ד"ר ענת פלג, כיום מנהלת המרכז לתקשורת ומשפט באוניברסיטת בר-אילן ומרצה במסלול האקדמי של המכללה למינהל, החלה את דרכה המקצועית כעיתונאית. בצבא שירתה בגלי-צה"ל, בהמשך שימשה עורכת תוכניות בקול-ישראל, ובשנת 1993 מונתה לכתבת לענייני משפט של רשת ב'. לפני שנתיים פרשה מתפקיד זה כדי להתמסר לאקדמיה. לאחרונה פירסמה את ספרה "דלתיים פתוחות", שעסק בהשפעת התקשורת על המשפט בישראל.
עד כמה יחסי התקשורת ומערכת המשפט במקרה של אהוד אולמרט תואמים את המקרים שניתחת בספרך?
"גם במשפט אולמרט יכולנו לראות כיצד באופן עקבי, ובהתאם לממצאי מחקר מוקדם שעשיתי, יש הבדלים בין העיתונים. מלכתחילה עיתון 'ידיעות אחרונות' ממש אחז בשולי גלימתו של אולמרט ונתן לו קו מאוד מגונן. מול ההמלצות של המשטרה להעמידו לדין כבר היה שם מי שידע לצטט גורם בפרקליטות שאמר שאין מספיק ראיות.
"בעיתון 'ישראל היום' לעומת זאת, כשכמה מהפרטים היו עדיין תחת איסור פרסום, כתב דן מרגלית שאולמרט צריך ללכת הביתה. כשהמשטרה העבירה את ההמלצות להעמיד את אולמרט לדין, הדגישו ב'הארץ' שמבחינה משפטית אין הבדל בין חשוד לבין חשוד שמומלץ להעמידו לדין, ובכל זאת כתב עליו אחד הפרשנים שהוא הפך 'מאודי חשודי לאודי שיחודי'. כלומר, היה ממש תהליך של הוקעה. ההבדלים האלה נשמרו לאורך כל המשפט, כשבעיתון 'הארץ' נהנו מהדלפות טובות ממערכת החוק, לעומת עיתון 'ידיעות אחרונות', שנתן לו כל הזמן הגנה.
"זהו המשך לקו שמתחיל כבר בשנות ה-70 בעיתונות הישראלית, שלפיו יש קשרים חמים בין 'ידיעות אחרונות' לבין נאשמים ובין 'הארץ' לבין מערכת החוק".
ניתן להשוות בין יחסי התקשורת ובית-המשפט במקרה של אולמרט לבין המשפטים של משה קצב וחיים רמון?
"בניגוד למשפטי קצב ורמון, במקרה של אולמרט התקשורת היתה שחקן נוכח, אבל בית-המשפט לא נתן לה להיות שחקן משתתף. למרות הסיקור הדעתני והמלא באג'נדה, לא עלו במקרה זה טענות של הגנה מן הצדק בגלל עודף ביקורת או משפט מוקדם. היתה פעילות תקשורתית תוך ניסיון לא להותיר טביעות אצבע. לדעתי זו הפקת לקחים ממשפטי רמון וקצב.
"אולמרט עשה דבר מאוד נכון מבחינה תקשורתית. בספרות המחקר זה מכונה דה-פרסונליזציה של הנאשם. ברגע שאתה לא נכנס פנימה, לתוך הלוע של התקשורת, עם הצהרות וראיונות, ברגע שאתה לא נותן לתקשורת חומרים, ההסתמכות של התקשורת היא על דוברים. בדרך כלל העיתונות הישראלית לא מסתפקת בדוברים, אבל אולמרט היה עקבי לגמרי ומיעט מאוד לתת ראיונות. זה דורש המון איפוק, אבל יש לזה גם תוצאות טובות.
"אין בכל הכרעת הדין, בלמעלה מ-700 עמודים, ולו אזכור אחד של התקשורת. ולא בכדי. המחקר מלמד שבמשפטים טעונים מבחינה ציבורית, השופטים נצמדים ללשון החוק כאסטרטגיה שכנועית. זה בדיוק מה שעשו פה. אם תרצה, זו הכרעת דין שכל כולה לשון החוק. היא יבשושית, אין בה דרמות, וזה ממש בכוונת מכוון. אפשר לראות בכך סוג של הצהרה לא מילולית. מעין יצירת נראטיב שאומר, 'אנחנו דנים בגוף התיק שלפנינו ולא בדיון הציבורי שהתעורר סביבו'. בספרי אני כותבת שההשפעה התקשורתית באה לידי ביטוי בגזר הדין ולא בהכרעת הדין, כך שעוד יכול להיות שתהיה התייחסות לכך".
עד כמה לדעתך באמת היתה במקרה הזה השפעה של הסיקור על המשפט?
"מאחר שאנחנו מתארים תמונה של תקשורת רווית אג'נדות, עולה השאלה איזו אג'נדה השפיעה. היו כל מיני אג'נדות והיו כל מיני עיתונים שחשבו כך ואחרת".
זה מצב סביר בעינייך, כשכל עיתון לוקח צד במשפט ציבורי?
"ממש לא. במקרים כאלה נעשה משפט תקשורתי, אבל כשהתקשורת כל-כך רוויה באג'נדות, היא לא כשירה למשימה הזו".
אהוד אולמרט יוצא מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, היום (צילום: ליאור מזרחי)
מה המסקנות שאת לוקחת איתך מסיקור המשפט?
"אתה מדבר עם מי שישבה היום באולפן של קול-ישראל ומצאה את עצמה נאלצת להביע עמדות על סמך קטעי מסרים משפטיים שהופיעו במסרונים. זו דוגמה קלאסית לצורך בשינוי החוק, שיאפשר שידורים חיים של החלטות שיש להן השלכות ציבוריות רחבות. למשפט יש גם יכולת לעצב את החברה, ולדעתי היה פה פספוס גדול. כבר הוכן תקציר, ועד כמה שתיזמנתי, לקח פחות משעה להקריא אותו. אני חושבת שכל כלי התקשורת היו מוכנים להקצות את הזמן, והפרשנים היו יכולים לחכות מעט ואחר-כך לתת את הפרשנות.
"מי שקורא את התקציר רואה שהזיכויים הם זיכויים מחמת הספק, אבל מי שצידדו בחפותו עדיין מנפנפים בפער בין כתב האישום להכרעה וההפך – מי שניהל מסעות צלב להרשעתו הגורפת עדיין ממשיך להטיל את מלוא כובד המשקל על ההרשעה שנותרה. אם היו נותנים פתח גדול יותר לטקסט המשפטי, אני חושבת שהדיון הציבורי היה הרבה יותר איכותי. אנחנו מנהלים דיון מאוד פרסונלי על מאבק משפטי, ובמאבק עצמו יש הרבה יותר מפרסונות. יש לקחים שאפשר ללמוד".
מאז הבוקר נשמעו כבר קריאות מקרב מקורבי אולמרט לחשבון נפש בתקשורת. את מצטרפת לקריאות האלה?
"אני בהחלט חושבת שצריך להיות כאן דיון אתי מעמיק. אני חושבת שמועצת העיתונות יכולה לשמש במה כזו, וגם המרכז שהקמנו באוניברסיטת בר-אילן יכול לשמש במה לשיח בין אנשי משפט לתקשורת. אבל לא רק התקשורת אשמה, גם מערכת המשפט. שיח אמיתי דורש מהמערכת לחשוב מתי פותחים ערוצים לשידור ומתי מנהלים מפגשים, כמקובל בכל העולם המערבי, בין שופטים לבין עיתונאים ועורכיהם. אצלנו האתוס של מערכת המשפט מאוד פורמלי, ההתנהלות היא ממש ארכאית. ככל שאתה נמנע מלקיים שיח, נוצר מקום לצמיחת אג'נדות ולהתבצרות בעמדות".