שופטי בית-המשפט העליון עוזי פוגלמן, אסתר חיות ויצחק עמית התבקשו בשנה שעברה להכריע בסוגיה הרת גורל: היכולת לאכוף צו איסור פרסום בעולם שבו כל אדם יכול לפעול ככלי תקשורת ולפרסם באינטרנט ככל העולה על רוחו.
המקרה הנידון נגע לצו איסור פרסום שהוצא על פרטיו של מטפל שנחשד בביצוע מעשה מגונה בקטינה שבה טיפל. צו איסור הפרסום בפרשה הוצא לראשונה סמוך למועד מעצרו. אחרי שהפרקליטות החליטה שלא להגיש נגדו כתב אישום, מחוסר ראיות, הגישה המתלוננת נגדו בקשה להסיר את הצו, כך שניתן יהיה לפרסם את דבר הפרשה גם אם לא את הפרטים המזהים של המטפל.
בית-משפט השלום בתל-אביב אישר את הבקשה לצמצום הצו, אולם המטפל עירער לבית-המשפט המחוזי, שהפך את ההחלטה. בין יתר נימוקיו ציין המחוזי כי גם אם הצו יוסר חלקית, תוך שמירת האיסור על פרסום שמו של המטפל ופרטים מזהים אחרים שלו, ספק אם הצו יעמוד במבחן המציאות.
"אנו חיים בעולם אינטרנטי", קבע השופט ציון קאפח מבית-המשפט המחוזי. "כיכר העיר חלפה לה מן העולם, ובמקומה באה הכיכר הווירטואלית. אם יותר פרסום האירוע, שספק אם היה, על נקלה ניתן יהיה לקשור בין העורר לבין האירוע, הן משום שהעורר מצוי במעגל מקצועי מצומצם והן משום שרבות הן הדרכים לעקוף, במישרין או בעקיפין, את הצו האוסר פרסום השם. ניתן לעשות כן באמצעות תגוביות אלמוניות (טוקבקים), פורומים, פייסבוק, טוויטר ועוד".
שופט בית-המשפט העליון עוזי פוגלמן: "יש מקום לדעה כי בעידן האינטרנט לא יהיה בהוצאתו של צו איסור פרסום כדי למנוע ממידע על אודות הפרשה להפוך במהרה לנחלת הכלל"
על כך עירערו חברת התקשורת והמתלוננת בפני בית-המשפט העליון, שהפך פעם נוספת את ההחלטה.
השופט פוגלמן קבע כי רק "כאשר מדובר בפרשה שיש בה כדי להניע את אמות הסיפים או בפרשה שצפויה לעורר תהודה נרחבת במיוחד החורגת מגבולות המדינה – יש מקום לדעה כי בעידן האינטרנט לא יהיה בהוצאתו של צו כאמור כדי למנוע ממידע על אודות הפרשה להפוך במהרה לנחלת הכלל".
פסק הדין של העליון אף הציע כי כאשר מוציאים צו איסור פרסום בעל היקף מוגבל, יש לקחת בחשבון את האפשרות שבעידן האינטרנט, במקרים מסוימים, הצו יופר, ועל כן אפשר שיש צורך להטיל מלכתחילה איסור פרסום גורף על פרטי הפרשה כולה. אולם בסופו של דבר נקבע כי המקרה של המטפל אינו כזה, ועל כן צמצום היקף הצו הותר.
מי שדן במקרה של המטפל בבית-משפט השלום בתל-אביב, ואישר את צמצום צו איסור הפרסום טרם הערעור למחוזי והערעור הנוסף לעליון, הוא השופט צחי עוזיאלי, שלקח השבוע חלק בערב עיון שנערך תחת הכותרת "צו השעה – עדכון נוהל איסור פרסום". ערב העיון, שנולד מתוך שיתוף פעולה בין מחוז תל-אביב והמרכז של לשכת עורכי-הדין ומועצת העיתונות, הוקדש כולו לשאלת צווי איסור הפרסום בעידן האינטרנט.
השופט צחי עוזיאל, 22.12.13 (צילום: "העין השביעית")
"בדיון שהתקיים בפני עלו שתי שאלות", שיחזר השופט עוזיאל את המקרה של המטפל. "האחת, מדובר בחשוד שהתיק נגדו נסגר מחוסר ראיות, כלומר הוא לא יוכל להוכיח את חפותו בבית-המשפט. הנושא השני זו השאלה, האם בנקודת זמן הזו יש מקום להורות על שינוי מצב?".
אחרי שציטט מתוך פסק הדין שנתן בסופו של דבר השופט פוגלמן, והסביר את השיקולים שהנחו את בית-המשפט העליון, אמר השופט עוזיאל כי החלטת העליון היא "החלטה מאוד מעניינת שמשליכה באופן משמעותי על כל נושא צווי איסור פרסום".
לדבריו, מה שהנחה אותו עצמו בקבלת ההחלטה הראשונית לצמצם את היקף הצו היה העיקרון שלפיו "יש אינטרס ציבורי הטבוע בכל חקירה משטרתית כמעט, שהציבור יידע שהתקיימה חקירה ושנסגר התיק, כדי שניתן יהיה לקדם ביקורת על המשטרה והפרקליטות".
גם למנחה הדיון, ניצב (בדימוס) יוסי סדבון, היתה ביקורת על הפרקליטות. הוא תהה מדוע זו אינה אוכפת במרץ את צווי איסור הפרסום שעה שהם מופרים על-ידי כלי התקשורת, או בודדים באינטרנט. עו"ד אורלי בן-ארי, המשנה לפרקליט מחוז המרכז, נתנה בתשובה שתי דוגמאות מהמקרה של בן זיגייר, העציר איקס, שבו היתה מעורבת.
עו"ד אורלי בן-ארי, המשנה לפרקליט מחוז המרכז, 22.12.13 (צילום: "העין השביעית")
לדברי בן-ארי, על פרשת העציר איקס הוטל צו איסור פרסום גורף שהחזיק מעמד תקופה ארוכה, אולם במהלכה אירעו שני מקרים שבעקבותיהם נשקלה בפרקליטות פעולה אכיפתית בגין הפרת צו איסור פרסום. "היה ניסיון חקירתי מקיף מאוד שלא הוליך לכתב אישום", אמרה בן-ארי לגבי המקרה הראשון, ככל הנראה הפרסום באתר ynet, והסבירה מדוע:
"צווי איסור פרסום בפרשיות בטחוניות רגישות מאוד אינם מועברים לאותם גופים עיתונאיים, אלא מועברים לצנזורה, ושם נעשה הסינון. אנחנו לא יכולנו להוכיח במקרה הספציפי הזה שהיתה קיימת ידיעה על אותו צו איסור פרסום שאסר ציטוט מקורות זרים, ולכן, בגלל העדר הרכיב הזה, נמנענו מלהגיש כתב אישום והסתפקנו באזהרה. יכול להיות שהיא אזהרה על קרח, אבל יש לה משמעות, ואני חושבת שגם אותם עיתונאים התייחסו לכך, וראינו את זה באופן יחסי בהמשך".
המקרה השני שבו נשקלה פעולה אכיפתית למפירי צווי איסור הפרסום בפרשת העציר איקס נגע, לדברי בן-ארי, למועד מאוחר יותר, אחרי פרסום הפרשה באוסטרליה, כשכל כלי התקשורת בישראל "געשו ורעשו", כדבריה, עם פרסומים על הפרשה. ככל הנראה כוונתה לפרסום באתר "הארץ".
"אנחנו בהחלט שקלנו לפתוח בחקירה נגד גורם עיתונאי מאוד בכיר, מאוד דומיננטי ברשת הישראלית", אמרה בן-ארי, "אבל בסופו של יום הבנו שתהיינה טענות של אכיפה בררנית שיכולות בהחלט לנצח מהלך של מיצוי דין, ולכן ויתרנו".
עו"ד אורלי בן-ארי, המשנה לפרקליט מחוז מרכז: משרד המשפטים קיים מגעים עם פייסבוק וגוגל לאכיפה וולונטרית של צווי איסור פרסום ישראליים ברשתות הבינלאומיות
מובן שגם אם כל כלי התקשורת בישראל מסכימים לפעול על-פי צו איסור הפרסום, עדיין קיימת האפשרות שכלי תקשורת מחוץ לישראל יפרו את הצו, שממילא אינו חל עליהם. גם ישראלים יכולים להפיץ את המידע ברשתות חברתיות בינלאומיות, ששרתיהם בחו"ל.
מדבריה של בן-ארי עולה כי המדינה ערה לבעיה זו ואף פועלת לצמצמה. בן-ארי אמרה לנוכחים בכנס כי המדינה קיימה מגעים עם תאגידי הענק באינטרנט, כדי לשמור טוב יותר בעתיד על אכיפת צווי איסור פרסום, גם במקומות שמבחינה פורמלית אין למדינה סמכות לאסור פרסום. לדבריה, התנהלו "מגעים לא פורמליים" בין משרד המשפטים לחברות פייסבוק וגוגל, כדי להביא ל"אכיפה של אותם איסורים שהם טריטוריאליים במדינת ישראל".
בן-ארי ציינה כי "ברור שזה תלוי בצנזורה כביכול וולונטרית של אותן רשתות", אולם לדבריה, "אותן רשתות יודעות היטב שיש פה פוטנציאל לתביעה, וכיוון שמדובר ברשתות עם כיס עמוק, ויש יכולת תביעה מולן, אנחנו צופים שיהיה שיתוף פעולה".
מחיר שהחברה לא צריכה לשלם
השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, השתתפה אף היא בערב העיון, והזהירה מפני הסכנות באכיפה מסיבית של צווי איסור פרסום באינטרנט. "אפשר אולי לעשות הרבה יותר ממה שעושים, אבל יש לזה מחירים, והשאלה היא אם אנחנו כחברה מעוניינים לשלם את המחירים", אמרה.
לדבריה, בין אכיפה בעולם הממשי לבין אכיפה בעולם הווירטואלי יש הבדל דרמטי. "גם בעולם האמיתי המשטרה משקיעה המון משאבים ולא תופסים את כולם, אבל הניסיון כמעט לא פוגע באף אחד אחר, חוץ מהסביבה המיידית שלו", אמרה השופטת אגמון-גונן. "אבל כשאנחנו נכנסים לאינטרנט ומנסים לתפוס מישהו, אנחנו פוגעים בכל הרשת. כשאנחנו ניכנס ברגל גסה, אנחנו נפגע גם באלה שחושפים את השחיתויות באינטרנט. הרבה מאוד מהפרשיות שנחשפו, דברים מאוד רציניים, העלו בלוגרים, ורק אחר-כך לקחה את זה עיתונות הזרם המרכזי ופיתחה את הסיפור. אם אנחנו נתחיל לתפוס את הבלוגר הזה ואת הבלוגר האחר, אנחנו נפגע [ברשת], וזה בעיני מחיר סופר-חמור שהחברה לא צריכה לשלם אותו".
השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, 22.12.13 (צילום: "העין השביעית")
השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, השתתפה השבוע בערב עיון של לשכת עורכי-הדין ומועצת העיתונות שהוקדש כולו לשאלת צווי איסור הפרסום בעידן האינטרנט, והזהירה מפני הסכנות באכיפה מסיבית שלהם. "אפשר אולי לעשות הרבה יותר ממה שעושים, אבל יש לזה מחירים, והשאלה היא אם אנחנו כחברה מעוניינים לשלם את המחירים", אמרה השופטת אגמון-גונן.
לדבריה, בין אכיפה בעולם הממשי לבין אכיפה בעולם הווירטואלי יש הבדל דרמטי. "גם בעולם האמיתי המשטרה משקיעה המון משאבים ולא תופסים את כולם, אבל הניסיון כמעט לא פוגע באף אחד אחר, חוץ מהסביבה המיידית שלו", אמרה השופטת אגמון-גונן. "אבל כשאנחנו נכנסים לאינטרנט ומנסים לתפוס מישהו, אנחנו פוגעים בכל הרשת. כשאנחנו ניכנס ברגל גסה, אנחנו נפגע גם באלה שחושפים את השחיתויות באינטרנט. הרבה מאוד מהפרשיות שנחשפו, דברים מאוד רציניים, העלו בלוגרים, ורק אחר-כך לקחה את זה עיתונות הזרם המרכזי ופיתחה את הסיפור. אם אנחנו נתחיל לתפוס את הבלוגר הזה ואת הבלוגר האחר, אנחנו נפגע [ברשת], וזה בעיני מחיר סופר-חמור שהחברה לא צריכה לשלם".
עוד אמרה השופטת אגמון-גונן כי יש להכיר בכך שממילא המציאות משתנה, וכי האפקטיביות של צווי איסור הפרסום תקטן בעתיד. "מטבע הדברים איסור הפרסום ילך וייעלם כי זה לא מחזיק מים", אמרה. "הפרטיות משתנה, וגם זה ישתנה. זה עולם אחר, וצריך להתרגל למציאות הזו".
השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן: "כשאנחנו נכנסים לאינטרנט ומנסים לתפוס מישהו, אנחנו פוגעים בכל הרשת. זה בעיני מחיר חמור שהחברה לא צריכה לשלם"
נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית-המשפט העליון (בדימוס) דליה דורנר, הדגישה בדברים שנשאה בפני באי הכנס את משמעות העובדה כי צווי איסור הפרסום איבדו מהאפקטיביות שלהם.
לדבריה, אמנם מותר לפגוע בחופש הביטוי ובחופש העיתונות, שהרי אינם מוחלטים, אולם קשה להצדיק את הפגיעה כאשר המטרה ממילא אינה מושגת, כמו במקרה של צווי איסור פרסום על מידע שנפוץ באינטרנט ובאמצעי תקשורת בחו"ל. במקרה כזה, אמרה, אכיפת הצו על כלי התקשורת היא "דבר לא ראוי".
בעיה אחרת שעמדה עליה דורנר נוגעת לאופן שבו מוצאים צווי איסור הפרסום, לרוב במעמד צד אחד בפני שופט מבית-משפט שלום. "מתקבל צו ללא שום מחשבה, עם המלה המפוארת 'כמבוקש'", אמרה וציטטה מדברי המשנה לנשיא בית-המשפט העליון לשעבר, שלמה לוין, שגרס כי "אין לך דבר יותר מסוכן לשופט מהמלה 'כמבוקש'". השופטת דורנר טענה כי המצב הנוכחי, שבו צווי איסור פרסום מאושרים כמעט אוטומטית על-ידי שופטים, אינו אלא "זילות".
נשיאת מועצת העיתונות השופטת בדימוס דליה דורנר, 22.12.13 (צילום: "העין השביעית")
ניצב (בדימוס) סדבון מחה: "אין זילות בהוצאת צווי איסור פרסום". לדבריו, מבין כ-360 אלף תיקים פליליים שנפתחים מדי שנה, ומבין 70–80 אלף כתבי אישום שמוגשים, יש בסך-הכל כ-60 צווי איסור פרסום שמוצאים מדי שנה. "חלקם, ולא החלק הקטן, מתייחסים להיבט הבטחוני", אמר סדבון, "ורק חלקם נוגעים בחלק הפלילי". לדבריו, "זה צו שנעשה במסורה".
ח"כ נחמן שי הציג בפני באי האירוע את עקרונות הצעת החוק שלו, שנועדה להסדיר את סוגיית הוצאת צווי איסור הפרסום. השופטת אגמון-גונן הציעה לשי להקפיד לכלול בהצעתו חיוב לדיון בשני צדדים. "יש בעיה מאוד גדולה בכל הליך שהוא במעמד צד אחד", אמרה בהקשר זה.
לדבריה, "חייב להיות צד שני. מישהו שער ויכול לשאול את השאלות. כי השופט לא בהכרח יודע לשאול. אנחנו לא עיתונאים בהכשרה שלנו, אנחנו לא יודעים מה לשאול אפילו. מגיע צו כזה, מה אני אשאל? אני לא יודעת. העיתונאים יודעים מה לשאול. אחרת זה כמעט בילט-אין שהצווים ניתנים ואי-אפשר לבוא בטענות לאף אחד, כי יש צד אחד. מערכת המשפט לא יודעת להתנהל במעמד צד אחד, המערכת צריכה שני צדדים, ואז השופט יכול להכריע".
בעבר העלתה משטרת ישראל יוזמה לשתף את מועצת העיתונות בהליך הוצאת צווי איסור הפרסום, כדי שהפנייה של המשטרה לשופט לא תהא עוד במעמד צד אחד בלבד, גם במקרים שבהם המשטרה אינה מעוניינת שהתקשורת תדע כי ביקשה להוציא צו איסור פרסום.
לדברי דורנר, אחרי הליך ארוך קיבלה ממשטרת ישראל טיוטת נוהל שהגדירה "דבר בלתי אפשרי". משטרת ישראל, כך אמרה דורנר, הציעה כי במקרה שבו מוציאים צו איסור פרסום לתקופה ארוכה, תפנה המשטרה לכלי התקשורת ותשאל אם הוא מעוניין שמועצת העיתונות תייצג אותו בדיון בבית-המשפט. לדבריה, נוהל זה מיותר בתכלית, שכן מראש המועצה נועדה להחליף את כלי התקשורת בבית-המשפט כאשר המשטרה אינה מעוניינת שהמידע יגיע לתקשורת. במקום זה, הציעה, יש לחשוב מחדש על האפשרויות ולהגיע להסדר אחר.
עורך-הדין של חופש הביטוי
העיתונאי רביב דרוקר, שהשתתף אף הוא באירוע, שיתף את הנוכחים בקושי להתמודד עם צווי איסור הפרסום מנקודת המבט הכלכלית דווקא. לדבריו, במצבו הנוכחי של ערוץ 10, הוא אינו יכול לגשת כלאחר יד למחלקה המשפטית של הערוץ ולבקש שתילחם להסרת צו איסור פרסום.
רביב דרוקר: במצבו הכלכלי הנוכחי של ערוץ 10, קשה למממן מאבק משפטי בצווי איסור פרסום. שחופש הביטוי יימצא לעצמו עורך-דין
"ברגע שתלך לדיון זה יודלף למתחרה שלך, כלומר הוא יידע שיש צו, כלומר הוא יידע שיש פרשה, כלומר אתה כבר לא בלעדי על זה בכלל", הוסיף דרוקר. "אתה עושה את כל המאמץ הזה בשביל חופש הביטוי, אז שחופש הביטוי ימצא לעצמו עורך-דין. מבחינת כלי התקשורת, בדיון בין הכתב לעורך שלו, העורך יגיד, עזוב אותי עכשיו מהמחלקה המשפטית, זה ייקח שבועיים, חודש, דיון ומערערים, ואנחנו מערערים על הערעור. בשביל מה אני צריך את זה? בוא נפרסם ידיעה מניפולטיבית שמגלה מה שאפשר לגלות והולכת ככה בין הטיפות, נסדוק את הצו, נכרסם בו, ואנחנו ננצח אותם. מחר יהיה פולו-אפ, ולאט-לאט נהרוג אותם".
מנגד, איש יחסי-הציבור רני רהב הזדעזע מחוסר התגובה של רשויות שלטון החוק בישראל להפרות צווי איסור פרסום. רהב נתן כדוגמה את המקרה של הבלוגר עומרי חיון, שחשף בבלוג שלו כי הזמר החשוד בפלילים בפרשה שהעסיקה מאוד את התקשורת הוא אייל גולן, אחד מלקוחותיו של רהב. רהב טען כי במקרה הזה מדובר אמנם, לדבריו, ברכילות על ידוען, אולם אותו בלוגר יוכל בעתיד להפר איסורי פרסום גם בפרשות בטחוניות, מה שעלול להביא לפגיעה חמורה בבטחון המדינה.
היחצן רני רהב, 22.12.13 (צילום: "העין השביעית")
"החוק זה חוק, ולא משנה אם מדובר בקדושת הביטחון או בקדושת הפרטיות", אמר רהב. "אם המדינה מבקשת צו איסור פרסום ובלוגר אי-שם בארץ הזו מחליט לעשות איקס על המדינה שלנו, כי היא לא המדינה שלו מסתבר, והוא כותב מה שהוא כותב בבלוג שלו, בעיני זו שערורייה שעד היום הזה היועץ המשפטי לממשלה לא נתן הנחיה מיידית להעמיד אותו לדין. למה? אני רוצה לחיות במדינה שהחוק הוא חוק. שבלוגר יסטה מהחוק וחלק מהציבור קורא לו הידד כאילו הוא איזה רובין הוד? זה אדם שבגלל אנשים כמוהו כל הדמוקרטיה שלנו יכולה ללכת פייפן, בחמש דקות.
"אז אומרים שבאינטרנט זה קשה. מה זה קשה? מחובתכם, אנשי החוק, לבוא ולשים אותו מאחורי סורג ובריח וללמד אותו לקח שלא יעשה את זה בחיים יותר. [...] צריך לעשות לזה סוף עכשיו, כשהפשפש קטן, אבל הוא יגדל ויגדל".