לפני עשרים שנה צפיתי בסרט "לקום אתמול בבוקר" ("Groundhog Day"). ביל מאריי גילם שם שדרן טלוויזיה המתעורר כל בוקר ליום האתמול, באותה שעה, עם אותו שיר שמתנגן ברדיו ועם אותם אירועים שקרו יום קודם לכן. נזכרתי בסרט כשהתבשרנו על מינוי ועדה ציבורית לאיתור מנהל לטלוויזיה הישראלית. המהלך כשלעצמו מעורר תמיהה. מדוע יו"ר רשות השידור מינה את הוועדה בטרם סיימה ועדת לנדס לבדיקת המצב ברשות השידור את עבודתה והגישה את המלצותיה?

למעלה מעשר שנים חלפו מאז כיהנתי כחבר בוועד המנהל, והמצב ברשות השידור נותר משברי כשהיה; גם אז דיברו על הצורך ברפורמה, גם אז לא היה מנהל קבוע לטלוויזיה, גם אז לקתה רשות השידור באותה תרבות ארגונית קלוקלת. גם כעבור עשור רשות השידור נותרה ארגון בלתי נהיל ובלתי יעיל, המפוקח על-ידי ועד מנהל וחברי מליאה רופסים, שכמה מהם מתנהגים כמריונטות בידיהם המגושמות של פוליטיקאים.

הייתי שם שלוש שנים, כחבר בוועד המנהל, בשנים 2000–2003. חוויתי מקרוב את האקלים האלים והברוטלי ברשות השידור. כמה פעמים זעקתי ויצאתי לציבור בקריאה לשינויים הכרחיים, שבלעדיהם אין תקומה לרשות השידור (למשל, "דרושה רשות שידור חדשה", "ידיעות אחרונות", 29.9.02, וכן בבלוג שלי ב"הארץ": "ועדה קרואה לרשות השידור", 21.8.13). בסיום כהונתי פירסמתי מעין דו"ח כשירות לציבור, ספר ("סליחה, תקלה! דעיכתה של רשות השידור". הוצאת צבעונים, מבשרת-ציון, 2005). קיוויתי לעורר מודעות על אובדן אחד הנכסים הציבוריים, ושוב נוכחתי בתמימותי.

מי שנמצא בשעתו בלתי ראוי לשמש מנהל טלוויזיה הוא כיום מנכ"ל רשות השידור. מי שסלדו בשעתו מתרבות הארגון שהנהיג יוסף בראל חייבים להשלים כיום עם חניכיו, המכבדים בנאמנותו את מורשתו. עמיתים אחרים בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור דאז פיתחו קריירה פוליטית וזכו להאריך ימים עד היום כרגולטורים על ערוצי השידור.

למרות הכל, עודני מאמין ששידור ציבורי הוא חיוני לדמוקרטיה הישראלית, בייחוד בעידן התקשורת המתמסחרת. רק מצער מאוד שרשות השידור, שניכסה לעצמה את השידור הציבורי, היא גם שמסבה מדי יום נזק רב לרעיון הנשגב. עם מינוי הוועדה לאיתור מנהל לטלוויזיה הכללית, היו קוראים שהציעו לפרסם את הפרק הבא מתוך הספר (עמ' 110–126), ולו רק לשם השוואה למחזה האבסורד המחודש בימים אלה.

* * *

מקצת הפעילות סביב המכרזים שנערכו משולה למחזה אבסורד. אף שהמצב נראה סטטי למדי והפעילות היתה מועטת, היו שם מתח, דרמה ותככים, וגם התפתחות כלשהי. לאורך כל המחזה הצליח הדרג הפוליטי להעמיק את אחיזתו בהליך המכרזים ולהשפיע על המינויים. להלן יוצגו חמש מערכות המחזה של המכרז למנהל הטלוויזיה בראשית שנות האלפיים.

המערכה הראשונה

בראשית כהונת הוועד המנהל התברר שיותר משנתיים נותרה הטלוויזיה בלי מנהל קבוע. ליתר דיוק: בשל אילוצים פנימיים ולחצים חיצוניים לא הסתייע בידי המנכ"ל, אורי פורת, להביא לידי מינויו של מנהל קבוע. על כן הוא מינה את הסמנכ"ל לענייני פיתוח, יאיר אלוני, למנהלה הזמני של הטלוויזיה. חרושת של שמועות ופרסומים בתקשורת אפפה את הדחייה המתמשכת במינוי מנהל קבוע. השמועות אמרו שהמנכ"ל מבקש למנות את מנהל מחלקת החדשות, רפיק חלבי, למנהל הקבוע של הטלוויזיה.

כמה מכשולים עמדו בדרכו של חלבי לזכות במינוי: הימין לזרמיו סימן אותו כמועמד בלתי רצוי; מוצאו הדרוזי לא הוסיף לו נקודות זכות; חלבי היה באותה העת מנוע מלגשת למכרז בגלל הליך משמעתי נגדו בפרשת יחסי הידידות שלו ושיתוף הפעולה שלו עם מנהיג ש"ס אריה דרעי. בעטיה של פרשה זו צבר חלבי עבירת משמעת לכאורה.

"... ואריה דרעי הבין: 'ידידו' אינו מוכן לסייע בידו, זה הידיד שהוא עצמו טרח להפגישו עם אביגדור ליברמן לארוחת צהריים, כדי שמנכ"ל ראש הממשלה יסיר את התנגדותו למינויו לתפקיד מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה?" (מתוך הספר "אריה דרעי – העלייה, המשבר, הכאב", יואל ניר, הוצאת משכל, תל-אביב, 1999. עמ' 507)

לחובתו של רפיק חלבי עמד גם תיק אישי עם עבירות משמעת, ובהן פרסום מאמרי ביקורת על מדיניות הממשלה בשבועון א-סינארה. העבירות לא זכו לבירור משמעתי, אך חלבי ננזף בגין אחדות מהן. לזכותו עמדה תמיכתה הנחרצת של השרה הממונה דליה איציק, אשר ביקשה לגמול לו על שירותיו הטובים בתפקיד מנהל חטיבת החדשות.

גם מקרה זה מלמד על הליכי האיוש של משרה בכירה הטעונה מכרז פורמלי. נראה שתמיכתה של דליה איציק הקרינה על עמדתו הנחרצת של אורי פורת לטובת מועמדותו של רפיק חלבי. יש גורסים שבכך ביקש פורת לגמול לשרה על החסינות שקיבל מהמליאה בכהונתו הקודמת, בכלל זה סיכול הדחתו בידי המליאה. מכל מקום, תיאום העמדות בין המנכ"ל לבין השרה הממונה המחיש כיצד ידידות אישית יכולה לחצות קווים פוליטיים.

לא מן הנמנע שתמיכתו של פורת במועמדותו של חלבי לא השתלמה לו. על כן היה קושי אמיתי במחצית השנה הראשונה להפשיר את המכרז למנהל הטלוויזיה, ולא רק בגלל ההמתנה לסיום ההליך המשמעתי של חלבי. למזלו, בית-הדין לענייני משמעת לא הרשיעו ואף לא נכנס לעובי הנושא. לרעתו עמדה העת. עם התחלפות השרים הממונים נשארו המנכ"ל והמועמד למנהל הטלוויזיה בלא גיבוי פוליטי,  וגרוע מזה – חשופים לטיהור פוליטי.

בכך תמה המערכה הראשונה בעיצומו של קיץ 2001.

המערכה השנייה

באוקטובר 2001, לאחר שניתנה מטרייה פוליטית להדחתו של אורי פורת, נוצרו תנאים מבטיחים לעריכת המכרז לתפקיד מנהל הטלוויזיה, בייחוד כדי להבטיח שרפיק חלבי לא יזכה בו. ייאמר שגם יו"ר הרשות, נחמן שי, דחף לזירוז המכרזים למנהלי המדיה, אף שלא זכה ליהנות מפירות המאבק.

תמונה א': ערב כינוסה של ועדת המכרזים התחדש מסע השידולים של דליה איציק לטובת רפיק חלבי. אין ספק שיו"ר רשות השידור, שהוא גם יו"ר ועדת המכרזים, מילא תפקיד מכריע בשלב זה, ומן הסתם נחשף גם הוא למערכת כבדה של לחצים צולבים.

תמונה ב': לחץ צולב מניב בריחה ממנו או דחייה של החלטה. התחושה המשותפת של מחנק ולחצים הולידה צורך במעין תרפיה קבוצתית, והיא אכן ניתנה בהתייעצות בלתי פורמלית שזימן היו"ר בלשכתו לפני ישיבת ועדת המכרזים. תחילה הציגו שני חברי הוועד המנהל רשימה של קריטריונים מנחים לבחירת המועמד. לו התקבלה, בוודאי יכלה לשמש מגן לכל החלטה ולהצדיקה.

ייאמר כאן: המהלך של חורשי רעתו לא היה מצליח אלמלא סיפק חלבי נימוקים ונתונים כדי לרפד מסכת טיעונים פורמליסטיים לחובתו. לפני המשתתפים באותה התייעצות עמד תיקו האישי של חלבי, ובו סדרת המאמרים שלו בשבועון הערבי א-סינארה ומכתב נזיפה של אורי פורת בעקבות שידור חגיגת הניצחון של בית"ר ירושלים שזכתה באליפות המדינה בכדורגל בשידור חי בערוץ 33.

אחד המשתתפים הציע לבחור מנהל לתקופת ניסיון. הרעיון המריץ את הנוכחים לבקש ייעוץ משפטי מן הפרקליטות. היועצת המשפטית חנה מצ'קביץ' שנכחה בהתייעצות טלפנה אל נורית אלשטיין, הממונה על יחסי העבודה בפרקליטות, וזו השמיעה לפני כל הנוכחים חוות דעת נחרצת: "לא נאה להתחמק מהכרעה". באוזני אחדים נשמעה חוות דעתה כהסתייגות ממועמדותו של חלבי.

תמונה ג': עם הירידה לאולם הישיבות נחשפה זהותם של נציגי אגודת העיתונאים. אחד מהם היה עיתונאי בכיר ומנחה משדר טלוויזיה בערוץ 33. אחד המשתתפים בהתייעצות המוקדמת, כנראה מיועציה של דליה איציק, הספיק לטלפן ולעדכנו על הייעוץ המשפטי המוקדם. כל חברי הוועד המנהל הגיעו.

תחילה ביקש נחמן שי, שהיה גם יו"ר ועדת המכרזים בתוקף תפקידו, משני חברים בוועד המנהל להציג את רשימת הקריטריונים, בכללם הבחנה בין הכישורים הנדרשים במכרז לבין כישורים אחרים. במבט לאחור זה היה ניסיון תמים – אולי כדי להרוויח מעט זמן – להציע קריטריונים אחידים לכל חברי הוועדה לגבי כל המועמדים.

בהמשך נפתח דיון על משקל הקריטריונים ויכולת הבדיקה. אז בפינג-פונג מעניין בין היו"ר לבין אחד מחברי הוועד המנהל עלה הרעיון של מבחן ההתאמה. גם במבט לאחור קשה להכריע אם השניים תיאמו את המהלך מראש. עובדה, הרעיון לא עלה בהתייעצות המוקדמת. עובדה שנייה: המנכ"ל הזמני דאז, רן גלינקא, והעיתונאי המועסק בערוץ 33 אימצו את הרעיון בהתלהבות גוברת. רק שניים התנגדו. "מדוע רק עכשיו מכניסים מבחן התאמה?", שאל אחד מהם. הרטוריקה חגגה. "לא ייתכן שכל סגן-אלוף וכל ראש אגף עוברים מבחן התאמה, ומי שאחראי לתקציב של 400 מיליון שקל לשנה ייבחר בלעדיו".

באותו הרגע טרם השתחררתי ממחנק הלחצים הצולבים והסתפקתי בהצבת סימן שאלה לגבי החוקיות של מבחן ההתאמה. היועצת המשפטית השיבה כהרגלה שעליה להיוועץ ולשקול. זה היה רגע נכון וגם סיבה טובה לנחמן שי כדי להכריז על הפסקה בת עשר דקות. הפסקה נמשכה כשעה. במהלכה התקשרה היועצת המשפטית שוב לפרקליטות ורשמה כל מלה מפיה של עו"ד נורית אלשטיין.

רפיק חלבי הסתובב בחוץ, ולמרות החיוכים הבין שיש בעיות. עם חידוש הישיבה הקריאה חנה מצקביץ' מלה במלה את מה שרשמה מפי עמיתתה בפרקליטות המדינה: אם חברי הוועדה מגיעים לידי מסקנה כי אין להם מידע מספיק על המועמדים כדי לקבל החלטה, הם רשאים לבקש כלים לאיסוף מידע. חוות הדעת הכשירה את הרעיון של מבחן ההתאמה.

נחמן שי הציע להצביע. התקשיתי לדעת אם החלטה כזאת תעמוד במבחן בג"ץ. נעניתי בחיוב. שני הצדדים שבו בהתלהבות על נימוקים בעד ונגד מבחן התאמה. תוצאות ההצבעה: 7 בעד מבחני התאמה, 2 נגד, אני נמנעתי. נציג הליכוד בוועד המנהל צהל, ובצדק: הצלחה מעל למשוער. כנראה ידע יותר מעמיתיו על מה הוא צוהל. דחיית המכרז מאפשרת סיכול סופי של מועמדות חלבי ומעניקה זמן להכשרת מועמד חלופי.

המערכה השלישית

מערכה זו נפתחה כעבור יותר משנה, בינואר 2003. להארכת ההפסקה תרמה במידה רבה אגודת העיתונאים. ביזמתה, ואולי בעידודם של גורמים אחרים שהיו מעוניינים בעיכוב המכרז, יזמה האגודה מהלך משפטי ועתרה לבית-הדין לעבודה נגד ההחלטה על מבחני ההתאמה. כצפוי, הבירור המשפטי נמשך חודשים מספר, וטיעוני האגודה נדחו על הסף.

בינתיים השתנו מעט התפאורה והשחקנים. אמנם היו"ר הוציא מכרז למבחני התאמה, נבחרה חברת המבחנים ומועמדים נשלחו אליה, אלא ששוב התחלפו השרים הממונים, וכך הואצו כאמור חילופי גברי ברשות השידור ובוועד המנהל.

התפאורה החדשה במערכה זו היתה נוחה מאוד למפלגת השלטון. ההרכב הפוליטי ויחס הכוחות בוועד המנהל הבטיחו לכאורה תנאים נוחים לבחירת מנהל טלוויזיה כלבבו של ראש הממשלה, שהיה גם השר הממונה: מלבד שלושה נציגים של הליכוד בוועד המנהל, בכללם היו"ר, היה אפשר לסמוך על תמיכת המנכ"ל ולגייס בקלות יחסית את נציג ש"ס. כך לא במקרה עלה שם חדש של מועמד רצוי, הפעם רצוי ללשכת ראש הממשלה, הלוא הוא הכתב המדיני של קול-ישראל, יוני בן-מנחם.

תשומת הלב התקשורתית, הפוליטית והציבורית, התמקדה במועמד החדש, והוא השכיח שמות של מועמדים ותיקים ורבי מוניטין, בכללם רפיק חלבי ורון בן-ישי. והיו עוד שבעה שחקני משנה. בתרבות המכרזים ברשות השידור, מלבד מועמד אחד או שניים ריאליים ניגשים למכרז עוד כמה מועמדים.

לא פעם חזרה השאלה מי מריץ מועמדים למכרז נגד כל סיכוי לזכות בו ולמה עושים זאת. ייתכן שאחדים מהמועמדים רואים במכרז דרך לצאת מאלמוניותם. אחרים מתייחסים למכרז כאל הזדמנות לשפר את עמדת המיקוח במערכת. הם נענים ללחצים ומסירים את מועמדותם ברגע האחרון או אינם מופיעים כלל לדיוני הוועדה. לפחות שדר אחד בעל מוניטין לא הופיע בשתי המערכות לפני ועדת המכרזים למנהל הטלוויזיה. לימים התכבד אותו שדר בהגשתן של תכניות בפריים-טיים, ולמען גילוי נאות זכה גם במשאבים נאותים להפקתן.

יהיו המניעים אשר יהיו, מועמדי קש ממלאים תפקיד מערכתי חשוב, משום שבעצם השתתפותם הם תורמים ליצירת תמונה פלורליסטית ולאשליה האופטית של מכרז פתוח.

חרף היתרון המספרי עמדו בפני נציגי ראש הממשלה בוועדת המכרזים והשר האחראי שני קשיים עיקריים כדי למלא את מבוקשו של השר ולבחור במועמד הרצוי למנהל הטלוויזיה: הרקע המקצועי של יוני בן-מנחם ותוצאות מבחן ההתאמה שלו.

לא במקרה היתה מובטחת לו תמיכתו של המנכ"ל. בן-מנחם גדל בערוגת השידור בערבית. הוא נמנה עם מתי מעט שהצליחו לעבור את גדר ההפרדה בין המערכות העברית לערבית. בתפקיד הכתב המדיני הוא קשר קשרים אמיצים עם ראש הממשלה, ולא היה היחיד והראשון בקול-ישראל שבנה קריירה מקצועית בדרך זו. אבל שלא כעמיתיו וכקודמיו לא ניחן בן-מנחם בתחכום מקצועי כדי להסוות את היחסים המיוחדים שלו עם מקורות המידע. לעתים נשמעו דבריו המשודרים כהודעת דובר. אמנם הוא הוסיף לתרום את חלקו לשידורי הטלוויזיה בערבית, והערוץ הלווייני החדש אף הסתייע בשירותיו לעתים קרובות, אך עיקר הניסיון שלו היה ברדיו.

בצדק העירה חברה בוועדה בתמיהה: "מדוע הוא לא ניגש למכרז למנהל הרדיו?".

הקושי השני, תוצאות מבחן ההתאמה, לא השאיר ספק שהמועמד אינו מתאים לתפקיד ניהולי. גם בלא מבחני ההתאמה נראה בן-מנחם כבעל נתונים פחותים לעומת מועמדים אחדים. לרפיק חלבי היה ניסיון עשיר בניהול רגיש של חטיבת החדשות בטלוויזיה; רון בן-ישי צבר רשימת הישגים עיתונאיים נאה והיה בלשון אחד מחברי ועדת המכרזים "מר טלוויזיה".

בן-מנחם שימש כתב במשך שני עשורים, תחילה בערבית. הישגיו במבחן ההתאמה היו הנמוכים והגרועים ביותר. באקלים של פוליטיזציה, סעיף הישגים אינו רלבנטי ואפילו מגוחך. כיצד בוחרים אפוא במי שנופל בכישוריו המקצועיים מעמיתיו אך מתאים יותר מבחינה פוליטית? שאלה זו עשויה להישמע רטורית לבעלי ניסיון. ברפרטואר הרטורי יש שלל טקטיקות, מקצתן ידועות כתעמולה שלילית, שבאמצעותן אפשר לעצב את תדמית הלקוח ולנתץ את תדמית היריב, ואלה הן:

• הפרחת שמועות והשמצות על המתחרים. כך הופצו שמועות על חשד בהטרדה מינית המיוחס לאחד המועמדים, על השכלתו האקדמית החלקית ועל עבירות משמעת רבות הזקופות לחובתו.
• גימוד הישגים – הישגיו העיתונאיים של מועמד הוצנעו, ובמקומם הבליטו תכונות אופי שליליות.
• השבחת המועמד הרצוי – עם הטקטיקות השליליות יחד הפליגו התומכים בשבחיו של המועמד הרצוי.
• גימוד מבחני ההתאמה – תוצאות המבחן הציגו אתגר רטורי לפני מי שביקש להתעלם מהן. על כן, היה מי שחבש כובע של מרצה באוניברסיטה וניסה להוכיח שמגבלות מתודולוגיות של כלי המבחן פוגעות בתוקף הממצאים שלו.

עוד קושי שעמד בדרכם של דורשי טובתו של יוני בן-מנחם היה עמדתם של שני נציגי אגודת העיתונאים. בסיבוב הראשון של ההצבעה התפזרו עשרת הקולות בין ארבעה מועמדים. לפיכך נפתח משא-ומתן, ובמהלכו התברר שחמשת התומכים בבן-מנחם – שלושה נציגי ליכוד, נציג ש"ס והמנכ"ל – אינם מוכנים לשקול מועמד אחר בלתו. עמדתם הנחרצת רק הוסיפה לבניית תמיכה נגדית, וחמישה קולות תמכו ברון בן-ישי, בהם שני הנציגים של אגודת העיתונאים.

אם במערכה הקודמת עמלה מכונת השלטון כדי לטרפד מועמד המזוהה עם היריב, הפעם היא התפנתה כדי לבחור במועמד משלה במקומו. בשתי המערכות לא צלחו לגמרי הלחצים הפוליטיים. כשם שהלוחצים לא הצליחו להבטיח את בחירתו של חלבי, גם במערכה הזאת בינתיים לא הצליחה מכונת הלחצים של השלטון לממש את מאווייה.

המערכה הרביעית

אחד הלקחים החשובים שלמדו אנשי ההנהלה הוא שחייבים לגייס את נציגי אגודת העיתונאים. שני הנציגים של אגודת העיתונאים הצביעו עם הקואליציה והבטיחו את בחירתו של המועמד הרצוי. לכאורה, המערכה מתייחסת למכרז אחר – מנהל הרדיו, אך במידה רבה היא המשך של אותו מחזה.

תוצאת התיקו במערכה הקודמת עיכבה את המכרז למנהל הטלוויזיה לזמן מה. רון בן-ישי ביקש סיוע מבית-המשפט ולא נענה. רפיק חלבי פרש מניהול מחלקת החדשות, אך המשיך במאבקו המשפטי לטיהור שמו מאשמת הטרדה מינית.

בינתיים מינתה הממשלה ועדה לבדיקת עתידו של השידור הציבורי, מבנהו ומקורות המימון. השר הממונה ביקש לדחות את המכרז למנהל הטלוויזיה עד לפרסום המלצות הוועדה, ובקשתו נענתה. בה בעת הגיש עורך-הדין של רפיק חלבי בקשה לדחיית המכרז עד לסיום הבירור המשפטי בעניין מרשו. בינתיים הספיקה הקואליציה להפיק לקחים ולהעביר בהצלחה במכרז מאוחר יותר את מינויו של יוני בן-מנחם, הפעם כמנהל קול-ישראל. אפשר שהישג זה נזקף גם לחובת הצד האחר, ורבים אף הטילו את האחריות עלי, כיוון שלא שבתי ארצה כדי להשתתף בוועדת המכרז.

המכרז למנהל הרדיו נדחה שנים, ובהן נהנה המכהן בתפקיד מתמיכה פוליטית. בצד מהלכים משפטיים השכיל אמנון נדב לתחזק תמיכה פוליטית יציבה למדי בהמשך כהונתו. הוא ביצר יחסי עבודה הדוקים עם יו"ר ועדת הרדיו, ובאמצעותו עם לשכת ראש הממשלה. המטרייה הפוליטית של יו"ר הוועדה, חבר הוועד המנהל ואיש מרכז הליכוד, הבטיחה לנדב הישרדות כמעט ודאית בנסיונותיו של נחמן שי לקיים את המכרז, ואולי כתגמול הוא גם תרם את חלקו למערכה שהביאה להתפטרותו של היו"ר.

נדב שרד בכל הביקורת במוסדות הציבוריים ובתקשורת על הפוליטיזציה של גלי אתר, על מתן מיקרופון לאורי דן מקורבו של ראש הממשלה, על טיהור גלי האתר ממגישים שמאלנים, על סיקור אירועים מגמתי של פרשיות השחיתות בליכוד ועוד. לזכותו ייאמר שהוא מקצוען, איש רדיו ותיק, שהשכיל לחבוש את כס המנהלים בעקבות השבתת שידורים בת 53 יום שהנהיג בהיותו יו"ר ועד העיתונאים. כמו במחוזות אחרים, גם ברשות השידור ידעו לספוג את המחאה היוניוניסטית ולהעביר מיד את מנהיג השובתים לצד השני, להנהלה.

חרף מקצועיותו, ואולי בשל כך, ידע נדב כיצד לפשר בין סטנדרטים מקצועיים לבין תביעות פוליטיות. בצד הגלישות הפוליטיות הוא רשם לזכותו כמה הישגים אשר בלטו במיוחד לנוכח הכישלונות הרצופים של הטלוויזיה. במדיניות נבונה ששום פוליטיקאי ושום איש ציבור לא יוכל להתעלם ממנה היטיב נדב לאפיין ערוצים, בייחוד לעצב את רשת ב' כרשת המובילה בסיקור אירועים ובאספקת מידע ועל כן גם מספקת את הצרכים הפוליטיים של חשיפה רדיופונית.

כמו כן הצליח נדב למצב את רשת ג' כמשדרת רק מוזיקה עברית, מעין מענה לערוץ 7 הפיראטי, ואת קול-הדרך לעסקים איפיין כרשת מוזיקה של ג'אז, אולדיז ומוזיקה לכל גיל לפי שעות היממה. ככל שדעכה הטלוויזיה הכללית ואיבדה ממשקלה במפת הערוצים, כן גבר משקלו של קול-ישראל, שבלט באיכותו לעומת הטלוויזיה.

ראוי לציין שהישגים אלו לא היו מקריים: הרדיו הוא מדיום פשוט וזול יותר מהטלוויזיה. קול-ישראל התברך ביסודות מקצועיים איתנים, והשתמרה בו מסורת שידור שהיתה חסינה גם בפני החלטות לא מקצועיות. בזכות אלה אפשר היה לספוג גלישות פוליטיות, כגון משדר שבועי של ג'ודי שלום-ניר-מוזס, אשתו של סילבן שלום ואחותו של נוני מוזס, שלפי אמות המידה המקובלות כישוריה לא הלמו לכאורה הגשת משדר בקול-ישראל.

גם הכנסות נאות מפרסומת ברדיו עמדו לזכותו של קול-ישראל, ונדב רשם אותן לזכותו. כל ההישגים לכאורה של הרדיו איזנו ואף גימדו את מקצת הטיעונים בדבר ריצוי פוליטיקאים, הגמשת סטנדרטים של שידור מקצועי, ואולי יותר מכל יחסי עבודה רעועים.

התסמונת שלקה בה נדב היתה "וישמן ישורון ויבעט". אף שידע לבנות תמיכה פוליטית ולשמרה, הזניח את חזית היחסים עם הכפופים לו, ושנאתם למנהל הלכה וצברה תאוצה. הישגיו המקצועיים והפוליטיים שימשו לא פעם מקור קנאה ודאגה, בייחוד בעיני המנכ"ל החדש. זירוז המכרז התקוע למנהל הרדיו יכול היה להפיג בהחלט את מקצת החששות.

למודי לקחים מן ההמלצה לבן-מנחם לנסות את עתידו בניהול הרדיו ומן התיקו במערכה השלישית, היה מי שהבין שאכן מסתמנת שעת כושר נאה לקיים את המכרז. למען צמצום הסיכונים היה צורך לרכך את התנגדותו של נדב להיפרד מכס המנהלים. רק מועמד בטוח יותר מנדב היה יכול לשכנע את הדרג הפוליטי להעביר את תמיכתו בו. וכזה היה מי שלא זכה להיבחר למנהל הטלוויזיה.

כמה אירוני שדווקא הישגו של נדב – הנחלת התחושה של חשיבות הרדיו בדרג הפוליטי – פעל הפעם נגדו. קול-ישראל חשוב מכדי להפקידו בידי איש אמונו של ראש הממשלה. כפיצוי על נכונותו לוותר על התפקיד בלא תחבולות מעכבות כנראה היה מי שהבטיח לנדב פיצוי בתפקיד רם אחר ברשות השידור – משנה למנכ"ל.

גם אם ידע נדב שסיכויי המימוש של הבטחה זו אפסיים, לא היה יכול שלא להעריך את המוצא המכובד למה שהתפרש כהדחתו הפוליטית. מאחר שהמהלך הובטח ונראה ודאי כמעט, היה בו פוטנציאל לשכנע את העובדים לתמוך במועמד הרצוי לראש הממשלה.

מעטים הדברים שאפשר לומר לזכותו של המנכ"ל – המיומנות למניפולציות בוועדי העובדים היא כנראה אחד מהם. בשיחות שכנוע עם ראשי העובדים הבטיח להם המנכ"ל להגשים את משאלתם להוציא את המנהל השנוא עליהם מאולפני הרדיו, כמובן אם ייבחר במקומו בן-מנחם, ונאמר להם שרק נציגיהם בוועדת המכרז יכולים לעשות זאת. יתר על כן, המנכ"ל גם הוסיף איום מרומז אשר נגע לנקודה רגישה מאוד: אם לא ייבחר בן-מנחם, לא תהיה ברירה אלא להפיס את דעתו הנסערת של ראש הממשלה ולהציע לו רשימה של מאות שמות לפיטורי ייעול. מאחר שרבים הקדימו ומצאו זהות בין פיטורים לבין מה שמכונה "רפורמה", רק היענות למשאלתו של ראש הממשלה היתה מביאה לידי הבראתה של רשות השידור.

כמתוכנן היטב תמכו בבן-מנחם שבעה קולות: שני קולות יותר משקיבל חודשים אחדים קודם לכן במכרז למנהל הטלוויזיה. אלה היו שני הקולות של נציגי אגודת העיתונאים. הנימוקים המאוחרים להיענותם חשובים פחות. הם ממחישים דרך טיפוסית של רציונליזציה למעשה שנוי במחלוקת: העיקר שהוצאנו את נדב; בן-מנחם הוא משלנו; מנהל חלש יהיה קשוב לנו יותר. ימים אחדים לאחר המכרז למנהל הרדיו התבשרו עובדי קול-ישראל על היקף הקיצוצים הצפויים, על סגירת קול המוזיקה ועל איחוד רשתות. ההשתלטות הפוליטית על משרות הניהול הבכירות ברשות השידור תמה אך לא נשלמה.

המערכה החמישית

שיאי הדרמה הזאת שמורים למערכה האחרונה. במהלכה נטלו חלק כל השחקנים ונחשפו רוב התהליכים הארגוניים והפוליטיים. לאחר עיכובים רבים נקבע מועד חדש לעריכת המכרז למנהל הטלוויזיה: 9 בנובמבר 2003, ושלא כהערכות מוקדמות, המכרז אכן התקיים. עיכובים ודחיות הצדיקו את ההערכות הספקניות על עצם קיומו, וגם המועד היה בלתי סביר.

אמנם ועדת דינור לא הגישה את המלצותיה במועד המובטח, סוף ספטמבר, אך פרסומים בתקשורת שבו וטיפחו ציפיות לשינויים מבניים מרחיקי לכת ברשות השידור: בין השאר התפרסם שהוועדה תמליץ על הפרדה בין הרדיו לבין הטלוויזיה, שינוי המחייב את חיזוק מעמדם של מנהלי המדיה על חשבון החלשת מעמדו של מנכ"ל הרשות. דחייה קלה של המכרז רק יכלה אפוא לסייע לבחירת מנהל טלוויזיה לפי הפרמטרים הנדרשים בעקבות השינוי המבני. מאחר שלא הסתיים ההליך המשפטי של רון בן-ישי, היתה בו אחיזה לדחייה נוספת, לו חפצו בכך.

השמועות שהופצו ימים אחדים לפני המכרז, שלפיהן הוצעה למנכ"ל רשות השידור משרה של שגריר בפריז, רק התאימו לפרסומים על המלצות  ועדת דינור, שכוונתן להמעיט במעמדו של המנכ"ל על חשבון מתן סמכויות נוספות למנהלי המדיה.

מצד אחר, סיבות טובות וגורמים חזקים דחפו לקיום המכרז. מלבד הסיבה הפורמלית של סדר מינהלי, היו שהעריכו שכל עיכוב נוסף יביא לדחייה לזמן בלתי ידוע ואולי בתנאים טובים פחות עקב חילופים במליאה.

באוקטובר 2003 החלו בלשכת השר הממונה לעסוק באיוש המליאה החדשה, תהליך שעתיד להתארך חודשים ושנים. גם בהרכב נוח של הוועד המנהל נדרש זמן כדי לשוב לשגרה ולהגיע למירב השליטה בו. אדרבה, מינוי מנהל טלוויזיה עתיד להקדים תרופה למכת הרפורמה או לפחות להפחית את הכאב: מנהל טלוויזיה עשוי למתן כל פגיעה בסמכותו הפורמלית של המנכ"ל על חשבון שימור יחסים היררכיים ובלתי פורמלים ביניהם. היו סימנים שהמנכ"ל מעוניין בקיום המכרז, שאם לא כן היה מגייס נימוקים טובים לעיכוב נוסף. גם הלחצים החיצוניים לקיום המכרז התמעטו בשל הציפייה להמלצות ועדת דינור.

חרף הנסיבות הנוחות של סוף הקדנציה של הוועד המנהל, היה קשה להתעלם מסיכוני המכרז ומתוצאותיו. המכרז למנהל הרדיו התנהל כאשר ברקע רווחו הערכות על הסכם שלפיו אמנון נדב מוותר על קול-ישראל לטובת הטלוויזיה. רבים מדי חששו ממועד הפירעון של השטר, סיבה נוספת שהרפתה את הלחצים לקיום המכרז למנהל הטלוויזיה. לפיכך ניצב המנכ"ל בפני השאלה כיצד לקיים את המכרז בלי לפרוע את השטר שניתן לנדב ובלי למתוח את היחסים עם הדרג הפוליטי המחויב לפרוע אותו.

הפתרון המבריק נמצא כנראה בזכות תמרון דו-תכליתי ומתוחכם של מכלול הגורמים הפוליטיים, המקצועיים והציבוריים: לא רק לטרפד את בחירתו של נדב, אלא גם להבטיח את בחירתו של מועמד רצוי. על אף מראית עין של יחסים קורקטיים ואף של שיתוף פעולה, המתיחות הבין-אישית בין המנכ"ל לבין המנהל היוצא של קול-ישראל היתה ידועה, בייחוד לדרג הפוליטי: שניהם התחרו באותו מירוץ על חסדי הפוליטיקאים, שניהם שיחרו במרץ לפתחי הפוליטיקאים, ושניהם ציפו לתגמול נאות בעד שירותים ונאמנות בלתי מסויגת.

כיוון שמר בראל הקדים במירוץ, ואולי אף פתח פער ביניהם, קשה היה להתעלם ממי שמזנב אחריו. על כן היה חשוב לא רק לשמור על ההישגים, אלא גם לנטרל את המתחרה ולהוציאו ממסלול המירוץ, וכל זאת בלי להתעלם מכללי המשחק. לכן חזר המנכ"ל והביע תמיכה גלויה במר אמנון נדב לאורך כל הדרך, וגם במכרז חזר ותמך בו. כנראה, הדבר לא מנע אותו מלארגן בה בעת את הקואליציה נגד נדב ובעד המועמד הרצוי לו.

לוועדת המכרז נשלחו שני הנציגים של אגודות העיתונאים בירושלים ובתל-אביב, לשעבר עובדי רשות השידור, נציג לכל אחת מהן. הם היו "נחושים בדעתם למנוע את מינויו של נדב לתפקיד מנהל ערוץ 1, בעיקר בגלל שנים של יחסי איבה ששררו בינו לבין עובדי קול-ישראל" (ר' ענת באלינט, "לא מאהבת מרדכי", "הארץ", 11.11.03).

שלא כאמנון נדב השכיל יוסף בראל לטפח יחסים מקבילים עם פוליטיקאים מכל קצוות הקשת, ואף לא הסתיר גאוותו על כך. בראל היה ער להתנגדותם של אישים בכירים במפלגת העבודה למינויו האפשרי של נדב. המכרז היה בשבילו מועד נכון כדי להסתייע בקשרים רדומים. שעות אחדות לפני המכרז הוא פנה לאישיות פוליטית בכירה באופוזיציה, שיחסי האיבה בינה לבין המנהל היוצא של קול-ישראל היו לשם דבר, וגייס אותה לטובת המועמד החלופי, הלא הוא מוטי עדן, כתב הטלוויזיה בצפון הארץ. אותה אישיות בכירה נרתמה לפעולה ביעילות והעבירה את ההעדפה שלה לחברים בוועד המנהל שלא היו מזוהים עם מפלגת השלטון.

כך נרקם "חיבור אינטרסים נדיר" ("הארץ", 11.11.03) בין נציגי העיתונאים לבין חברים בוועד המנהל, אשר יחד מנו שישה מתוך עשרת חברי ועדת המכרז. רוב מובטח זה שחרר את המנכ"ל מתמיכה במועמד שלא רצה בו, באמנון נדב. במהלך המכרז נשלף השפן – דו"ח בדיקה של קצין ביטחון ארצי של רשות השידור מיוני 2003, אשר הוכן לבקשתו של המנכ"ל עקב סגירת תחנת הרדיו הגל-הבטוח בחיפה.

לא ברור עד עתה מדוע קצין הביטחון של רשות השידור הוא שבדק את הנושא, אך רגע הפצתו היה מושלם: בסיום הופעתו של אמנון נדב בפני ועדת המכרזים, הפנה אחד מנציגי העיתונאים שאלה למועמד על ההמלצה השנייה בדו"ח הבדיקה – "להחליט אם יש לנקוט בצעדים משמעתיים נגד אמנון נדב ושלום אורן על תפקודם בכל הנוגע לאחריות שגילו למתרחש בגל-הבטוח".

דממה השתררה באולם.

חברי הוועד המנהל ניסו למנוע את הפצת המסמך, אך העתק ממנו כבר היה מונח לפני ולפני עמיתי. כל המבטים הופנו למנכ"ל. אחדים צווחו ושאלו מדוע הופץ המסמך ואחרים תמהו מדוע לא הובא תוכנו לידיעת הוועד המנהל.

גם הפעם לא בוזבז זמן מיותר. מקץ חמש דקות ואולי פחות הוכנס לאולם בהוראת המנכ"ל דף עם תשובתו בת ארבע השורות של מנהל אגף חקירות משמעת שנשלחה לקב"ט ברשות השידור שבוע לפני המכרז. בפתחה נאמר: "לא מצאתי בסיס לפתיחת חקירה משמעתית בפרשה, מה עוד שעיקר פעילות מנהלי הרדיו היתה בשנים שבהן לא היו כפופים משמעתית לנציבות".

לאחר שמר נדב עזב המום את אולם הישיבות, נותר מכשול לא גדול בדרך להכתרה של מוטי עדן למנהל הטלוויזיה. חרף בקיאותו ברזי הפוליטיקה בין כותלי הרשות לא איבד רפיק חלבי את תקוותו והחליט להופיע לפני ועדת המכרזים גם במערכה הרביעית. מאז הופעתו האחרונה ולאחר התפטרותו מתפקיד מנהל חטיבת החדשות ירדו מניותיו של רפיק בזירה הפוליטית. האישיות הפוליטית הבכירה שהיתה מתומכיו הנלהבים במערכות הקודמות העבירה את תמיכתה למר מוטי עדן. אף שהתמעטו הסיכויים, היה מי שדאג שיתאפסו.

הפעם הונח המוקש עם סיכום האבחון של מבחן ההתאמה ובטרם נכנס המועמד: מכתב של עו"ד יגאל חיות, הממונה על התביעה והמשמעת, אשר נשלח ארבעה ימים לפני כן ליו"ר הרשות ובו הוא מסב את תשומת הלב לתובענה שהוגשה ביולי 2003 נגד חלבי "בגין הטרדה מינית והתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה".

בראל זיהה היטב את האקלים הארגוני והפוליטי של "רק לא נדב!", ולא נותר לו אלא להציע מועמד נגדי שלא היה יכול לתמוך בו בגלוי. בסבב טלפונים ערב המכרז העבירה האישיות הפוליטית הבכירה את שם המועמד החלופי, מוטי עדן, לחברים בוועד המנהל. כאשר שמעתי את השם בפעם הראשונה תהיתי אך לא חשדתי בזהות המריץ את כתב הטלוויזיה בצפון הארץ. כל מה שנותר היה לתמוה בקול רם באוזני בני שיחי: "אבל הוא בחור תמהוני?!". ולא היתה לי מלה אחרת.

שמו היה מוכר לי ולא רק כמאזין וצופה. ידעתי שבשלב מסוים, ולאחר עבודה ממושכת בירושלים ככתב רדיו, הצפין מוטי עדן, והיו שאמרו שלעתים פגשו בו מתחבט עם עצמו ועם בורא עולם. ואכן, התערבותה של האישיות הפוליטית הבכירה נשאה פרי וסייעה לתיאום עמדות מוקדם בין עמיתי. "כך יצא שהפעם, ללא ויכוחים רבים או הצבעות חוזרות, הורמו בוועדת המכרזים ארבע ידיים בעד נדב ושש אחרות בעד עדן" ("הארץ", 11.11.03).

המסך ירד, תם המחזה. יש מנהל לערוץ 1 של הטלוויזיה. התגובות, הפרשנות והביקורת לא איחרו להגיע. חיוכים ומחיאות כפיים לשחקנים ולבמאי. "ענק" – היתה התגובה המיידית אשר חשפה רק את השנאה המצטברת כלפי אמנון נדב. אט-אט פינו פרצי השמחה המידיים על תבוסתו של נדב את מקומם לסימני תמיהה והשתאות. התחושה המיידית של הנאה התחלפה במועקה מתמשכת: כיצד נפלו גיבורים?

למחרת המכרז הזדרזו עיתונאים להזכיר שלמוטי עדן עבר עשיר של יחסים עם ראש הממשלה. הוא היה קשור לנסיונו של אריק שרון להקים את הרשימה העצמאית שלומציון, וגם קשר יחסי רעות עם שעיה סגל, יועצו ומקורבו של ראש הממשלה.

* * *

דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת של אוניברסיטת בן-גוריון ובעל הבלוג "דן בתקשורת" באתר "הארץ"