משרד החינוך מציג, בזריזות רבה, יחידות לימוד קצרות בנושא "קווים לדמותו ולמנהיגותו של אריאל שרון ז"ל". את תקציר התוכנית באתר המשרד צריך לקרוא במלואה. חשוב לקרוא לאט, לתת למלים לשקוע. אל תסתפקו ביחידה 2, "מנהיג ללא חת", שבה התלמידים "יבחנו את מנהיגותו הנועזת של שרון". חשוב להגיע גם ליחידה 3, על "מנהיג כרועה צאן", שבה התלמידים יצטרכו להסיק מסקנות מהשוואה בין שרון לבין משה רבנו. הנה התקציר:

יחידה ראשונה, אריאל שרון ז"ל – תמונות חייו: ביחידה זו אירועים מרכזיים בקורות חייו של אריאל שרון, עם קישורים חמים למושגים המרכזיים הקשורים לאירוע. מומלץ להיכנס לקישורים ולהרחיב את הידע של התלמידים על מושגים אלה.

אריאל שרון וילדים. עפרה, 2.5.01 (צילום: ניר אליאס)

יחידה שנייה, אריאל שרון ז"ל – מנהיג ללא חת: ביחידה זו יבחנו התלמידים את מנהיגותו הנועזת של שרון, לאור ההספד של נשיא המדינה שמעון פרס, ויחוו עליה דעה. ביחידה זו שני סרטונים מקושרים וטקסט מידעי כתוב. חשוב להרחיב באמצעות כניסה לקישורים. ההספד של שמעון פרס (עמ' 4) ילווה את כל שאר היחידות, כאשר בכל יחידה מטלה המקשרת בין ההספד להיבט הייחודי של היחידה.

יחידה שלישית, מנהיג כרועה צאן: ביחידה זו יבחנו התלמידים את דימוי הרועה שאימץ לעצמו אריאל שרון ז"ל, ישוו למשה, הרועה הנאמן, ויסיקו מסקנות מהשוואה זו, לאור תיאור מנהיגותו של שרון בהספד של נשיא המדינה.

יחידה רביעית, מנהיג כאיש משפחה: ביחידה זו יבררו התלמידים את הקשר בין איש משפחה למנהיג, ויביעו עמדה על קשר זה, לאור דברי ההספד של נשיא המדינה.

יחידה חמישית, הספד למנהיג: ביחידה זו יבחנו התלמידים את הרלבנטיות של קינת דוד כהספד לשרון, המצביא הנועז, וישוו את הקינה להספד שנשא נשיא המדינה. יחידה זו סוגרת את רצף היחידות 2–5, ומאפשרת הרחבה להספדים נוספים.

אי-אפשר כמובן להימנע מהשוואה, נאמר, לצפון-קוריאה, ובכלל לפולחני אישיות במדינות טוטליטריות. הלשון היא אותה לשון בדיוק. זאת לשון מחרידה באופן מיוחד דווקא משום שלא צריך כאן רק לשנן, אלא "לבחון", "לחוות דעה", "להשוות", "להסיק מסקנות", וגם "להביע עמדה" (על מה למשל? על "המצביא הנועז" ודמיונו לדוד המלך). אני זוכר שמצאתי פעם ספרון קצר של סטלין, שריד מהזמנים שתירגמו אותו לעברית. בסופו היו שאלות לחזרה כגון "הסבר את עמדתו של סטלין ביחס לשאלה הלאומית, ונמק מדוע הוא צודק".

ישראלית מחזיקה בגיליון של "ידיעות אחרונות" מחוץ לכנסת ישראל, בשעה שמוצג בחצרה ארונו של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, 12.1.14 (צילום: יונתן זינדל)

כדי להבין היטב את משמעותה של התוכנית, חשבו איזו פלצות היא היתה מעוררת אילו נכתבה על פוליטיקאי חי. קראו את הטקסט עם השם "בנימין נתניהו" (יבדל"א) במקום, ונראה אם תצליחו לסיים. זה בדיוק ההבדל בין ישראל לצפון-קוריאה. את מה ששם עושים גם למנהיג חי, יכולים לעשות אצלנו למנהיג מת. אבל חשוב להבין היטב את משמעותו של ההבדל הזה.

ראשית, משמעותו של ההבדל הזה היא שתוכניות לימודים אצלנו משקרות במובן הפשוט ביותר של המלה. מה שאי-אפשר לומר על פוליטיקאי בחייו, אבל אפשר לומר אחרי מותו, הוא סוג של שקר. שנית, השקר הזה קשור להיסטוריה. היסטוריה, במשרד החינוך שלנו, היא משהו שיכול להפוך שקר לאמת. היסטוריה כשקר. זו אינה אשמתו של משרד החינוך דווקא. במובן מסוים, סוג של שקר נמצא כנראה בכל היסטוריה שהלאום כותב לעצמו. שלישית, המוות. על פוליטיקאי מת אפשר לכתוב כמו בפולחן אישיות טוטליטרי.

מסקנה מתבקשת היא שסוג של פולחן מוות עומד מאחורי הדברים. וגם כאן זו אינה בהכרח אשמתו של משרד החינוך. אולי, למשל, מישהו במשרד החינוך קרא "ידיעות אחרונות" בימים האחרונים – גליונות שלמים של אבל ציבורי ללא מלה אחת של ממש – ולקח אותם ברצינות רבה מדי. או שאולי, וזה כבר מציק, משרד החינוך מתייחס לחינוך כמו שאנשי "ידיעות אחרונות" מתייחסים לכותרות שהם מנסחים.