דוד דרעי, היוצר של סדרת הטלוויזיה "תקוות גדולות", המשודרת בערוץ 8 בימים אלה, לא היה הראשון להבחין כי קריסתה של העיתונות המודפסת בישראל היא סיפור שראוי וחשוב לתעד אותו; חולשתה של התקשורת היא אחד הנושאים המדוברים ביותר בקרב עיתונאים ויוצרי טלוויזיה בעשור האחרון. בשנתיים האחרונות, עם הקריסה של "מעריב", גלי הפיטורים המקיפים בכל העיתונים וההשפעות המזיקות של "ישראל היום" – גסיסתה של העיתונות המודפסת היא תופעה מוכרת גם בקרב הציבור הרחב, כזאת שדנים בה לעתים תכופות בכלי התקשורת עצמם ומעל במות אחרות.

תיעוד כזה חשוב מבחינה חברתית ואפילו היסטורית, והוא גם אתגר קולנועי לא קטן: קשה מאוד לתרגם את החוויה של עיתונות הדפוס והתרבות החובקת שיצרה לשפת התיעוד הטלוויזיוני

דרעי גם לא היה הראשון להרים את הכפפה. לפניו עשתה זאת עידית אברהמי עם הסדרה "העיתונאים" של הערוץ המתחרה יס-דוקו. אברהמי ניסתה לתאר את קריסת העיתונות באמצעות התמקדות בסיפורם של כמה עיתונאים, כמה מהם גם מככבים בשתי הסדרות. ועדיין, תיעוד כזה חשוב מבחינה חברתית ואפילו היסטורית, והוא גם אתגר קולנועי לא קטן: קשה מאוד לתרגם את החוויה של עיתונות הדפוס והתרבות החובקת שיצרה לשפת התיעוד הטלוויזיוני.

איך מצלמים ריח של עיתון טרי? איך מנציחים את הדם הזורם בעורקים בשעות שלפני סגירת עיתון בדפוס? איך משחזרים את השעות המתוקות בבוקר שלאחר פרסום סקופ שהופך סדר יום של מדינה? איך מעבירים לצופי טלוויזיה את ההוויה של כתב-כוכב ששמו מוכר לאלפים, אך איש אינו יודע איך הוא נראה? ואיך, איך לעזאזל מראים בטלוויזיה את הידיים הרועדות של הקורא מהצד שני, זה שאוחז בהתרגשות בגיליון חדש של עיתון פרוע נושא כל טוב שנרכש זה עתה במכולת, כריות אצבעותיו מוכתמות בדיו השחור והוא שקוע בקריאה?

כמו אברהמי, גם דרעי נצמד לכמה גיבורים מוכרים למדי: מיקי רוזנטל, אלכס ליבק, יוסי קליין, רינו צרור, יגאל סרנה, ראודור בנזימן – כולם מילאו תפקידי מפתח ב"חדשות" בשנות ה-80. לצדם מופיעים כמה גיבורי משנה – נתן זהבי, ציפה קמפינסקי, עירית לינור, רביב דרוקר ואפילו דן בן-אמוץ בהבלחה קצרה. דרעי מוביל את הגיבורים שלו מהגליונות הישנים של "חדשות", הארכיונים המוזנחים והתמונות המקומטות, אל המציאות הקשה של העיתונות כיום, אל זירת ההתמודדות האישית של כל אחד מהם, כוכבים במקצוע שנמצא בדעיכה, ספק זמנית.

אלכס ליבק, מתוך הסדרה "תקוות גדולות"

את "תקוות גדולות", במודע או שלא, אופפת הנחת יסוד שלפיה הקמת עיתון "חדשות", שהשנה מלאו 20 שנה לסגירתו, היתה אירוע מכונן בתולדות התקשורת הישראלית. מעין מפץ גדול (או קטן) שהשפיע על סביבתו באופן עמוק, ובדיעבד בישר גם את החורבן שחווים גופי העיתונות כיום. לא ברור אם כוונתו הראשונית של דרעי היתה לעשות סרט על "חדשות" וממנו נולדה סדרה על שקיעת העיתונות, או שמא נקודת המוצא היתה הפוכה. כך או כך, הסדרה מחברת בין שתי התימות.

"'חדשות' הוא לא עיתון שיש לו מסיבה, אלא מסיבה שיש לה עיתון"

ואכן, עד היום, השם "חדשות" מעורר רגשות עזים בכל מי שהיה קשור בעיתון בדרך זו או אחרת. קטעי הארכיון המשולבים בסדרה לקוחים מתוך סרט פנימי בשם "חמש בקושי", שיזם והפיק מי שהיה אז ראש מערכת החדשות של העיתון, אמנון רבי, במלאות חמש שנים ל"חדשות". הוא גייס למלאכה שני סטודנטים לקולנוע שעבדו אז במרכזייה של העיתון: דורון צברי ומשה זונדר, לימים עיתונאים בולטים תחת רבי העורך ובהמשך – יוצרי קולנוע.

הסרט הוקרן במסיבה השנתית של העיתון ב-1989, שבמסגרתה נטבעה האמירה (המיוחסת לדורון רוזנבלום) ולפיה "חדשות" הוא לא עיתון שיש לו מסיבה, אלא מסיבה שיש לה עיתון. עבורי, תיכוניסטית ירושלמית בסוף שנות ה-80, "חדשות" היה, יחד עם "כל העיר" של רשת שוקן, מעצב תודעה ומצפן להתמצאות בעולם הבוגר מבחינה פוליטית ותרבותית, לא פחות. עבור כל מי שהיה מעורב ביצירתו – בכתיבה, עריכה או עיצוב – הוא נתפס עד היום כבן אהוב שמת ממחלה ממארת בגיל צעיר מדי. אחד מהעורכים הבכירים לשעבר ב"חדשות", שכבר נקנה מזמן על-ידי אחד המתחרים, הסתגר בחדרו במשך יום שלם כאשר יצאה ההודעה על סגירת "חדשות" ולא דיבר עם איש. האבל היה אמיתי ועמוק.

האתוס של "חדשות"

שתי מסקנות צפות שוב ושוב משלושת פרקי הסדרה, על-ידי הגיבורים שלה וגם באמצעות העריכה של דרעי. הראשונה היא ש"חדשות" היה כישלון, ולראיה: הוא נסגר בתוך עשור. השנייה היא שהבעיות שבהן נתקלו העיתונאים של "חדשות" היו אות מבשר לחורבן שחווה העיתונות כעת. על שתיהן ראוי לערער.

"חדשות" היה כישלון עסקי צורב עבור המו"ל שלו, עמוס שוקן, אבל הצלחה יוצאת דופן בכל קריטריון אחר שבו ראוי למדוד עיתון ותופעות תרבותיות באופן כללי

"חדשות" היה כישלון עסקי צורב עבור המו"ל שלו, עמוס שוקן, אבל הצלחה יוצאת דופן בכל קריטריון אחר שבו ראוי למדוד עיתון ותופעות תרבותיות באופן כללי. הוא הרחיב את סוגות הכתיבה המקובלות בישראל, הכניס שפה חדשה ואישית ("ניו-ז'ורנליזם"), נתן לגיטימציה לסלנג וגם תרם סלנג משל עצמו; הצמיח כותבים-כוכבים, עורכים, מאיירים וצלמים מוכשרים שהאמינו בחשיבות של עשייה עיתונאית בכל לבם; שינה את העיצוב שהיה נהוג עד אז ודחף את העיתונים לעבור לצבע; העניק חשיבות חדשה לתחומי סיקור זניחים יחסית (החרדים של אמנון לוי, למשל) ועירער על היררכיות מקובלות (רכילות זה דבר חשוב). וכמובן, אי-אפשר לשכוח – תרם באופן היסטורי לשינוי יחסי הכוח בין העיתונות למערכת הביטחון בסיקור פרשת "קו 300".

העיתונאים שהצמיח נפוצו אחר-כך לכל עבר והמשיכו לשאת איתם את האתוס של "חדשות", של העיתונות שאחרי עידן התקשורת הציונית המגויסת של העשורים הראשונים של המדינה. וכאמור, כפי שגם עולה בבירור מ"תקוות גדולות" – הוא תפס מקום רגשי עצום אצל כל מי שעבד בו, הרבה מעבר לזה שמקום עבודה תופס בדרך כלל, אפילו אם הוא עיתון. אם כבר, מבט לאחור על "חדשות" היה צריך להגדיר אותו כסיפור הצלחה יוצא דופן. מה שעיתונאים באמת רוצים להשיג הוא השפעה, לא כסף. בזה "חדשות" הצליח במקומות שבהם רבים אחרים כשלו.

יגאל סרנה, מתוך הסדרה "תקוות גדולות"

המסקנה השנייה, שלפיה סגירתו של "חדשות" היתה אות מבשר לשקיעת העיתונות המודפסת, ראויה לבחינה מעמיקה אפילו יותר. "חדשות" יצא לאור בתחילת 1984 ונסגר בסוף 1993, שנת הפריצה של הרשת העולמית. שום דבר ממה שמביא לקריסת המודל הכלכלי של העיתונות בשנים האחרונות לא איפיין את הזירה שבה פעל "חדשות". ניתוח ההצלחה או הכישלון של גוף תקשורת, כל גוף תקשורת, הוא עניין מורכב ותלוי בהרבה גורמים, אבל הכישלון הכלכלי של "חדשות" לא היה קשור בשום צורה למשבר העולמי של העיתונות כיום. אם כבר, הוא משקף את המבנה הבעייתי של שוק העיתונות המקומי, שנשלט אז על-ידי "ידיעות אחרונות".

דרוש היה בעל הון עם כיסים עמוקים יותר ואורך נשימה רב יותר מזה של עמוס שוקן כדי להבקיע את החומה (למרבה הצער, טייקון כזה הגיח שנים אחר-כך בדמותו של אדלסון, כשהקים את "ישראל היום"). לכך נוספו גם, אולי, תדמיתו של העיתון, שנתפס כאנטי-ממסדי וקשה לעיכול באופן מיידי עבור הקהל שהורגל ל"ידיעות", "הארץ" ו"מעריב" השמרניים.

גיבורים צרובי שמש

הסדרה של דרעי היא לפיכך מעשה חשוב וראוי, ובאותה מידה טמונה בה החמצה הקשורה בניתוח התהליכים. היא מתמודדת באומץ עם האתגר הכרוך בתיעוד רוח של תקופה, הווי פנימי של אליטה תרבותית מתהווה ותוצר שהוא, אחרי הכל, עיתון מודפס, אבל חוטאת בהצגת ההקשר של הדברים.

רינו צרור, מתוך הסדרה "תקוות גדולות"

המשבר המתמשך שהוא ערוץ 10 או פרשת ההתנצלות המביכה בפני שלדון אדלסון, שני נושאים המשולבים בסדרה, אינם קשורים לסגירת "חדשות". גם לא המכירה של "מעריב". אם עובר קו אחד בין הזירה שבה התמודדו בשנות ה-80 יוסי קליין, רינו צרור, יגאל סרנה, ציפה קמפינסקי, מיקי רוזנטל, אלכס ליבק וראודור בנזימן לזו שאיתה הם מתמודדים היום, הרי שהוא קשור למהות העל-זמנית של מקצוע העיתונות. זהו עיסוק קשה, עתיר מתחים וריגושים, מלא רגעי זוהר וגם שפל, והוא נעשה כמעט תמיד מתוך קושי ותחת איום קיומי. בשנות ה-80, כמו גם כיום.

הגיבורים של דרעי הם צרובי שמש, לבושים ברישול מכוון ושפתיהם אכולות ניקוטין. מחפשים, נודדים, מתפטרים או מפוטרים, מדליקים משואה או נשבעים מעל דוכן הכנסת, הם מתקשים למצוא שלווה. ממש כמו אז, בתקופת "חדשות", התשוקה לכתיבה ולהשפעה בוערת בהם. הצורך לטלטל את סדר היום הציבורי אינו מרפה. הם פשוט לא יכולים בלי זה.