מעפילות הבוקר לרוב הכותרות הראשיות של עיתוני ישראל וזוכות לכיסוי נרחב בכולם. הרקע הגלוי להפגנות הוא החלטת בג"ץ למנוע תקציבים מכמה ישיבות חרדיות בגין תלמידיהן שנקראו לשירות צבאי ולא התייצבו, עבודתה של ועדת הח"כים שנועדה למצוא חלופה ל"חוק טל" ומעצריהם של חרדים שבחרו להימנע מגיוס.

הרקע הזה, ככל שהוא רלבנטי לפריצת המהומות העכשוויות, קשור בטבורו לסתירה הבלתי נמנעת בין חוקי מדינת ישראל לתפיסת עולם שהוראותיה אינן עולות תמיד בקנה אחד עם חוקיה של מדינה דמוקרטית. היומונים החילוניים המרכזיים, שבעצמם נבדלים זה מזה ביחסם לחוק ולאלה המפירים אותו, מיישרים בדרך כלל קו כשהדבר נוגע לגילויים של אי-ציות מטעמם של קנאים חרדים – קבוצה הנתפסת לעתים קרובות כפוגענית ביחס לאינטרס הציבורי הרחב, ושרבים מאורחותיה אינם מובנים לציבור הרחב.

ב"ידיעות אחרונות", עיתון הנוהג להקל ראש עם עבירות שחיתות ולהוקיע סרבנים משמאל, היחס לאחר החרדי הוא מתסיס ומשטיח, כנהוג בצהובונים. "החרדים: לא נתגייס", מודיעה הכותרת הראשית על שער העיתון. השימוש המכליל בה"א הידיעה הופך אירועי מחאה שבהם השתתפו כמה אלפי בני-אדם, שרק כמה עשרות מהם נעצרו, לכאלה המיוחסים לציבור של מאות אלפי בני-אדם.

בתוככי קונטרס החדשות מובאות תמונות של חרדים אלימים מאשדוד, ירושלים ובני-ברק, מעל כותרת הידיעה, המרפררת להפגנות מטעם קבוצות שנואות אחרות: "יום הזעם החרדי". "לקראת ההצבעה בשבוע הבא על חוק הגיוס החדש, שצפוי לכלול יעדי גיוס לבני הישיבות, ירו אתמול אלפי חרדים את יריית הפתיחה במאבקם נגד 'גזירת הגיוס' והובילו 'יום זעם' בצמתים מרכזיים ובכניסות לחמש ערים. המסר היה ברור: זוהי תחילתה של מלחמת קודש אזרחית", כותבים יובל קרני, עקיבא נוביק, גד ליאור וירון דורון בפתיח דיווחם.

הנימה הדרמטית של הפתיח זוכה לעיגון בציטוטים מפיהם של כמה מרואיינים, ובהם ישעיהו ויין, המוצג כאחד מעורכי העיתון החרדי "הפלס", שמודיע לכתבי "ידיעות אחרונות" כי "האנרכיה הזאת תלך ותחריף". רב בשם דוד זיכרמן מצוטט כאומר "נצא למלחמה. כל מדינת ישראל תבער כמו מדורה", קובע כי המהלכים לגיוס חרדים משולים ל"שואה רוחנית" ומאיים ב"מרד מסים והפסקת תשלומי משכנתאות".

יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של העיתון, חתום על טור דעה נלווה תחת הכותרת "תנו לצה"ל לבחור את מי לגייס", המייצג כדרכו את העמדה הנוחה ביותר עבור מנגנוני הצבא (במסגרת זאת חוזר יהושוע שוב על אמירה לא נכונה שהפריך במו פיו, ולפיה לאחרונה חל קיצוץ בתקציב הביטחון). הודעתו של שר האוצר יאיר לפיד, מחביבי העיתון, ולפיה ימהר ליישם את הוראת בג"ץ בנוגע לתקציבי הישיבות, מוצנעת בסוף הידיעה החדשותית, הארוכה במושגי "ידיעות אחרונות".

ב"הארץ", הדוגל בשלטון החוק בענייני שחיתות, אך בהתאם לנטייתו הפוליטית השמאלית מעניק בימה לקולות התומכים בסרבנות אידיאולוגית מצד שמאל, מקבלים הקוראים סיקור אינפורמטיבי, המתרכז בתהליכים ובמנגנונים העומדים מאחורי העיסוק הממשלתי בגיוס חרדים, כמו גם במחלוקות פנימיות שהתגלעו על רקע זה בחברה החרדית. "אלפים הפגינו נגד חוק גיוס תלמידי הישיבות", מודיעה הכותרת החדשותית הראשית על השער, המפנה את הקוראים לעמוד פנימי שבו, לצד הדיווח החדשותי, נדפס טור פרשנות מאת יאיר אטינגר.

"כינונו של חוק גיוס חדש, בתהליך שאמור להתחיל בשבוע הבא בכנסת, הוא רגע סוער ביחסי החרדים עם המדינה ולא פחות מכך ביחסי החרדים עם עצמם", כותב אטינגר. "השבוע החולף אותת על הסלמה במאבק ההנהגה המתנהל זה תקופה ארוכה בין מנהיג הזרם המרכזי הליטאי, הרב אהרן-לייב שטיינמן, ובין מנהיג הפלג הליטאי הקנאי, הרב שמואל אוירבך. במאבק הזה הוסרו כבר הכפפות, וכל מה שמתרחש בזירה הליטאית כרוך בו. ההפגנות אתמול ברחבי הארץ, שאליהן יצאו כמה אלפי בחורים ואברכים נאמני אוירבך, כוונו כמובן נגד הגיוס ונגד בג"ץ, אבל לא פחות מכך הן כוונו נגד שטיינמן".

מנסחי הכותרת הראשית של "מעריב", היחיד מבין העיתונים שלו מו"ל חובש כיפה וכתב חרדים שהוא גם חרדי בעצמו, מבקשים שלא להכתים ציבור שלם ומבהירים כי מאחורי ההפגנות עומד "פלג חרדי" המזוהה עם הרב אוירבך, "המייצג קו נוקשה".

בעיתון זה נדפס גם טקסט מסוגת "שאלות ותשובות", בדרך-כלל פורמט מערכתי, שעליו חתום יועץ תקשורת ופובליציסט המתמחה במגזר החרדי. משלח ידו של הכותב, רועי לחמנוביץ, מוזכר בתחתית הדף, אך לקוראים לא מוסבר אם הוא מייצג או לא מייצג כיום גורמים כלשהם הלוקחים חלק בפולמוס הציבורי או במאבקים שמאחוריו.

"החוק לשוויון בנטל שמתגבש כעת הוא הנוח ביותר לחרדים", כותב שלום ירושלמי בטורו השבועי ב"מוספשבת", שבו הוא מדגיש כי אירועי הימים האחרונים הם חלק מ"קרבות פנים-חרדיים". "אין אוכלוסייה שהיתה זוכה ליחס סימפטי כזה. הצעיר החרדי יכול לדחות את הגיוס שלו עד גיל 24, אם המדינה תעמוד במכסות הגיוס הצנועות שלקחה על עצמה לשנים הבאות. הצעיר החרדי יוכל לבחור לעצמו מסלול גיוס צבאי, או שירות אזרחי, או פטור שיידחה מדי שנה".

ב"ישראל היום", העיתון עם ההטיה הפוליטית המובהקת והשקופה ביותר, מעניקים גם כן סיקור נרחב להפגנות. בניגוד לסיקור ב"ידיעות אחרונות", שבו הוצנע חלקו של השר לפיד באירועים העומדים ברקע המהומות, ב"ישראל היום" דווקא מודגשת ההוראה שנתן אתמול שר האוצר. החלטתו של לפיד זוכה למקום בכותרת המשנה שעל השער ("לפיד הורה לעצור את הכספים לכל הישיבות"), ובכפולה הפותחת של היומון החינמי הנפוץ מוקדשת לה ידיעה עצמאית.

כמו ב"הארץ" וב"מעריב", גם ב"ישראל היום" נמצא מקום לטור פרשנות הממסגר את ההפגנות בהקשרן המורכב. תחת הכותרת "הכל הצגה" כותב יהודה שלזינגר כי המניע לפריצתן של ההפגנות אינו בהכרח התהליך להחלת חובת הגיוס על חרדים, אלא מאבק פנימי בחברה החרדית. "ההפגנות אתמול כלל לא יועדו לחילונים או למחוקקי חוק הגיוס. מדובר במאבק פנים-חרדי ארוך", כותב שלזינגר.

דן מרגלית, בטור פרשנות נוסף, סבור אחרת, ומייחס את ההפגנות להחלטת בג"ץ ול"הוראתו העניינית של שר האוצר יאיר לפיד למנוע העברתם של כספי ציבור אל המשתמטים". גם מתי טוכפלד, בטורו השבועי הזוכה להפניה המרכזית בשער "ישראל השבוע", המוסף הפוליטי השבועי, מספק לקוראים ניתוח דומה, ומדגיש גם הוא את חלקו של לפיד.

כמו בשאר העיתונים, גם בדיווח המתפרסם הבוקר ב"ישראל היום" לא מאזכרים את תפקידה של אחת הדמויות המרכזיות הקשורות לתהליך החקיקה בעניין גיוס החרדים.

נתניהו

"איפה ביבי?", שואלת סיון רהב-מאיר ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", בטור המוקדש בחלקו לאסטרטגיה התקשורתית של ראש ממשלת ישראל. "השבוע רגשה הקואליציה שלו סביב חוק הגיוס. בנט מכאן, לפיד משם, אבל איפה נתניהו? מה עמדתו בשאלת הסנקציות הכלכליות או הפליליות?", כותבת רהב-מאיר, ומזכירה שורה של סוגיות ופרשות עכשוויות שבהן, כך נראה, נמנע ראש הממשלה מלהצהיר על עמדותיו בפני הציבור: "פרשת המורה אדם ורטה ושאלת חופש הביטוי במערכת החינוך. אחינועם ניני נגד אריאל זילבר וסוגיית המעורבות הפוליטית של אמנים. שינויים נרחבים בחוקי הפונדקאות, הזוגיות והאימוץ. חוק המשילות. המירוץ לנשיאות. החקירה שמטלטלת את צמרת המשטרה. גל אלימות בבתי-הספר. שביתת המסתננים. משבר במערכת הבריאות".

"למה בנט הוא האויב ולא ביבי? זו הרי הממשלה שלו", אומר לה אדם המזוהה כ"ח"כ בכיר בבית-היהודי". "כלום לא נדבק בו, לטוב ולרע", קובל האיש. "פרס אמר לנתניהו בדאבוס שכמוהו כמשתתף בצליחת הכנרת: הוא שחה רחוק מכדי לחזור לאחור. לא נותר לו אלא לשחות קדימה", כותב באותו מוסף נחום ברנע, בהקשרה של סוגיה עכשווית שבה דווקא מרבה ראש הממשלה להתבטא. "פרס לא הביא בחשבון שנתניהו הוא שחיין מסוג מיוחד. מה שחשוב לו הוא לצאת מהמים יבש".

ענת קם

ב"המוסף לשבת" מתפרסם הבוקר גם ראיון שהעניקה ענת קם לעינת פישביין, לרגל שחרורה ממאסר, ובו מצהירה העיתונאית לשעבר כי היא "מתחרטת על הכל".

"אדוארד סנודן, שהדליף מידע סודי מה-NSA, יכול להיות רדוף עד סוף חייו כי הוא שינה את העולם", אומרת קם למראיינת. "צ'לסי מנינג, שהעבירה מסמכים ל'ויקיליקס', תשב עכשיו 35 שנה, וסנודן יהיה תקוע בכלא של הזהות שלו עד שהאמריקאים יניחו לו – אבל הם שינו את העולם. זה היה שווה להם באיזה אופן. במקרה שלי זו גם היתה דרך לא טובה לשנות את העולם, וגם היה נורא לא מוצלח. חוץ מגורמים מסוימים בשמאל שאימצו אותי כזו שחשפה פשעי מלחמה בשטחים, ברגע שהיועמ"ש קבע שלא היו הפרות בג"ץ (בכתבה שפירסם אורי בלאו וחשפה את קם; ע"פ), אין על מה לדבר".

כשהיא נשאלת מה היתה עושה אחרת, עונה קם: "הכל. [...] נתחיל בזה שלא הייתי מוציאה [מסמכים], אבל אם כבר הוצאתי – שומרת אחרת מאיך ששמרתי ולא מוסרת לאיש, ואם הייתי מחליטה למסור לעיתונאי – זה לא היה לאורי בלאו. והייתי דואגת ליותר בטחונות, ומתייעצת עם עורך-דין לפני חקירה בשב"כ". לחיילים השוקלים השפעה על סדר היום הציבורי באמצעות הדלפת מידע צבאי ממליצה קם לוותר על הרעיון ולמצוא דרך להשתחרר מהצבא טרם זמנם.

"במדינה מתוקנת לא צריך להעמיד עיתונאי לדין על זה שעשה את עבודתו", אומרת קם על בלאו, שאותו ואת "הארץ" היא תובעת כעת בגין הנזקים שנגרמו לה בשל חשיפתה. "אם אני מנתקת את הסיפור שלי, ברור שלא נוח לי עם זה כאזרחית [...] ברמה המערכתית יש פה בעיה מאוד גדולה בלרדוף עיתונאי על דעות פוליטיות ומעשים עיתונאיים שנובעים מהן. אבל אני כן הייתי רוצה שישללו לו את רשיון העיתונאי, אם היה דבר כזה. המקצוע היה צריך להקיא אותו מתוכו, לא המערכת המשפטית.

"החלק של 'הארץ' באיך שהפרשה התגלגלה ובהתנערות שלהם ממני מכעיס. אני ישבתי בבית-סוהר. חסכונות החיים של המשפחה שלי נשרפו במשפט הזה. 'הארץ' אף פעם לא יצרו קשר ולא עזרו. הציעו איזה סכום כסף מעליב כדי לסגור את התביעה, בלי הודאה באחריות".

את גרסתו המקוונת של הראיון ניתן לקרוא באתר "המקום הכי חם בגיהנום", לצד הראיון שהעניקה קם לפישביין ול"ידיעות אחרונות" לפני שלוש שנים, לאחר הרשעתה.

תעמולה

כתב "ידיעות אחרונות" בלונדון, יניב חלילי, חתום היום על טור המייעץ למדינת ישראל כיצד למתג את עצמה באופן שיצמצם את השפעת תנועת החרם נגדה. הכתב, המציין כי עבודת התיזה שלו מוקדשת ל"מיתוג מדינות הנתונות במשבר פוליטי" ולמקרה של ישראל ותל-אביב בפרט, מציע לממשלה להקים ועדת מומחים שתגבש דרכים לשינוי התדמית השלילית שדבקה במדינה.

חלילי מספק כמה דרכים כאלה, המתאימות לשיטתו למקרה הישראלי: "הרחבת המותג מעבר לקונפליקט"; "ריכוך התדמית באמצעות דוברים לא שגרתיים ולא צפויים"; "רתימת ישראלים בעלי שם בינלאומי לטובת דברור ושימוש בערוצים עוקפי תקשורת ממוסדת"; "שימוש במדיה חברתית באמצעות כלים ייחודיים, שרק ישראל ההייטקיסטית יכולה לפתח", ועוד (הצעה לשינוי המדיניות המזכה את ישראל בביקורת בינלאומית נעדרת מהרשימה).

"ויש עוד כלל אחד, אולי החשוב ביותר", כותב העיתונאי בפסקת הסיכום, המוקדשת לקביעה שלפיה המאמצים שעליהם הוא ממליץ צריכים לחרוג מתחום ההסברה ולגלוש אל תחום התעמולה, באופן שבו יוסתר מהציבור בארץ ובעולם כי המהלך לשינוי התודעה הוא למעשה פרויקט ממשלתי.

"למרות הפיתוי לגזור קופון, אסור לממשלת ישראל להשאיר טביעות אצבע לאורך הדרך", מדגיש חלילי. "הרצון להכריז בקול על תוכניות הפעולה והמיתוג המחודש עלול להביא עלינו זעם גדול עוד יותר ולהפוך לטעות גדולה. גם ככה מעמדנו בעולם כבר ידע ימים טובים יותר, יש שינויים שכדאי לעשות מתחת לפני השטח".

ישראל היפה

"יקבי הבוטיק, מוזיאון ליהדות הונגריה בצפת, מסעדות הדגים ביפו ו'שביל ישו' שמתחיל בנצרת. ביקשנו מכמה שגרירים המכהנים בישראל לספר לנו מהם אתרי התיירות האהובים עליהם בארץ. כדאי להקשיב להם", מודיעה כותרת המשנה לכתבת צבע מאת אילן גטניו, הפורש על פני כפולת עמודים שורה של המלצות תיירותיות מפי כמה דוברים מפתיעים. דבריהם של שגרירי הונגריה, סלובקיה, יוון, קרואטיה, אלבניה והפיליפינים נדפסים תחת הכותרת "השגרירים הכי טובים שלנו" בעיתון הישראלי הלא-ממשלתי "ישראל היום".

חופש הביטוי

"עכשיו, ברשותכם, נעבור לפאנק (פ"א דגושה) ולסירוס אנשי שב"כ", כותב אראל סג"ל בטורו במוסף "סופשבוע" של "מעריב", המוקדש השבוע ללהקה בשם מרמרה-סטרייסנד ולגבולות חופש הביטוי. "אני מודע לכך שרוב קוראי אינם בקיאים בסצינה, ובצדק. למען האמת, עם כל אהבתי למוזיקה, יש גבול. פאנק כזה נשמע כמו נגרייה שיצאה משליטה, והזמרים נשמעים כמי שמנסים לקיים יחסי מין שלא כדרך הטבע עם המסור".

סג"ל מצטט משיר על הרג אנשי מוסד ושב"כ ("אני שונא אנשי מוסד, צריך לצוד אותם אחד-אחד"), מזכיר קריאת שמד כלפי ה"ציביליזציה היהודית" שמסר אנרכיסט אחר במסגרת כתבה מאת הח"מ (אם כי שוגה בציון מראה המקום), ומסביר כי הצהרות מסוגים אלה דורשות טיפול מידי רשויות החוק.

"אני מניח די בוודאות ששיר דומה מצדה הימני-רדיקלי של המפה הפוליטית לא היה עובר בשתיקה", הוא כותב, אם כי שוכח לציין כי הצהרות ושירים בעלי מסר דומה מצד מוזיקאים ימנים, הנסמכים לעתים על מקורות יהודיים, לא טופלו ביד קשה מצד גופי האכיפה.

נחום ברנע, שכמו סג"ל נדרש לענייני חופש הביטוי בעקבות הפולמוס הציבורי סביב הענקת פרס אקו"ם למוזיקאי אריאל זילבר, מבקש לשרטט את הקו שבו לדעתו דעה מפסיקה להיות דעה והופכת למשהו אחר. "ההצהרות היוצאות מפעם לפעם מפיו של אריאל זילבר אינן דעות. הן זבל", הוא כותב. "האם הכחשת השואה נופלת לקטיגוריה של חופש דעות? אני לא חושב. האם אמירות גזעניות בגנות שחורים, צהובים, חומים, יהודים, ערבים, הומואים, הן בגדר חופש דעות? לא ממש".

אף שברנע מקפיד להסתייג מהאמירות המיוחסות לזילבר, הוא אינו קורא לסתום את פיו, ואף מוצא מקום למתוח ביקורת על החלטת אקו"ם להעניק לו פרס בגין "תרומה" למוזיקה הישראלית במקום פרס על "מפעל חיים". במקום זאת קורא ברנע לחברה הישראלית להעניש את זילבר באמצעות התעלמות ממנו (המונח "חרם" אינו מוזכר).

נקודת העיוורון של קלמן ליבסקינד

"הוויכוח שהתנהל השבוע התבסס על שלוש נקודות מוצא: אריאל זילבר הוא קיצוני, אריאל זילבר הוא גזען, אריאל זילבר הוא קיצוני וגזען יותר מאחרים", כותב קלמן ליבסקינד בטורו השבועי ב"מוספשבת" של "מעריב", המוקדש לזילבר ולאישים דוגמת שולמית אלוני, דויד גרוסמן, זאב שטרנהל ויגאל תומרקין, שהשמיעו אמירות חריפות בגנות מתנחלים וגילויים קיצוניים של אדיקות יהודית (ובמקרה אחד גם הזדהות עם הרקע לביצוע מעשי טרור מצד פלסטינים).

על-פי ליבסקינד, הוקעתו של זילבר ואי-הוקעתם של האישים שבחר לצטט נובעת מתופעה שעליה הוא מתריע זה שנים וקשורה לאוריינטציה הפוליטית של אלה הקובעים את גבולות השיח הציבורי.

"השיח הזה מתנהל במועדון הדעות ותפיסות העולם של כלי התקשורת, ועם הסלקטורים בכניסה למועדון הזה נמנים רק אנשים שבאים ממקום פוליטי-תרבותי-ערכי מסוים מאוד", כותב התחקירן והפובליציסט, הזוכה זה שנים לבימה קבועה בעיתון יומי המונהג (בשנה האחרונה) על-ידי מו"ל ימני המצהיר כי זכותו למנוע את העסקתו של עיתונאי ה"עובר את הגבול של הלגיטימיות הישראלית", גם אם עמדותיו הלא רצויות אינן משתקפות בעבודתו העיתונאית.

ליבסקינד מדגיש כי הוא אינו קורא להחרים את אנשי השמאל שהזכיר, כפי שהוא אינו קורא להחרים את זילבר. עמדתו העקרונית במקרה של העיתונאי שעבר את הגבול בשעות הפנאי שלו שונה במהותה.

אקטואליה

על שער מהדורת סוף-השבוע של "גלריה", מוסף "הארץ" לענייני תרבות, שוב מופיעה תמונתה של דוגמנית שעשתה הסבה מקצועית. "היא עברה מהדוגמנות לאקטואליה ולא מרגישה צורך להתנצל. גלית גוטמן מציגה את אחד המהפכים המרשימים שנראו לאחרונה על המסך", נכתב בכותרת המשנה לראיון עם הדוגמגישה.

"אם לא הייתי דוגמנית, כנראה הייתי מגיעה לאקטואליה מוקדם יותר", אומרת גוטמן בראיון, ומוסיפה כי היא מתעניינת בנושאי רווחה, כלכלה וביטחון, אם כי מותירה את העיסוק בנושא האחרון לבן-זוגה להגשה, שהוא פרשן צבאי.

"גוטמן נמצאת כרגע בשלב הגולם, בין הזחל לפרפר. אף אחד כבר לא יעז לטעון שהיא רק דוגמנית, אבל היא עדיין לא מרגישה שהוכיחה את עצמה כאשת אקטואליה", כותבת המראיינת, שני ליטמן, בתוככי הטקסט, שהוא חלק ממהלך מיתוגי שנועד להוציא את המרואיינת מהגולם שבו היא נתונה.

ענייני תקשורת

משאבי אנוש. כמו בכל גיליון בשלושת השבועות האחרונים, בבוקסת הקרדיטים של "מעריב" מופיע גם הבוקר שמו החדש-ישן של יואב גולן, המוגדר בה כסגן עורך העיתון לצד אלעד טנא.

אפליה. "בניגוד לרושם שיוצר הקמפיין 'אפליה היא עבירה על החוק!' של משרד המשפטים – הרבה ממקרי האפליה המוצגים בו אינם עבירה על החוק!", מודיעה כותרת המשנה לידיעה מאת רויטל חובל המתפרסמת במדור "אזעקת אמת" ב"מוסף הארץ". תוכנה של הידיעה מורכב יותר: חלק ממעשי האפליה אינם בגדר עבירה פלילית, כי אם "עוולה נזיקית", שבתנאים מסוימים עשויה להניב לאדם פיצויים אם יחליט להגיש תביעה אזרחית נגד מחוללי האפליה.

השידור הציבורי. ב"דה-מרקר" מסכם נתי טוקר כמה מתחלואיו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל, בכתבה הממוסגרת כחומר רקע לדיוניה של ועדה נוספת שהופקדה על הבראתו.

ערוץ 10. בגליון אמש של "גלובס" כתב לי-אור אברבך על המגעים למכירת כמה ממניות ערוץ 10 הגרעוני לאלכסנדר לוין, ראש חברת אחזקות הקשורה בין היתר לערוץ הרוסי NTV ולערוץ 9 הישראלי, המיועד לצופים דוברי רוסית. על-פי הדיווח, לוין עשוי לקבל את מניות ערוץ 10 ללא תמורה, כפוף להתחייבותו להזרים כספים לכלי התקשורת ולשאת בחלק מחובותיו.

ברווז. "המצאתי את הרומן בין ליז וביל", קוראת כותרת במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות", ציטוט של השחקן טום סיזמור, שעל סמך דברים שאמר פירסמו בימים האחרונים כלי תקשורת בארץ ובעולם שמועה על מערכת יחסים ממושכת בין נשיא ארצות-הברית לשעבר ביל קלינטון לשחקנית והדוגמנית אליזבת הארלי.

"אני לא מכחיש שאמרתי את זה, אני פשוט לא זוכר שאמרתי את זה", מצטטת הכתבת ציפי שמילוביץ' דברים שאמר סיזמור ל"הפינגטון פוסט". "הקלטת הזו הוקלטה בימים שבהם הייתי מכור לסמים, אני נקי מ-2009 ואני מצטער", אומר עוד האיש. הבעת חרטה מסוג זה אינה מתפרסמת היום בעיתונים שהעניקו במה לשמועה, ובכללם "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב".

פיקסציה. "מטרה נוספת שלנו כעם ומדינה היא שחרור יונתן פולארד, שנמצא בכלא כבר 30 שנים!", מודיעה לילדיהם של קוראי "מעריב" כותבת בשם נטלי, החתומה על מאמר המערכת של השבועון "מעריב לילדים", שעורכיו מנסים להדביק את הקוראים הצעירים בפיקסציה שיש להם כלפי המרגל האסור.

דיבה וחנופה. ב"סופשבוע" כותב גיא מרוז על תביעות דיבה ואיומים בתביעות דיבה, בעקבות מקרה שאירע לאחרונה לו ולרעייתו ושותפתו להגשה, אורלי וילנאי, בגין דעות שהשמיעו על פרשת המין שבה נקשר שמו של הזמר אייל גולן. "דיבה – שלא כמו ריבה – היא עניין לא מתוק ולא מרגיע את הבטן ההומייה", כותב מרוז. "אבל צריך גם להיות אמיץ, לדייק בפרטים ולהשמיע את האמת שלך. אחרת, מדיבה לדיבה נהפוך לאנשים ללא חוט שדרה וללא מצפון, ובעיקר ללא דרך".

בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" נמצא מקום לידיעת חנופה כלפי גולן וכלפי השתתפותו מעוררת המחלוקת ב"פסטיבל להעצמה נשית" שנערך באילת, השתתפות שזיכתה אותו בביקורת שהולידה איומים בתביעות מצדו.

העיתונאית מרב בטיטו, פמיניסטית מזרחית על-פי הגדרתה העצמית ומי שהביעה כמה וכמה פעמים אמונה בחפותו של אדם אחר שהתנהגותו המינית הבעייתית לא חצתה את הסף הפלילי, משבחת את עיר הקיט הדרומית על כך ש"אינה מוכנה לקחת חלק בשיח ההולך ומתלבה בפנים הארץ", ומסבירה: "כאן, בגדה הדרומית של המדינה – לא מעוניינים לקחת חלק בפולמוסנות המיותרת סביב מעשיו של הזמר הלאומי בחדר המיטות הפרטי שלו".

ברפורטז'ה הקצרה שעליה חתומה בטיטו נמצא מקום גם לתצלום אמו של גולן, לציטוטים מפי נשים המביעות הזדהות עם הזמר ועם מעשיו ומפנות את האשמה לצעירות שעימן קיים יחסי מין ("תמיד יהיו נערות שירצו להיות קרובות אליו בכל מחיר"), וגם לגילוי שלפיו האיש פתח את ההופעה בפני עדת הנשים במלים "באתי לעשות לכן כיף". הנשים, כותבת בטיטו, השיבו לו בשירת "אתה תותח".